הצגת המקור של הדף "חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל"

== אופן השהיית החמץ ברשותו ==

עוד הביאה '''הסוגיה''' (ו א) מימרות של רב לפיהן המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי, אך מי שיש בביתו חמץ של גוי יעשה לו מחיצה י' טפחים, ומבואר בגמרא טעם החילוק בין חמץ לשאר איסורים – כגון הקדש – שבהם אין צריך לעשות מחיצה או לכפות כלי שבשאר איסורים בדילי אינשי מנייהו כל השנה מה שאין כן בחמץ ולכן קיים יותר חשש שייכשלו בו. כך פסק גם ב'''שו"ע''' (ב), והוסיף ה'''רמ"א''' דה"ה אם הניח הגוי את חמצו אצל הישראל ביו"ט שיכפה עליו כלי, ואם הניחו כבר לפני היו"ט עליו לעשות לו מחיצה.

נחלקו הראשונים מהי המציאות בה מדובר: '''לרש"י''' (ד"ה חמצו) מדובר בחמץ של נוכרי שלא קיבל עליו אחריות וע"כ אינו חייב לבערו, וא"כ יש בדין זה צד חומרא, שאעפ"כ צריך לעשות מחיצה בפני החמץ שמא יאכלנו. אבל הביא '''הר"ן''' על אתר שאחרים מפרשים, והוא כדעת ר"ת, דמיירי כשקיבל ע"ע אחריות ומ"מ סגי בכך שעושה לו מחיצה ע"מ שייחשב כייחד לו בית וכבית הגוי, וא"כ יש בזה צד קולא. מלשון '''השו"ע''' (ב) משמע שנקט כרש"י שמדובר גם בחמץ שלא קיבל עליו אחריות (עי' ט"ז ב וביאור הגר"א). 

ביאר '''רש"י''' (ד"ה עושה) שהחילוק בין המוצא ביו"ט למי שיש חמץ של נוכרי בביתו הוא במשך הזמן בו שומר על החמץ מכוסה, דאם החמץ עתיד להישאר אצלו ימים מספר הרי שלמעשה לא תועיל כפיית הכלי, שהלוא יינטל משם, וע"כ יש דווקא לעשות מחיצה בפניו. מאידך, ביו"ט הרי אין אפשרות לבנות מחיצה, וע"כ ניתן להסתפק בכפיית כלי. א"כ ישנם שני נימוקים לשוני ביניהם, וממילא יש לדון מהו הדין כאשר מצא את החמץ בחוה"מ, שבו יש לצדד שיצטרך לעשות לו מחיצה. ואה"נ '''המג"א''' (ה) חילק שאם יטלנו למחר הרי ליתא לאף טעם לקולא, וע"כ יעשה לו מחיצה, אבל אם הניחו רק למקצת היום י"ל דהוי דומיא ליו"ט מצד הזמן הקצר וסגי בכפיית כלי (כן ביארו דבריו המחה"ש והפמ"ג). אולם, '''הט"ז''' (ג) כתב בסתמא שבחוה"מ יעשה לו מחיצה, ואפשר שכוונתו לחלוק על המג"א, דלא סגי בחדא לטיבותא, אלא בעי' שלא יתקיימו שני הטעמים, ודווקא כשלא ניתן לעשות מחיצה ניתן להקל ולכפות כלי לזמן קצר (עי' פמ"ג). ואכן, דעת '''החו"י''' (יא) שאסור לעשות כלל מחיצה בחוה"מ, וע"כ עליו לבער את החמץ של הנוכרי לגמרי, אך האחרונים לא הסכימו לדעתו (עי' שעה"צ כט).]