הצגת המקור של הדף "הבא לסמוך בצד המיצר"

בענין הבא לסמוך בצד המיצר                                                          יז:
איתא בגמ' דנחלקו אביי ורבא לענין הבא לסמוך בורו כשחברו לא חפר בור האם שרי או לא דאביי אמר סומך ורבא אמר אינו סומך ונחלקו שני לישנות בגמ' היכן נאמרה מח' דללישנא קמא בשדה שעשויה לבורות לכו"ע אינו סומך ובשדה העשויה לבורות והיינו כגון בית השלחין כדפירש"י ויש לבאר מה החילוק בין שדה העשויה לשאינה עשויה וכן מח' דאביי ורבא? וללישנא בתרא בשדה שאינה עשויה לבורות לדברי הכל סומך וכי פליגי בעשויה לבורות וכאן ללישנא בתרא היה הו"א לגמ' לומר שנחלקו אביי ורבא במח' ר"י ורבנן האם צריך להגיע לגירי דיליה בחיוב הרחקה או לא ודוחה הגמ' דאביי דיבר אפילו לרבנן וכאן שאני דליתא לניזק ולהכי מודים רבנן ורבא דיבר אפילו לר"י ושאני הכא שהוי גם גירי דיליה "דכל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לי לארעאי".
ולא נתבאר במה נחלקו שני הלישנות בגמ' ועוד מה היה הו"א לגמ' בלישנא השניה לתלות את מח' במח' ר"י ורבנן ומה הטעם שדווקא בלישנא השנייה ולא בלישנא הראשונה היה הו"א לגמרא לתלות בפלטגתתם דר"י ורבנן?
והנה על פניו ביאור מחלוקתם הוא כך: שהרי כמו שנתבאר לעיל טעם הדבר שחייב להרחיק היינו משום שמזיק תשמישי חברו וא"כ בפשטות כשלא מזיק תשמישו כיון שחברו לא הניח תשמיש בחצרו אין לו כלל חיוב הרחקה, ועכשיו נדון שהנה לש"ק אומרת שבשדה העשויה לבורות לכו"ע אינו סומך והיינו אע"פ שחברו עדין אינו ניזק ממנו מ"מ כיון שעכשיו גורם נזק מובטח שלא יסלקו אח"כ גם כשחברו רוצה לשים את בורו (יבואר לקמן אם ירצה ה' מחלוקת ראשונים מדוע) וא"כ יש לו תביעה היום על זה שמונע ממנו את סוג התשמיש של שימוש בבור וכיון שהיא שדה העשויה לבורותאז הוי כתשמיש ודאי בחצר וממילא הוי חשיב איתא לניזק כיון שאיתא לניזק היום שמזיק לו כבר מהשתא את התשמיש של בורו. (אם היינו אומרים ששדה העשויה לבורות איירי דווקא בשדה אילן היה אפשר לומר יותר מזה, שהנה מבואר במשנה לקמן דף כו. דלא יסמוך אדם אילן בקירוב של ארבע אמות משום שכשיחרוש תחת האילן יכנס בחצר חברו ואע"פ שעדיין לא עשה מעשה נזק מ"מ כיון שהניח את האילן שצורת תשמישו מחויבת בחרישה אז כבר היום יש לי תביעה עליך שתרחיק את הדבר המזיק שהנחת בסמיכות וא"כ אולי אפשר לומר גם לצד השני שכשיש לו כבר שדה אילן וחצרו מחויבת שיהיה לה בורות כי זה הדרך בשדה אילן אז אדרבה חשיב שבעל האילנות קדם לזה שבא לחפור בור שהרי הניח כבר תשמיש שמחייב את הבור שלו אז חשיב כהניח בור גמור ולזה אסור לסמוך. אמנם בראשונים משמע כגון שדה בית השלחין והוי רק דוגמא, אך מ"מ אפשר לומר לומר שגם בלא שדה בית השלחין קיימת עצם הסברא הזאת שכיון שהשדה עשויה לבורות אז לחפירת הבור קדמה זכות השני ואת זה חשיב כמזיקו). מ"מ זה דווקא בעשויה לבורות אבל בשאינה עשויה לבורות סבירא ליה לאביי שכיון שאין כאן תשמיש מחייב שיעשה חברו אז אע"פ שכשחברו יסמוך יזיקו מ"מ עכשיו אין לו כל תביעה ואדרבה הוא זה שזוכה בתשמיש של עשיית בורות כיון שאי אפשר ששניהם יעשו שם בורות וכיון שכך היום סומך בהיתר וזוכה בתשמיש זה ולכך גם כשחברו יסמוך לא יהיה חייב להרחיק כיון שכל חיוב הוא על סמיכת תשמיש המזיק וכאן כיון שכשסמך לא הזיק אז היום זוכה בתשמיש לגמרי, ורבא סבירא ליה שגם באינה עשויה לבורות עצם זה שמונע ממנו תשמיש רגיל שכיכול לעשות בחצר גם ע"ז יש לו תביעה מהיום אע"פ שכביכול היום התשמיש לא עומד בחצר מ"מ יש לו זכות דהוי היזק לתשמיש שיכול בעקרון להעמיד בחצר ולכן הוי כשדה העשויה לבורות והוי מזיק גמור, ובפשטות לפי הבנה זו לא שייך לתלות מח' בפלוגתת רבנן ור"י כיון שע"כ משדה העשויה לבורות שגם אביי מודה משמע שאביי לא סובר שהטענה היא כיון שהנזק יבוא יותר מאוחר שהרי גם שם היום ליתא לבור ומ"מ סובר אביי שאסור לסמוך וע"כ נחלקו במה שנכתב (היה אפשר לומר שלאביי בשדה העשויה לבורות חשייב כאיתא נזק היום דחשיב כאילו התשמיש עומד בחצר ובזה מובן אליבא דר"י אפילו אבל בשדה שאינה עשויה לבורות לא חשיב כאילו התשמיש מונח היום בחצר והוי רק נזק שיתחדש אח"כ ולכך לר"י לא יתחייב אבל לרבנן כן, ואביי סובר כר"י אבל זהו דוחק והגמ' לא רצתה להבין כך באביי אלא שלגמרי באינה עשויה לבורות לא חשיב כמזיק). מ"מ בפשטות דברי אביי ורבא נאמרו גם אליבא דר"י והטעם כמו שנתבאר בלישנא בתרא משום שכל מרא ומרא דקא מרפית לארעאי ואפשר לומר שגם בשדה שאינה עשויה לבורות הבין רבא ששיך טעם זה ולא מצד היזק הקרקע עצמו כמו שכתבו חלק מהראשונים אלא כיון שמזיק את התשמיש של הבור כבר מהיום וכל מה שרבא הוסיף שגם באינה עשויה לבורות מ"מ חשיב כמזיק היום, וכן כתב בצד הראשון ברבינו יונה שהוי רבא גם לר"י, אמנם מביא צד שני שכל מה ששיך לומר שגם לר"י הוי רק בשדה העשויה לבורות אבל ודאי שכשרבא אמר לל"ק גם מבשדה שאינה עשויה לבורות הוי רק אליבא דרבנן דלא שייך לומר כלל שהוי מזיק היום ע"י מרא ומרא ולדבריו צ"ב מדוע הגמ' לא תלתה את מח' במח' ר"י ורבנן שאביי סבר כר"י ולכך באינה עשויה לבורות מתיר לסמוך?
ולישנא בתרא כתבה דשבשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך לרבא הטעם משום שלא רואה אותו היום כניזק דלא הוי נזק ודאי שמעמיד ברשותו כיון שלא עשויה לבורות והוי כעין בל"ק לדעת אביי אבל אביי חלק לל"ב על כל המושג שכשאין בור יכול להזיקו דסבירא ליה שרק כשיש בור שייך להזיק ולכך אין חילוק בין שדה העשויה לבורות לאינה עשויה דבשתיהם ליתא לבור היום, ורבא סבירא ליה ששיך היזק כשאין בור רק בשאינה עשויה לבורות לא חשיב כתשמיש היום שאני יכול להזיקו אבל בעשויה הוי נזק לתשמיש ולכך אפ' לר"י ובפשטות לא צריך להגיע לחידוש של היזק קרקע אלא חשיב שהזיק את התשמיש רק כדי שיחשב כגירי צריך שיתפוס אותו על זה שהיום מזיק את התשמיש בחצרו ולכך צריך להגיע למרא ומרא. ועכשיו דנה הגמ' מאי טעמא שאביי סובר שבדליתא לבור אין לו חיוב הרחקה (וכן כשיגיע הבור אינו מזיק ואין חייב להרחיק) והיה הו"א לגמ' לומר שאביי סבירא ליה כר"י דכיון שהנזק לא קורה מידי לא מיחייב וא"כ כאן ליתא לבור וגם רבא מודה שהנזק הוא רק הבור ולא התשמיש אך מ"מ סבירא ליה כרבנן ולכן מחייב, ודחתה הגמ' דלא שייך לר"י ורבנן שהרי כאן אני דן על התשמיש רק רבא סבירא ליה שהתשמיש הוי איתא לניזק ואביי סבירא ליה שלא הוי איתא לניזק כיון שהבור עצמו קיים ולכך אביי מדבר גם אליבא דרבנן רק הכא ליתא לניזק ממילא המעשה סמיכה שלו אינו בעייתי כלל ולכך יכול לסמוך ורבא סבירא ליה שהוי כאיתא לניזק כיון שמזיק את התשמיש בחצרו ואפ' לר"י חייב משום כל מרא ומרא, והיוצא לפי זה דלא נחלקו אביי ורבא לל"ב אלא אם איתא לניזק או לא וזהו כל מח' ואביי מודה דאם היה נחשב ההיזק של התשמיש כאיתא לניזק הוי גירי, רק סבירא ליה שלא חשיב כאיתא לניזק, (אמנם יש ראשונים שרצו לומר שגם רבא סבירא ליה שלפי ר"י לא חשיב כגירי בתשמיש לבד ומחדש פה טעם חדש דהוי היזק הקרקע עצמה אך לפי זה נצטרך לומר שיש שתי מח' בין אביי ורבא, שאביי נחלק גם על היזק קרקע שאין היזק קרקע וזה לא קשור למח' שלהם בדעת רבנן האם חשוב כאיתא לניזק או לא ויבואר לקמן אי"ה).
ודברים אלו מוכרחים לכאורה, דהנה תוס' בד"ה "אביי אמר" הקשה לפי אביי מדוע לא נחשב מזיק בשדה העשויה לאילנות דגורם לחברו להרחיק את אילנו בתוך רשותו עוד שלושה טפחים מהעשרים וחמש אמה שצריך להרחיק מהבור והקשה רק לל"ק בשדה שאינה עשויה לבורות, וצ"ב מאי טעמא הקשה רק לל"ק ולא לל"ב גם בעשויה לבורות? וע"כ דבל"ב לא שייך להקשות כיון דסבירא ליה לאביי דלא חשיב כלל היזק כשליתא לניזק היום וא"כ לא שייך שיתחייב משום האילן ורק בל"ק שאביי מודה שחשיב היזק רק סבירא ליה שבאינה עשויה לבורות לא חשיב כתשמיש היום אבל בעשויה לאילנות שחשיב כתשמיש הקשה בתוס' מדוע לא יתחייב, אמנם אכתי קשיא בעצם דברי התוס' למה לא הקשה לרבא לל"ב בשדה שאינה עשויה לבורות דהוי כאביי בל"ק ובאמת בנמו"י מקשה כן אליבא דרבא? וצ"ע.
יש שרצו לומר דלא שייך לומר דאליבא דרבא הוי כאיתא לניזק היום אלא ודאי דליתא לניזק רק נחלקו אביי ורבא בלישנא בתרא האם יש מושג בכלל של סמיכה בהיתר שאביי סובר שכיון שכשסומך ליתא לניזק ואינו מזיקו כלל אז אין על מה לחייבו וכבר זכה בזכות שימוש ולכך גם כשחבירו יבוא לא יצטרך להרחיק, ורבא סובר שאע"פ שהיום ליתא לניזק מ"מ כשיזיקו חייב כיון שהיום התשמיש נעשה מחמת פעולתו וצריך להרחיק ומ"מ סבירא ליה שכבר מעיקרא יש חיוב הרחקה משום טענה שלא אצטרך להתעצם עמך בדין כשיגיע הנזק שלי כמבואר בתוס' על גפת, אך לפי זה צריך להגיע לטעם חדש בגירי דיליה דע"ז לא שייך לומר שהוי גירי וע"כ או דהוי היזק קרקע או דמזיק את השימוש היום וגם ע"ז נחלק אביי בפשטות ומנלן לחדש דבר זה, אמנם אפשר לומר שלרבא נשאר הדין שמזיקו רק אח"כ וכל הטענה לסלקו היום היא משום טענת התעצמות ורק מרא ומרא חשיב כהיזק בתוך של חבירו בגירי דיליה כשיהיה בור וע"ז טוען רבא שיש התעצמות, אך א"כ קשה מדוע מרא ומרא הוי גירי והרי כשעושה את החפירה אין בור וא"כ אין גירי וכשמגיע הבור כבר אין מרא ומרא?  יבואר בארוכה לקמן אי"ה.
והנה יש להוכיח מדברי התוס' "מרחיקין", דהקשה התוס' מדוע הגמ' מקשה מגפת והרי בגפת שהרי כשאין כותל אין מזיקו כלום וכשירצה לעשות כותל יסלק הגפת וז"ל: "ותימה מאי קושיא הכא ודאי מותר לסמוך בשאין כותל שאין מזיק כלום וכשיחפוץ זה לעשות כותל יסיר את הגפת" וצ"ע מחמת מה הקשה דהנה בבור ודאי לא הוקשה לו שיסלק את הבור ואין נראה שהטעם כי בטעם ר"י צריך שיהיה גירי דיליה היום כבר כמרא ומרא ובגפת אין את הטעם הזה א. כי א"כ לשם מה הוסיף שכשיחפוץ זה לעשות כותל יסיר את הגפת והא בלי זה הא אינו מזיק היום כלום ב. מדוע לא תירץ שהגמ' מקשה רק אליבא דרבנן כמו שכתב בתרוצו האחרון. אלא ע"כ הבין שבבור אין יכול לטעון לו שיסלק כשישים את בור או משום שלא יועיל כשיסלק את בורו משום שאכתי החפירה הרסה את הקרקע שאי אפשר לחפור בה בור וזה ליכא בגפת ולכן היום מזיקו ופי צד זה הטענה שבבור מזיקו היום וע"ז טענתו, או שבבור כבר בהו"א תוס' הסיק שלא יוכל לסלקו כשיבוא הנזק ומצד טענת התעצמות תובע אותו שירחיק היום אע"פ שודאי היום אין מזיקו אלא רק משום שכשיגיע הבור אז יהיה חיוב הרחקה לפי רבא, ולצד זה אפשר להבין גם בדרך אחרת כמו שנתבאר שבאמת לרבא חשיב כאיתא לניזק וא"כ ודאי שחייב בהרחקה כיון שכבר היום מניח היזק שכשיגיע הבור יזיק בודאי וזה שייך גם בגפת בעקרון רק תוס' הקשה כיון שהיום אין מזיקו מדין כופין על מידת סדום אך כשיגיע הבור או הכותל יהיה לו זכות להרחיקו מחמת הסמיכה הראשונה שע"ז תובע אותו היום שהסמיכה הראשונה היום  מזיקה אותו, וכן כתב מפורש הרשב"א בתשובה שהוי מדין כופין ורק בבור היה פשוט לתוס' שאין כופין משני הטעמים שנתבארו לעיל ורק בגפת הקשה שנאמר כופין וקצת מדויק כן בלשון תוס' שכתב שכשיחפוץ לעשות כותל ואם התביעה היא רק כשמזיקו אז רק כשיבנה כותל ממש אז יש תביעה גמורה שמזיקו ורק אז יש חובת הרחקה אבל אם כמו שכתבנו שכבר על הסמיכה הראשונה יש לו תביעה ורק מדין כופין ולכאורה שתי הצדדים האלו תלויים האם שייך להבין אליבא דרבא שאיתא לניזק דאם שייך לומר דהוי כאיתא לניזק כמו שנתבאר לעיל אז יש לומר שגם בגפת הוי איתא לניזק וכל הטענה היא משום כופין על מידת סדום אך אם נאמר שרבא לא יכול לומר אליבא דרבנן שהוי איתא לניזק וכל מה שרבא נחלק עליו זה רק על הסמיכה בהיתר א"כ ע"כ שאין לו תביעה על הסמיכה הראשונית כיון שאז לא הזיקו וכל הטעם לתביעה שלו היא רק משום טענת התעצמות חדשה.
וע"ז תירץ תוס' שתי תרוצים: תרוץ ראשון "דהני נמי מזיקין את הכותל לכשיבנה אפ' שוב יסיר" ולפי מה שנתבאר אם נאמר שתוס' הבין שהוי רק טענת התעצמות וזה הטענה בבור אז קצת קשה הלשון של הני נמי מזקי לכותל, שתוס' מיישב שכאן מזיקו כבר מתחילה והרי בבור תוס' לא הקשה לא משום שהיום מזיקו דהא כמו שנתבאר תוס' הקשה על רבנן ולשיטתם הסיבה היא בבור לא בגלל שהיום מזיקו אלא משום טענת התעצמות ואדרבה בגפת יש חידוש שאליבא דרבנן תמיד הוי נזק מהיום והוי גירי תמיד ולכך חייב להרחיק ולא משום טענת התעצמות, ולפי מה שביארנו שגם אליבא דרבנן הוי מזיק גמור משום שכבר היום אליבא דרבא חשיב כאיתא לניזק ורק הטענה של תוס' היה כופין על מידת סדום, וע"ז טוען תוס שהני נמי מזיקין היום ואין טענה של כופין כי מזיק היום כמו שבבור הטענה היא כי מזיק היום ולא שייך כופין משום שגורם נזק עתידי גמור כבר מהיום, אמנם לפי הצד בראשונים שהטעם בבור לא משום שההיזק של החפירה נשאר אלא משום דהוי תשמיש קבוע וודאי שיש התעצמות ולכן אין כופין עדין יקשה לשון תוס' "דהני נמי" שהרי בבור לא מטעם זה הקשה תוס' דהוי גם לרבנן אלא משום שהוי תשמיש קבוע? ואולי יבואר לפי המשך תוס' שכל מה שנצרך לומר שרבא אמר את טעמו שכל מרא ומרא הוי רק אליבא דר"י זה רק לפי ביאורו השני אבל לפי התרוץ הזה שפיר הוי גם אליבא דרבנן ולפי הצד הזה באמת בבור אין טענה משום שהיום מזיקו משום מרא ומרא וזה מה שתוס' מישב גם בגפת שגם שם מזיק כבר היום בגירי. (כמו שכתב תוס' לקמן כב: שכל המשנה היא גירי).
והנה בתרוץ תוס' השני תירץ תוס' שיש טענת התעצמות גם בגפת ותלוי בשני הצדדים שביארנו לעיל. ועל תירוץ זה הקשה תוס' מה הקושיא על רבא והרי כל טעמו היה רק כל מרא ומרא ומנלן להמציא ברבא טענה חדשה של התעצמות או לפי הצד השני שנכתב לעיל שיש טענה אע"פ שאיו מזיקו היום כיון שמזיקו אח"כ וגם בכה"ג חשיב כאיתא לניזק דכל מה שרבא אמר שאיתא לניזק הוי רק משום מרא ומרא שהיום מזיק בחצרו את התשמיש אבל אם אין חשיב נזק היום כמו בגפת מנלון שסובר רבא שאסור לסמוך, ומיישב תוס' שכל מה שרבא אמר את טעמו של מרא ומרא זה רק אליבא דר"י אבל ברבנן לא צריך להגיע לזה אלא מזיקו משום שחשיב איתא לניזק או משום שאין סמיכה בהיתר וכשיגיע הבור צריך להרחיק וכבר מהיום יש לו טענת התעצמות. ולפי זה על פניו יוצא שאביי נחלק בשתי דברים א. בליתא לניזק דסובר שלרבנן אין צריך להרחיק או משום שסובר שיש היתר של סמיכה ולכך גם כשיגיע הבור אין צריך להרחיק וממילא אין טענת התעצמות או לפי צד ב משום שסובר שליתא לניזק היום ולכן אין לו חובת הרחקה כלל. ב. חולק במרא ומרא דבפשטות במרא ומרא רבא מגיע אם טענה חדשה שהיום מזיקו בעצם התשמיש ע"י מרא ומרא בלי טענת התעצמות כלל וגם ע"ז נחלק רבא דסובר שלא הוי גירי  אליבא דר"י, אך אפשר לדחות שבשלמא לפי הצד שכל סיבת ההרחקה היום היא מצד טענת התעצמות אז לא יעזור מה שהיום יש מרא ומרא כלפי הטענת התעצמות וע"כ שרבא הגיע עם טענה חדשה שהיום מזיקו בתשמיש או בקרקע ע"י המרא ומרא וע"כ זה עוד מח' שנאמרה בין אביי לרבא אך אם נאמר שרבא סבר שאליבא דרבנן בעקרון הוי איתא לניזק וע"ז אביי נחלק בדעת רבנן ותוס' בטענת התעצמות רק יישב מדוע אין כופין אפשר להבין שרבא מוסיף שמשום המרא ומרא נחשב גם אליבא דר"י גירי כיון שיש היזק לתשמיש וזה מזיקו כבר היום, וע"ז אביי מסכים בעקרון שאם היה ניזק אז גם נחשב גירי רק סובר שאין נזק לתשמיש בכלל אלא רק על נזק ממש יש חובת הרחקה וא"כ כאן כיון שליתא לבור לא הוי ניזק כלל ואין חובת הרחקה וא"כ נמצא דנחלקו רק אם איתא לניזק או לא. ומ"מ ודאי שגם אחרי התרוץ של תוס' לא יקשה על ר"י דאדרבה יאמר ר"י לשיטתו המשנה דיברה בגפת דוקא בדאיכא כותל משום דבדליכא כותל לא הוי גירי ולכך לשיטתו לא קשה כלל מהמשנה ושפיר המשנה מסתדרת לפי דבריו כמו שכתב תוס' לקמן כב:.
(אך יש לומר שכל הדברים האלו הוי רק להו"א דר"ח ור"ת כתבו בתוס' יח: ד"ה וסבר דרבא למסקנא סובר שרק בבור משום מרא ומרא חייב בהרחקה אבל בשאר המקרים מודה לאביי שמותר לסמוך וכן נקט תוס' לקמן כה: לגבי פאפי יונאה שהקשה אע"ג שמותר לסמוך אפ' בגירי דיליה אע"פ שהלכה כרבא וע"כ משום שרבא מודה לאביי בשאר הרחקות).
אמנם ברמב"ן ביאר שהקושיא היא גם אליבא דר"י משום שהבין שגם בגפת אע"פ שהיום לא מזיק לכותל מ"מ כיון שאם היה כותל היה מזיקו א"כ גם היום חשיב גירי דיליה וכל מקרי המשנה גם בליכא כותל מ"מ הוי גירי כיון שכשיגיע הכותל יהיה גירי כי זה תוצאה של המעשים שלו וזה כדברי הרמב"ן לקמן כב: שכתב שכל דבר שמזיק במקומו הוי גירי דיליה גם אם מזיק רק אחרי זמן. 
מ"מ מוכח מתוס' שהבין אליבא דאביי שאע"פ שיש גירי חולק וסובר שגם כשיש גירי אין חובת הרחקה דהא גם בטעם של ר"י שכל מרא ומרא חלק אביי וזה נסתר לכאורה מהתוס' לקמן דלגבי הפירכא של הגמ' לקמן לגבי חנות של נחתומין שהגמ' מקשה על רבא שכתוב שם שאם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר לו לסמוך רואים שכל עוד ליתא לניזק מותר לסמוך וזה גורם שיהיה גם היתר של סמיכה גם כשיגיע הנזק ומיישבת הגמ' שדירה שאני דיקא נמי דקתני אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר ומבאר תוס' שראית הגמ' מזה שנקטנו את החידוש של סמיכה בהיתר ולא כתבנו במשנה הראשונה וכ"ש כאן, ומקשה תוס' שאולי נאמר שהוא הדין לשאר הרחקות של משנתנו והשמענו ברפת של בקר משום שכאן הוי גירי דיליה ולכך היה הו"א שלפי ר"י גם לאביי יהיה חיוב הרחקה וקמ"ל שלא,
ולכאורה צ"ב טובא מה החידוש בגירי דיליה הרי לפי מה שנתבאר לעיל הטעם של אביי הוי גם בגירי דיליה משום שסובר שליתא לניזק וא"כ מה יועיל שכאן הוי גירי דיליה הרי מ"מ סובר אביי שיש היתר סמיכה וצ"ב מה החידוש? ובאמת שכתב הגרש"ש ששאני כאן שהוי גירי המתחדש והיינו שכיון שכשיגיע הנזק יצטרך להרחיק בודאי כי אז יזיקנו בידים שיחשב כמעשה חדש ולא נייחס את זה למעשה של הסמיכה הראשונה א"כ להכי גם יהיה חיוב הרחקה משום שאביי לא חולק על טענת התעצמות אלא משום דליתא לניזק או משום שיש היתר של סמיכה אבל כאן שעל הנזק של ההמשך ודאי לא יהיה היתר של הסמיכה הראשונה א"כ כבר היום יש לו טענת התעצמות או לפי הצד השני יש לו תביעה כבר מהיום משום שחשיב כאיתא לניזק ולכן כאן היה הו"א לומר שאביי מודה שיתחייב בהרחקה וקמ"ל שאפילו הכי יש היתר של סמיכה בהיתר כיון שהניח בתחילה את התנור חשיב כתחילת שימושו בחנות והולך אחרי הסמיכה הראשונה ולא חשיב כתשמיש חדש, ובאמת שכדבר הזה מצינו ברשב"א שנשאר גם למסקנא עם הפשט של דירה שאני (יבואר לקמן) וז"ל: "ואלו הכא קתני אם קדמה רפת בקר לאוצר מותר ולא עוד אלא שמותר לחדש אחרים כשיסלק את אלו שהרי הוא מדליק אשו בחנותו לכשיבנה הראשון וכן לכשיגרוף הרפת עוד מחדש אחר אלמא ע"כ טעמא משום דדירה שאני", מבואר כדברים הללו, ובאמת שהחזו"א התקשה בדעת רבא שהבין שגם בגפת שימושו הוא שמניח כל היום עוד גפת וכשינח את הגפת החדשה הוי גירי באיתא לניזק וודאי שלרבא לא יוכל לסמוך גם לפי המסקנא של ר"ח ור"ת ומקשה א"כ לר"י מדוע מותר לסמוך שהרי תוס' אמר שקשה לו רק לפי רבנן בגפת ולא אליבא דר"י ולפי דבריו הא הוי גירי כשיסמוך גפת חדשה וגם לר"י משום טענת התעצמות חייב להרחיק? (מדבריו אלו משמע קצת שהבין כמו הצד שכל סיבת ההרחקה היא משום טענת התעצמות ולא כמו הצד השני שהטענה אליבא דרבא זה משום שאיתא לניזק ואין כלל טענת התעצמות, שהרי אם אני אומר שחייב על הנחת הגפת החדשה ודאי שזה לא שייך לסמיכה הראשונה וא"כ לא שייך לקרוא לזה איתא לניזק אלא כמו הצד הראשון שגם בליתא לניזק יש טענת התעצמות ולכן גם כאן חייב בהרחקה), ומיישב שיש חילוק שרק על רפת של בקר יש טענת התעצמות מחמת מה שישים מחר משום שזה פרנסתו ותשמישו ויהיה לו קשה לסלקו אבל בגפת אין זה פרנסתו ואין טענת התעצמות ע"ז מתי שהתביעה היא על מה שיניח מחר אבל ודאי שעל מה שהניח היום יש טענת התעצמות אע"פ שאין זה פרנסתו משום שלסלק דבר קיים יותר קשה, ודבריו מוכרחים מתוס' שלנו שהרי תוס' הקשה שאצלנו ברפת יש גירי המתחדש אז אולי לכן נקטנו את הסמיכה בהיתר כאן, ולכאורה קשה מאי שנא מגפת ותנור וריחיים שהוי גם גירי המתחדש? וע"כ משום שתוס' הבין כדבריו שרק ברפת שייך טענת התעצמות משא"כ בגפת ואע"פ שאכתי יש חידוש בגפת שצריך להרחיק כשיגיע הניזק ואין את ההיתר של סמיכה בהיתר מ"מ כאן יהיה יותר חידוש שהוי טענת התעצמות גם, וכבר על הסמיכה הראשונה יוכל להרחיקו ולכן נקטנו את זה כאן כדי לומר שאביי מודה כאן שכבר לסמוך מתחילה אינו יכול, (ויוצא חידוש גדול להלכה לפי צד זה שאביי יודה בכל המקרים של המשנה כשהוי גירי המתחדש שכשמגיע הניזק צריך להרחיק חוץ מבור שלא הוי שם גירי המתחדש).
אמנם יעוין במהרש"א שהקשה על תוס' מאי טעמא לא השמענו בבור חידוש זה הרי בבור גם הוי גירי דילה וא"כ נשמיע כבר במשנה הראשונה שלנו? וישב שם שבבור כיון שהוי כאן אליבא דאביי הרי אביי נחלק על גירי כדמובא אצלנו, וחיבים לחלק שכאן היה הו"א שאביי כן מסכים וע"כ משום דהוי גירי המתחדש, ובפשטות בטורף דבריו אין צריך לומר שאביי נחלק על עצם המושג שכשיש גירי חייב בהרחקה אלא כיון שאביי סבר שבבור ליתא לניזק א"כ לא יועיל גירי ולכן לא הוי שום חידוש בבור, אך המהרש"א עצמו כן כותב שאביי נחלק על גירי שסובר שגירי לא מועיל ומשמע שמדובר במח' חדשה ולפי הצד שביארנו שלא יועיל גירי כיון שגם רבא לומד שליתא לניזק ורק אין היתר של סמיכה ומשום טענת התעצמות צריך להרחיק וע"כ במרא ומרא רבא מדבר מצד היזק חדש שמזיק את עצם הקרקע היום לענין התשמיש של בור וממילא ע"ז אביי נחלק וע"ז אומר המהרש"א: "דלית ליה הך סברא דבור הוי גירי דיליה" כיון שליתא לניזק היום סובר אביי שלא שייך לקרוא לזה היזק קרקע לגבי בור.
למעשה יוצא מדברינו שתוס' למד שבגירי המתחדש גם למסקנא אביי סובר שאין חובת הרחקה שהרי לשיטתו הגמ' לא ישבה דירה שאני, ומשום שאין חידוש טפי בדירה וכן יהיה גם אליבא דרבא לפי המסקנא שמודה לאביי בכל הרחקות חוץ מבור, וכן מוכח מתוס' לקמן כה: לגבי פאפי יונאה ששם הוי גירי המתחדש שהי טוחנים בבית הבד כל יום ואע"פ כן הקשה תוס' שהרי יש סמיכה בהיתר ומדוע צריך להרחיק שם כשיבוא הנזק ותירץ כיון שלא קביע תשמישהו ורואים שהבין שאע"פ שהוי גירי המתחדש מ"מ יש היתר של סמיכה וגם כשיגיע הניזק יוכל להשאיר נזקו,
אבל ברא"ש מוכח לא כך דכתב הרא"ש לקמן במשנה של רפת של בקר דשאע"פ דהוי גירי דיליה דירה שאני, וצ"ב בדבריו שהרי כל הטעם הזה הגמ' אמרה לכאורה רק אליבא דרבר אבל אליבא דאביי לא צריך לטעם זה והרי במסקנא רבא מודה לאביי בשאר הרחקות והרא"ש עצמו סובר כך בסוגיא דחרדל וא"כ מה שייך לומר שדירה שאני? ומבואר לפי מה שכתב הרא"ש לקמן גבי פאפי יונאה כתב הפוך מקושית תוס' שכתב שאם החזיק בה שלש שנים לא הוי חזקה משום שהניזק לא היה יכול למחות משום שאינו מזיקו היום שהרי רבא הודה לאביי וכתב ההגהות אשר"י שהסיבה שמסלקים כשמזיקים אע"פ שסמך בהיתר: פירוש ראשון כדעת תוס' משום שלא קביעי תשמישיהו ופירוש שני כתב שהוי כמו בור שהוי מרא ומרא ולמד שבהא הרי רבא לא הודה (וצריך לומר שמה שיכול לסמוך מעיקרא היינו משום כופין שהרי שם אין טענת התעצמות משום שלא קביעי תשמישיהו), ומבואר שהוי גירי דיליה כבור וכתב הפלפולא חריפתא שזה הטעם גם ברפת של בקר דהוי כמרא ומרא משום שבשעה שסומך כבר ההבל נמצא שם ומסריח את מקום אוצרו ולכך גם אליבא דרבא צריך להגיע לדירה שאני משום ששם לא מודה לאביי ויש בעקרון חיוב הרחקה, ונמצא לפי דבריו שדירה שאני הוי אליבא דרבא ובזה תוס' לא בודאי נחלק שהרי כאן דיבר אליבא דאביי, וגם מה שכתב לקמן שגבי פאפי יונאה יש היתר של סמיכה אפשר שהבין ששם לא הוי כמו מרא ומרא כמו בתרוץ הראשון בהגהות אשר"י, דאדרבה בעקרון אין אפשרות לומר ששם הוי מרא ומרא שהרי בריחים אצלנו במשנה כתוב שלא חשיב גירי שהרי שם רבא מודה ולכאורה אין חילוק בין רחים לבית הבד, ומה שחילק בהגה בתרוץ השני זהו דוחק. 
אמנם הרעק"א (תשו' קנ"א) לא למד כך ברא"ש שהקשה על הרא"ש שכתב לגבי הפותח חלונות לחצר חברו שכתב הרא"ש שיכול לפתוח חלונותיו אך כשירצה זה לבנות חורבתו יוכל לומר לו סתום חלונותיך ומקשה והרי סמך בהיתר ואין שם מרא ומרא ומה טעם צריך להרחיק הרי רבא מודה לאביי בזה? ורצה לחלק בין מקום שמשתמש בחצר חברו כמו בחלונות שאז ודאי יש לו טענה שיסתום חלונותיו אבל בשאר הרחקות במשנה משתמש בשלו וע"ז יש היתר של סמיכה, והביאור מובן שבגפת כל הטענה היא על הסמיכה שהרי בעצם עושה ברשותו ולכן כשהסמיכה בהיתר אז לא מחויב להרחיק אבל במקום שמשתמש בשל חברו אז יש טענה על עצם ההיזק וכעין סברא זו מובא בברכת שמואל בשם הגרי"ז בס' יד שזהו מדין שיעבודין, אבל הקשה הרעק"א לגבי פאפי יונאה למה צריך להרחיק הרי סמך בהיתר? ולא רצה ליישב כדברי הפלפולא חריפתא, וכן הקשה שאם נמר שבחלונות יש שיעבוד אז מדוע אין חובת הרחקה הרי יש טענת התעצמות והבין שזה סיבת הרחקה בפני עצמה וא"כ הרי בזה לא נחלק אביי כלל אלא משום שלמד שליתא לניזק אבל אם כאן איתא לניזק כשיגיע זמן שרוצה לבנות חורבתו למה לא ירחיק? ומכח זה רצה הרעק"א לחדש שאביי כלל לא סובר שיש היתר של סמיכה לא מודה אביי בכל ההרחקות של המשנה הוי גירי וכשמגיע הדבר הניזוק צריך להרחיק משום שהוי מזיק בידים וכל מה שאביי חולק זה על טענת התעצמות שסובר שאין זו סיבה מספקת לתבוע אותו היום כבר ורק בבור חולק לגמרי כיון שכשמגיע הנזק אין בכלל מעשה שלו ולא הוי גירי משא"כ בשאר ההרחקות וא"כ כשרבא מודה לאביי לא שייך כלל חובת הרחקה כי אין טענת התעצמות אבל מ"מ כשיגיע הניזק יצטרך להרחיק ולכך בחלונות מתחילה אין עליו תביעה אבל כשירצה לבנות יוכל להרחיקו, וכן גבי פאפי יונאה אתי שפיר שצריך להרחיק כשיגיע הניזק שהרי אין כלל פטור של סמיכה ברשות, ולכך גם הוצרך לפרש שברפת של בקר דירה שאני שהרי במשנה שם מבואר שגם אם הניזק הגיע אח"כ אין צריך להרחיק וע"כ משום דדירה שאני, אלא דקשה לפי זה מה הטעם שהגמ' מקשה משם רק אליבא דרבא ולא אליבא דאביי שהרי לשיטתו גם קשה מדוע כשהניזק מגיע אין צריך להרחיק? וצ"ב. (ולפי ביאור זה ודאי שתוס' נחלק עליו שהרי מבואר בתוס' שלאביי לא צריך להגיע לטעם של דירה שאני).
אבל הגרנ"ט ס' קע"א כתב שקושיא מעיקרא ליתא וודאי שאביי ורבא לא נחלקו האם יש טענת התעצמות או לא משום שלמד שטענת התעצמות אין זו סיבת הרחקה חדשה אלא רק סיבה לזה שאין לו טענה של כופין והתביעה היא כבר היום משום שלרבא איתא לניזק ולאביי ליתא אבל ודאי שאביי מודה שאם היה תביעה מתחילה היה מועיל התעצמות להוריד את הכופיןולכך באמת בחלונות אסור משום שמשתמש ברשות חברו כמו שחילק רעק"א בתחילה ורק טענת התעצמות יש. אבל במקום רגיל אביי סובר שלא שייך התעצמות כיון שזה עצמו לא סיבת הרחקה, וכותב שבכל גירי דיליה אביי מודה לרבא ולכאורה הוי בגירי המתחדש (או כדעת הרמב"ן שנכתב לעיל הואיל ומזיק במקומו). כמו שכתבנו לעיל בהו"א בדעת תוס' כך סובר הרא"ש אליבא דאמת ולכך צריך להגיע לזה שגם למסקנא שרבא מודה לאביי צריך להגיע לדירה שאני משום שהוי גירי המתחדש, וכן לגבי פאפי יונאה הוי גירי המתחדש לכך ברור שצריך להרחיק כשיגיע הניזק כי אביי מודה, ובעקרון גם צריך להרחיק מראש משום שאביי לא נחלק על זה שכשיש אח"כ גירי יכול לתבוע מהיום וודאי שגם טענת התעצמות יש להוריד את הכופין רק לכאורה הטעם ששם מותר לסמוך היא משום שלא קביעי תשמישיהו וכמו שכתב החזו"א שכזה לא דבר שסומך עליו בפרנסתו אין טענת התעצמות ולכך מותר בתחילה לסמוך. ולפי דבריו ודאי שנחלק על תוס', שסובר שאליבא דאמת אביי מודה בגירי דיליה ויוצא מחלוקת הפוכה, שלפי תוס' בפאפי יונאה בעקרון לא צריך להרחיק ומה שמרחיק כשמגיע הניזק היינו משום שלא קביע תשמישיהו, ולרא"ש להפך שבעצם צריך להרחיק ורק משום שלא קביע תשמישיהו אין טענת התעצמות ולכן מתחילה סומך. (אם נאמר שהמקרים שאביי מודה בהם הוי בכל מקרי המשנה דהוי כהרמב"ן שמזיק במקומו יצא דבר מענין, שכל מח' אביי ורבא זהו רק בבור שהרי כל השאר מזיקים במקומם כשמגיע הנזק ותמוה באיזה מקרים רבא הודה לאביי).
- למעשה אם נאמר שהטענה היא טענת התעצמות וזה סיבת ההרחקה נוכל לבאר את מח' לל"ק כך: דבשדה העשויה לבורות דברי הכל סומך משום שהוי היזק קרקע לענין הבור ולכך לכו"ע חשיב כנזק ואסור לסמוך והוי גם גירי דיליה אבל בשדה שאינה עשויה לבורות לכו"ע אין היזק קרקע היום משום שלא עומדת לבורות רק רבא סובר שכיון שיזיק מחר אז יש טענת התעצמות ואביי לפי רעק"א חולק וסובר שאין טענת התעצמות כלל או שסובר שחשיב כליתא לניזק וא"כ יש טענה של סמיכה בהיתר ולא שייך התעצמות משום שגם כשיגיע הנזק לא מזיקו, וזה יהיה כפירוש השני ברבינו יונה שהבין שלל"ק לא שייך לומר בדעת רבא באינה עשויה לבורות שאסור לסמוך אליבא דר"י אלא רק אליבא דרבנן ולפי זה מובן משום שבעשויה לבורות הוי היזק קרקע ושייך אליבא דר"י אבל באינה עשויה לבורות כל הטענה היא התעצמות ולא שייך לומר שהוי גירי דיליה היום כי כל הזנק הוא כשיגיע הבור, ואתי שפיר דלא נחלק על הלישנא בתרא בסברות אלא שלל"ק בעשויה לבורות מודה רבא שיש היזק קרקע ובל"ב נחלק ע"ז ועוד שבל"ק סבר רבא שגם באינה עשויה לבורות שייך שיהיה היזק לבור לאחר זמן ולא יהיה פטור של סמיכה ברשות משא"כ לל"ב.
עוד דבר שצריך לבאר בדברי תוס' שכתב בדירה שאני שיהיה חידוש אליבא דאביי ששם הוי גירי דיליה והוי חידוש לר"י. וצ"ב דהרי לא נחלקו ר"י ורבנן כשיש גירי דיליה והרי במקום שאין גירי לאביי גם רבנן מודים שאין חיוב הרחקה ורק במקום שיהיה גירי המתחדש כמו ברפת אז חשיב איתא לניזק ואז יש לו גם טענת התעצמות א"כ שפיר הוי חידוש גם אליבא דרבנן? וכתב בח' ר' אריה לייב לישב דהנה ודאי שלא נחלקו ר"י ורבנן האם צריך שיקרא מזיק גמור או לא ולר"י צריך שיהיה מזיק גמור, שהרי גם במקרים של גרמא אמר ר"י שהוי גירי דיליה וע"כ משום שבעצם עושה ברשותו ולכך פטור ורק נחלקו ר"י ורבנן בגדרי ההרחקה של נזקי שכנים האם צריך שיהיה מזיק מושלם וזה הוי ע"י גירי או שמספיק שמעמיד דבר שבהמשך מזיק כמו באילן, וכתב דזה לא הוי שום חידוש אליבא דרבנן שבמקום שהיש גירי המתחדש שיש סמיכה בהיתר כיון שרבנן למדו שחובת ההרחקה בכל מקום הוא משום שתשמיש שסותר את שימושי השני אז יש לי תביעה עליו וא"כ כיון שחידש אביי שיש היתר של סמיכה ברשות אז גם בגירי המתחדש שהיה פשוט לתוס' שמתייחס אחר הסמיכה הראשונה ולכך יהיה סמיכה בהיתר ולא צריך להרחיק ורק תוס' מצא היכי תמצא שאליבא דר"י כן יש גירי משום שכשמזיק איתא לניזק ועל ר"י דוקא היה הו"א לתוס' שאביי כלל לא חידש את הפטור של סמיכה בהיתר כיון שלר"י טעם ההרחקה הוא לא סתם על הסמיכה אלא על זה שמזיקו ע"י תשמישו וע"ז נאמר החובת הרחקה ושונה מרבנן כיון שמצריך גירי ע"כ משום מעשה ההיזק שנעשה בחצר חברו ע"י מעשיו ואם כבר כלו מעשיו גם בגירי המתחדש יש פטור של סמיכה בהיתר, ולכן הוי חידוש רק בדעת ר"י,  ויוצא לפי זה שתוס' רק חיפש מקום ששיך שיהיה גירי שהרי אליבא דאביי כל מקום איו גירי כי ליתא לניזק ורק כאן מצא תוס' מקום שאיתא לניזק וממילא הוי חידוש לר"י כי הוי גירי דיליה.