תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב:
עדכון: עקב כמות הסוגיות הנמוכה עד כה, מועד סיום התחרות יוארך עד א' באייר,
כמו כן סכום הפרסים הסופי ייקבע בהתאם לכמות הסוגיות שתשלחנה
להשתתפות בתחרות >>

קריאת שמע - דרישת הפסוקים

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חלק א – ניתוח המקראות[עריכה | עריכת קוד מקור]

זיהוי הבחינות[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתוב דברים פרק ו':

(ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד. (ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ. (ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. (ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. (ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. (ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

יש להבין מהם אותם דברים שה' מצוה אותנו שיהיו על לבבנו ושנדבר בהם בזמן השכיבה והקימה. נראה לומר, שבקריאה פשוטה של "והיו הדברים האלה", ישנם מספר דרכים להבין למה זה מתייחס:

האופציות השונות:[עריכה | עריכת קוד מקור]

'הדברים האלה' אינם מתייחסים לדברים הסמוכים אלא לכל הדברים באופן כללי.

החלק הראשון בפרשה – 'הדברים האלה' מופנה אחורה לדברים הסמוכים שנאמרו מקודם.

החלק השני בפרשה – 'הדברים האלה' מופנה קדימה לדברים בהמשך הפרשייה.

כעת נראה שכל אחת מההסברים האלו אכן מעידים על כיוונים ובחינות שונות בעומק הפרשייה. הנחת היסוד היא שהתורה השאירה את העניין בצורה עלומה וסתומה במכוון מתוך רצון לאחד כמה בחינות שונות בפרשייה.

בחינה ראשונה – כל התורה:[עריכה | עריכת קוד מקור]

באופן פשוט מדובר בלימוד התורה כולה ועיון בה. כלומר, החיוב הוא שכלל התורה תהיה על לבבך. לפי זה "הדברים האלה" הם אותם "אלה הדברים" המופיעים בתחילת ספר דברים, שאותם הרצה משה לפני בני ישראל כשלימד אותם את כל התורה כולה. יותר מזה, 98% מההופעות של 'אלה הדברים' או 'הדברים האלה' מספר שמות ואילך מתייחס לכל התורה כולה. האבן עזרא אכן כותב "הדברים האלה - ... והאמת (נאמר על) כל המצוות". אך עולה השאלה, איך עושים זאת בשכיבה ובקימה? הרי ברור שהתורה לא דורשת ממנו לשנן את כל התורה כולה פעמיים ביום. אלא נראה שהכוונה היא למצוא דברים המהווים אבות ויסודות לתורה.

אלא שיש לשאול, הרי קיימים כמה וכמה פרשיות המהוות יסודות ואבות לתורה. למה אם כן נבחר דווקא פרשת שמע? באמת, במסגרת בחינה זאת בלבד, אין סיבה באמת להיצמד דווקא לפרשה זאת ולבכר אותה על פני האחרות.

בחינה שניה – התייחסות לדברים מקודם: עול מלכות שמים:[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפי בחינה זאת, הדברים האלה מתייחסים לדברים שנכתבו מקודם. אם כן, יש להבין מה עומד מאחורי הדברים שנכתבו מקודם ולהבינם לעומקם.

לצורך כך נשווה את הדברים האמורים כאן עם פרק י"א. אצלנו בפרק ו', התורה באה ומתווה את הכיוון הרעיוני – מה עלינו לדעת בידיעות ובאמונה שזהו "קבלת עול מלכות שמים". בפרק י"א התורה באה ומורידה את זה לצורה מעשית. דבר זה נקרא בדברי חז"ל בשם "קבלת עול מצוות". כלומר, הורדה של עול מלכות שמים והעניינים המתקבלים בפרק ו' בצורה של עבודה מעשית. נערוך השוואה בין הפרקים ונראה את היחס בין הפרקים.

"(א) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ והיישום של חלק זה הוא ש - וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֺתָיו כׇּל הַיָּמִים... (ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כׇּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם ... (יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעׇבְדוֹ בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם..."

בחלק זה התורה מזריקה מילים ומושגים שבאים להוריד את הרעיונות הגבוהים של פרשת שמע לעבודה מעשית. כהקדמה, בפסוק א התורה באה ולוקחת את החיוב של אהבת ה' ומסבירה מה יש לעשות על מנת ליישם זאת – על ידי שמירת משמרתו וחוקתיו ומשפטיו ומצותיו כל הימים. לאחר מכן בפסוקים ח' וי"ג ניתן לראות את הניגודיות בין פרק י"א לפרק ו'. בפסוק ח וכן בי"ג ניתן לראות את הביטוי החוזר המופיע גם בפסוק ו בפרק ו "אשר אנכי מצוך היום" או הדומה לזה. אך בניגוד לפרשת ואהבת שמדובר על ה"דברים" כלומר הרעיונות ושצריך שיהיו על לבבך, בפרק י"א התורה מציעה הסבר מעשי יותר. ה' לא מצוה דברים אלא הוא מצוה לשמור את המצוה. כמו כן, בסוף פסוק יג, העניין מודגש מאוד. התורה באה ומזריקה את המילה "ולעבדו" בתוך העתקתה של פסוק ה' המופיע בפרק ו'. כלומר, היא מדגישה את העבודה המעשית ולא רק את חובות הלבבות הנמנות בפרק ו'.

ייתכן שגם 'הדברים האלה' מתייחס רק לפסוק שמע ישראל. גם על פי הבנה זאת יש פה הדגשה של עול מלכות שמים.

כמו כן, כפי שנראה במדרש תהילים בהמשך המאמר, ייתכן שזה מתייחס בעצם לבחינה של התורה, אלא שאהבת ה' יתברך הוא באהבת תורתו.

בחינה שלישית – התייחסות לדברים שנאמרו בהמשך ויחס לפרשות והיה אם שמוע:[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפי בחינה זאת 'הדברים האלה' מתייחס למה שכתוב בהמשך. נראה אם כן שיש להבין את הדברים כמתייחסים להמשך הפרק, מה שכתוב מיד בהמשך:

"(י) וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. (יא) וּבָתִּים מְלֵאִים כׇּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. (יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (יג) אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. (יד) לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם. (טו) כִּי אֵל קַנָּא יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה."

תורף הדברים נאמרו בפרשת והיה אם שמוע וויאמר כפי שנראה:

היחס לפרשת והיה אם שמוע:

נביא את הדברים בפרשת והיה אם שמוע:

"(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעׇבְדוֹ בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם... (טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. (יז) וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה נֹתֵן לָכֶם. (כא) לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ."

בנוסף לכל אלו, כמובן שבאופן בולט יותר ניתן לראות את היחס בין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע, בחלקים המקבילים באופן בולט הדנים בדיבור בדברים, תפילין ומזוזה.

היחס לפרשת ויאמר:

בפרשת ויאמר כתוב:

"לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם׃ מאאֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (פ)."

כלומר, ניתן לראות שמהבחינה הזאת ניתן לראות את חשיבותם של הפרשיות האחרות – והיה אם שמוע וויאמר. כלומר, קיים יחס ברור בין המשך הדברים בפרשה העוקבת את פרשת שמע שהוזהרנו שלא לשכוח את יציאת מצרים, לבין פרשת ויאמר ששם נצטווינו לזכור את יציאת מצרים. לכן נראה לומר שיש יחס בין מצות קריאת שמע לבין מצוות זיכרון יציאת מצרים.

בחינה רביעית – עשרת הדיברות כיסוד התורה:[עריכה | עריכת קוד מקור]

היחס בין פרשת שמע לבין פרשת עשרת הדיברות (בדברים) הוא בולט מאוד. קודם כל, יש לשים לב שהדברים הינם עוקבים. בדברים פרק ה מתואר מעמד הר סיני ועשרת הדיברות. מיד לאחר מכן, מובאת פרשת שמע בפרק ו. כמו כן, בהשוואה בין הפרקים ניתן לראות המון דברים המדמים את השניים.

כתוב בדברים פרק ה:

"(א)... שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאׇזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם... (ו) אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. (ז) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כׇּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. (ח) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תׇעׇבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. (ט) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי [מִצְוֺתָי] (מצותו). (י) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. (יא) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ. (יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כׇּל מְלַאכְתֶּךָ. (יג) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכׇל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. (יד) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. (טו) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (טז) לֹא תִּרְצָח. וְלֹא תִּנְאָף. וְלֹא תִּגְנֹב. וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא. (יז) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. (יח) אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהֹוָה... וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים... (כה) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כׇּל מִצְוֺתַי כׇּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם... (כז) וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כׇּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ. (כח) וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל... לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן."

ובדברים פרק ו כתוב:

"(א) וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים... (ב) לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כׇּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ. (ג) וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. (ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד. (ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ. (ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. (ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם... (ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ... (יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (יג) אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. (יד) לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם. (טו) כִּי אֵל קַנָּא יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.... (יז) שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֺת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. (יח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ... (כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. (כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. (כב) וַיִּתֵּן יְהֹוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכׇל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ..."

כלומר, ניתן לראות מספר רב של ביטויים שווים או יסודות שווים המקשרים בין שני הפרשיות. על פי בחינה זו ניתן לראות בצורה מאוד ברורה, ש'הדברים האלה' מתייחס גם לדברים שהיו לפני – עשרת הדיברות, וגם לדברים הכתובים אח"כ, או לעצמן של עשרת הדברים – עשרת הדיברות. אגב כך, ניתן לראות שגם עשרת הדיברות מתקשר עם ויאמר בדיבר של שבת הכותב שיש לזכור את יציאת מצרים, כפי שכתוב בויאמר.

לאור מבחינה זאת ניתן לראות שמזוזה, לפחות באחד מבחינותיה, מהווה כעין המשך של לוחות הברית שהם כתיבת התורה.

אין אדם דן גזירה שווה מעצמו, אך אדם דן גזירה שווה לקיים תלמודו (ירושלמי פסחים ו א). לענייננו, נראה שהיה ראוי לעשות גזירה שווה 'הדברים' 'הדברים' מעשרת הדיברות ללמד שהדברים הכתובים פה שיש לשנן הם הם עשרת הדיברות. כלומר, אין אדם דן גזירה שווה סתם ללא שום ביסוס. גזירות שוות אלו רק מגיעות מסיני. אך, אם יש לאדם ביסוס לדבריו הוא יכול לעגן את הדברים באמצעות גזירה שווה בכתוב כדי לתת לזה תוקף של 'כתוב בתורה שבכתב'.

בחינה חמישית – היחס למצות תפילין:[עריכה | עריכת קוד מקור]

בהמשך פרק י"א נאמר:

"(יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם, וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. (יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם "לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. (כ) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ."

התורה לקחה את המקור וסידרה מחדש ולכאורה קירבה את המקביל של "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" למצות תפילין. מצות תפילין נעקרה ממקומה המקורי על מנת להדגיש שהיא גם כן קשורה ואדוקה לדין של שימה על לבבכם ולא רק בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. במקור היה צריך להיות כתוב: "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם, וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" כפי שזה מסודר בסדר המקורי בפרק ו'. כלומר, התורה הקישה את מצות תפילין למצות השינון. לכן ניתן לעיתים למצוא מדרשים המתייחסים ל'דברים האלה' בתור דבר המתייחס בצורה פיזית לתפילין, כגון ההלכה שהתפילין צריכים להיות כנגד הלב שחז"ל דורשים זאת מפה בברכות יג עמוד ב הלומדת מ'ושמתם את דברי אלה על לבבכם' שיש לשים את התפילין על היד כנגד הלב.

בחינה שישית – השמירה:[עריכה | עריכת קוד מקור]

כעת לאחר עיונינו בפרשיות השונות במקרא, נעבור לנ"ך. נזכיר שוב את הפרשה ונצבע את העניינים הרלוונטיים על מנת להבליט את ההשוואה. נזכיר שכתוב בדברים ו:

"(ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד. (ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ. (ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. (ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. (ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. (ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ."

כתוב במשלי פרק ו:

"נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת עמךָ. (כא) קׇשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד עׇנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ. (כב) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשׇׇכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. (כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר. (כד) לִשְׁמׇרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נׇכְרִיָּה."

קודם כל ניתן לראות בצורה בולטת את ההשוואה בין שתי הפרשיות. ניתן לראות מפה ומהפרשיות הבאות שנביא ראיה חזקה מאוד שפשט הדברים כפי שמודגש מתייחס לדברי תורה באופן כללי כפי שהסברנו בבחינה הראשונה. כמו כן, ניתן לראות ששלמה המלך מביא גם את הבחינה שעל לבבך מתייחס לתפילין ולכן הוא ממיר את 'לאות על ידך' ב'על לבך'.

אך בהמשך ניתן לראות בחינה נוספת אותה חושף שלמה המלך בפרשנותו של 'בשכבך' – שמירה. נראה כעת כמה פרשות נוספות בנביאים ובכתובים המצביעים לבחינות אותם תיארנו.

את הבחינה של השמירה ניתן גם למצוא במזוזה שהיא בפשטות מהווה כהמשך למריחת הדם על מזוזות הבית במכת בכורות. ראה בהמשך שבאמת המדרש לומד מזה על זה כי הבין שהדברים אכן קשורים לזה לזה מצד משמעותם בבחינת השמירה.

כתוב גם כן במשלי פרק א פסוק ח:

"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. (ט) כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶךָ."

כמו כן כתוב במשלי פרק ד:

"(א) שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה. (ב) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ. (ג) כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי. (ד) וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמׇךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֺתַי וֶחְיֵה. (ה) קְנֵה חׇכְמָה קְנֵה בִינָה אַל תִּשְׁכַּח וְאַל תֵּט מֵאִמְרֵי פִי. (ו) אַל תַּעַזְבֶהָ וְתִשְׁמְרֶךָּ אֱהָבֶהָ וְתִצְּרֶךָּ. (ז) רֵאשִׁית חׇכְמָה קְנֵה חׇכְמָה וּבְכׇל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה. (ח) סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה. (ט) תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ. (יא) בְּדֶרֶךְ חׇכְמָה הֹרֵיתִיךָ הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר. (יב) בְּלֶכְתְּךָ לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ וְאִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל."

ובפרק ז כתוב:

"(א) בְּ֭נִי שְׁמֹ֣ר אֲמָרָ֑י וּ֝מִצְוֺתַ֗י תִּצְפֹּ֥ן אִתָּֽךְ׃ (ב) שְׁמֹ֣ר מִצְוֺתַ֣י וֶחְיֵ֑ה וְ֝תוֹרָתִ֗י כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֶֽיךָ׃ (ג) קׇשְׁרֵ֥ם עַל־אֶצְבְּעֹתֶ֑יךָ כׇּתְבֵ֗ם עַל־ל֥וּחַ לִבֶּֽךָ׃ (ד) אֱמֹ֣ר לַ֭חׇכְמָה אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ וּ֝מֹדָ֗ע לַבִּינָ֥ה תִקְרָֽא׃ (ה) לִ֭שְׁמׇרְךָ מֵאִשָּׁ֣ה זָרָ֑ה מִ֝נׇּכְרִיָּ֗ה אֲמָרֶ֥יהָ הֶחֱלִֽיקָה׃"

ניתן לראות גם בפרשיות אלו את ההשוואה לפרשת שמע.

בחינה שביעית – היחס לבחינת מצות הקהל:[עריכה | עריכת קוד מקור]

אם מעיינים בפסוקים הדנים במצות הקהל ניתן לראות בפשטות שזה מתייחס לכעין חזרה על טקס מתן תורה בכל שמיטה. התורה כותבת בדברים פרק יז:

"(יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. (יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כׇּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. (כ) לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל."

ניתן לראות את היחס של המצוה לפרשת עשרת הדיברות והפרשיות סביב שמע ישראל. אך קשר הדברים לשמע ישראל נהיה חזק יותר מהתיאור במלכים ב ובדברי הימים ב על המעמד הקהל שעשה יאשיהו המלך. כתוב בדברי הימים ב פרק לד:

"(כט) וַיִּשְׁלַ֖ח הַמֶּ֑לֶךְ וַיֶּאֱסֹ֕ף אֶת־כָּל־זִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם׃ (ל) וַיַּ֣עַל הַמֶּ֣לֶךְ בֵּית־יְ֠הוָה וְכָל־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם וְהַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם וְכָל־הָעָ֖ם מִגָּד֣וֹל וְעַד־קָטָ֑ן וַיִּקְרָ֣א בְאָזְנֵיהֶ֗ם אֶת־כָּל־דִּבְרֵי֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית הַנִּמְצָ֖א בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ (לא) וַיַּעֲמֹ֨ד הַמֶּ֜לֶךְ עַל־עָמְד֗וֹ וַיִּכְרֹ֣ת אֶֽת־הַבְּרִית֮ לִפְנֵ֣י יְהוָה֒ לָלֶ֜כֶת אַחֲרֵ֣י יְהוָ֗ה וְלִשְׁמ֤וֹר אֶת־מִצְוֺתָיו֙ וְעֵֽדְוֺתָ֣יו וְחֻקָּ֔יו בְּכָל־לְבָב֖וֹ וּבְכָל־נַפְשׁ֑וֹ לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית הַכְּתוּבִ֖ים עַל־הַסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה׃"

כלומר, מפה ניתן לראות הפניה ברורה לפרשת שמע או פרשת והיה אם שמוע. כמו כן, במלכים ב כג, כה כתוב:

"וְכָמֹהוּ֩ לֹֽא־הָיָ֨ה לְפָנָ֜יו מֶ֗לֶךְ אֲשֶׁר־שָׁ֤ב אֶל־יְהוָה֙ בְּכָל־לְבָב֤וֹ וּבְכָל־נַפְשׁוֹ֙ וּבְכָל־מְאֹד֔וֹ כְּכֹ֖ל תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה וְאַחֲרָ֖יו לֹֽא־קָ֥ם כָּמֹֽהוּ׃"

הדברים מעידים בעד עצמן שיש קשר ברור בין הדברים, ושהתורה הקישה בין שתי המצוות.

אילו פרשיות יש לקרוא באיחוד הבחינות?[עריכה | עריכת קוד מקור]

ישנם שני אפשרויות שניתן להסביר פה: אפשר לומר שזה מסורת מסיני אילו פרשיות כלולות בקריאת שמע, ואילו לא, והאפשרות השניה היא לומר שהכתוב מסרן לחכמים לקבוע מה נכלל, וחכמים הם שקבעו את הדברים הנכללים. הסבר זה לדעתי נשמע כעיקר מפשטי המדרשים והדיון מה צריך להיכלל ומה לא בספרי, וכן בדיון לגבי עשרת הדיברות ופרשת בלק, כפי שנראה להלן.

בפשטות נראה שיש לבנות אותה כמרכיבה כמה שיותר מהבחינות הקודמות. עבור הבחינה הראשונה מן הראוי לחפש דבר שהינו מהווה שורש ויסוד לתורה כולה, שהרי כמובן שאי אפשר לדרוש ממנו לקרוא את כל התורה כולה פעמיים ביום. הכי פשוט הוא לבחור את עשרת הדיברות, גם מצד עצמו וגם מצד הבחינה הראשונה של לימוד התורה שהרי היא מהווה שורש ויסוד לתורה. כמו כן, היא מכילה עניינים של עול מלכות שמים ועול מצוות. עבור הבחינות האחרות נראה ברור מדוע עלינו לצרף גם את והיה אם שמוע וויאמר שהינם מהווים תמצית עבור הבחינות האחרות.

למסקנה, נראה שצריך היה שקריאת שמע יכלול את שמע, והיה אם שמוע, ויאמר ועשרת הדיברות. מצד בחינת השמירה, יש את המזוזה כפי שראינו, וכן בפרשת והיה אם שמוע ניתן לראות את בחינת השמירה.

זמן הקריאה:[עריכה | עריכת קוד מקור]

לגבי זמן הקריאה יש לבחון כל אחד מהבחינות ולראות מה היה ראוי עבור כל בחינה מצד עצמו. עבור הבחינה של לימוד תורה, צריך להיות ביום ובלילה, בכל זמן, ללא תלות באדם כמאמר הכתוב "והגית בו יומם ולילה". לעומת זאת מצד עול מלכות שמים מובן מדוע זה מתייחס לאדם, מתי שהוא קם ומתי שהוא הולך לישון שהרי זה מסתובב סביב קבלת האדם והחיים של האדם. לפי בחינת השמירה, מן הראוי שהיא תהיה רק לפני השינה בצורה מובהקת מצד הכתובים עצמן במשלי המזכירים שזה דווקא מתייחס לזמן השכיבה שכשאדם שוכב, אז הוא צריך שמירה בעיקר שאז הוא פגיע. באיחודם יחד, נראה שיש לקבוע מצד אחד זמן קבוע ביום ובלילה, מצד הבחינה הראשונה של לימוד התורה, אך מצד הבחינה של עול מלכות שמים יש לבחור זמן שעל פי רוב ייצא גם הזמן שבני אדם שוכבים והזמן שהם קמים על פי רוב. לגבי הבחינה של השמירה, מכיוון שזה שייך רק לזמן השכיבה, ואם נקרא אותה גם בבוקר, הרי בחינה זו נבלעת ואיננה ניתנת לזיהוי כלל, שהרי ההדגשה היא שזה דווקא בזמן השכיבה, ממילא נראה שיש להפריד אותה מהשאר, כך שנקרא אותה לפני השינה בלבד. בבחינות האחרות אין עניין דווקא שזה יהיה בזמן מסוים ולכן הם לא משפיעים על זמן הקריאה.

כוונה בקריאה:[עריכה | עריכת קוד מקור]

מצד הלימוד תורה, מובן שאדם צריך לכוון לשם תלמוד תורה בכל החלקים האלו מצד בחינה זו. אולם, מצד עול מלכות שמים יש מקום לדון אילו חלקים מהווים את תמצית העניין ובהם יש חיוב כוונה – שמע ישראל או כל החלקים הקודמים או אולי כל הפרשה.

ניהול עם היחסים עם המצוות הדומות:

יש לראות איך הדברים מתייחסים לאופן הופעתם של בחינות דומות במצוות אחרות. כמו כן, יש לתת את הדעת איך הדברים מתיישבים עם מצוות אחרות שראינו שהן אדוקות וקשורות למצוה זו – ציצית, תפילין מזוזה והקהל. כמו כן, יש לתת את הדעת האם ישנם עקרונות כלליים כגון טירחא דציבורא ואחרים שיש לצרף לשיקול הסופי בהגדרת המצוה.

חלק ב – עיון בדברי חז"ל[עריכה | עריכת קוד מקור]

נתחיל בזיהוי חז"ל של הבחינות השונות שהצענו לעיל:

זיהוי הבחינות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בחינת תלמוד תורה:[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתוב במנחות דף צט עמוד ב שאדם יוצא ידי חובת חובת 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' בקריאת שמע שחרית וערבית לפי רשב"י. כלומר, רואים שיש בחינה מסוימת של לימוד תורה בקריאת שמע שהרי על פי זה אדם יוצא ידי חובתו. כמו כן כתוב בירושלמי ברכות פרק א הלכה ב שרשב"י לא היה מפסיק מפני שלדעתו קריאת שמע היא שינון, דהיינו לימוד תורה. מכיוון שרשב"י היה עסוק תמיד בתורה, קריאת שמע איננה חביבה יותר מדברי תורה שלו. הבבלי מגיע למסקנה בסוף שאף מי שתורתו אומנותו מפסיק לקריאת שמע. כלומר, הבבלי נתן יותר משקל לבחינת עול מלכות שמים מאשר הירושלמי שנתן את מרכז הדברים לבחינה זו עד כדי כך שרשב"י לא היה צריך לומר את הדברים.

כמו כן אנחנו רואים בירושלמי ברכות פרק א הלכה ה ביחס למספר הברכות והפרשיות בקריאת שמע ביום ובלילה שהוא אומר שהגיות היום והלילה צריכים להיות שוות מהפסוק והגית בו יומם ולילה. כלומר, הם זיהו את הפסוק העוסק בתלמוד תורה לקריאת שמע וברכותיה.

כמו כן במדרשים ובאגדות ניתן לראות שחז"ל הבינו שזה מתייחס ללימוד תורה בכללי. כתוב בקידושין ל ע"ב מ'ושמתם' שזה כסם היים וסם המוות למקלקלים. וכן מ'ושננתם' למדו שדברי תורה יהיו מחודדים בפיך. כלומר, הם התייחסו לזה ביחס לדברי תורה. ובמדרש תנחומא כתוב במפורש שזה מתייחס לדברי תורה הצריכים שינון.

אחת הסיבות שרצו לצרף את פרשת בלק היא שהיא מוזכרת בתורה, בנביאים ובכתובים ולכן זה מהווה משהו מאוד מקיף ומייצג.

בחינת עול מלכות שמים ועול מצוות:[עריכה | עריכת קוד מקור]

על כך יש משנה מפורשת שכתוב בברכות פרק ב משנה ב ששמע קודמת לוהיה אם שמוע כי עול מלכות שמים קודם לעול מצוות. רואים מפה שחז"ל ראו את הבחינות האלו בקריאת שמע.

המדרש תנחומא לך לך א א רואה את הפרשה כולה כעוסקת בעול מלכות שמים, וברמת הכוונה של האדם בכל שלב. את הפסוק הראשון העוסק בעצם העניין דורשת התורה שאדם יכוון בה כפי שרבי מאיר סבור, אך בהמשך אפשר בכל מצב, כי לא צריך כוונה - אפשר בהליכה בישיבה בשכיבה או בעמידה.

בחינת עשרת הדיברות:[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתוב בברכות יב עמוד א שבמקדש החזיק הדין שקוראים את עשרת הדברות כחלק מקריאת שמע כפי שאנחנו הסקנו שהיה מן הראוי שיקרה. בגבולים הדבר לא החזיק, מפני "תרעומת המינים". מצינו עקרון זה גם במקומות אחרים, כגון בברכות נד עמוד א שכתוב שבמקדש היו מברכים עד העולם תמיד עד שקלקלו הצדוקים וכפרו בתחיית המתים ואמרו שאין עולם אלא אחד, התקינו שיאמרו מן העולם ועד העולם שמשמע שיש שתי עולמות. זו דוגמה להשפעתו של חוק ועקרון כללי שלא שייך דווקא בהקשרים של קריאת שמע המשפיע על מאפייני המצוה. אולם במקרה הזה נראה שזה יותר מזה. עצם עניינו של קריאת שמע הוא קבלת עומ"ש ועול מצוות. מכיוון שבאמירת עשרת הדיברות עלולה להיות דווקא קלקול בדיוק בעניין זה, נאלצו לוותר עליו כי זה בדיוק כנגד עניינו של קריאת שמע.

כמו כן, בירושלמי ברכות פרק א הלכה ה הגמרא מתארת איך עשרת הדיברות בעצם רמוזים בשלוש הפרשיות אותם אנחנו קוראים בקריאת שמע. הירושלמי שם מסביר שלאחת השיטות היא אחת הסיבות שאנו קוראים את שלושת הפרשיות הוא כי כלולים בה עשרת הדיברות. כמובן שזה לא הסיבה היחידה. מאידך, אפשר לומר שקריאת שלושת הפרשיות מהווה כעין זכר לקריאת עשרת הדיברות בגבולים. אמנם איננו יכולים לקרוא את עשרת הדיברות עצמן, אך את עניינם אנחנו כן נאמר. העניין מודגש שם בגמרא שכתוב שמדגישה וכותבת שעשרת הדיברות הן הן גופה של שמע.

כמו כן, כתוב בספרי לה (ו, ח) שתי הו"א שאולי יש לשים את ויאמר שנכלל בשינון ואת עשרת הדיברות הקודם לכל המצוות בתפילין. מתוך שתי ההו"א בספרי ניתן להבין בעצם על שתי בחינות המהותיות בקריאת שמע. קודם כל, הספרי קוראת לקריאת שמע שינון כפי שאמרנו בבחינה של לימוד תורה הכללי. כמו כן, אנחנו רואים שהספרי מעלה את עשרת הדיברות כאופציה להוסיף למצות תפילין. מניין זאת? בפשטות מפני שאמנם היא לא נמצאת בקריאת שמע בפועל, אך היא היתה אמורה להיות. הספרי גם מסביר מהו עניינו – שלא קידמום מצות אחרות. כלומר, זהו תחילת ושורש התורה כפי שאמרנו.

פרשת ויאמר – ציצית:[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתוב בברכות יב עמוד ב שפרשת ויאמר נבחרה כי יש בה חמישה עניינים: מצוות ציצית, יציאת מצרים, עול מצוות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה. ניתן לראות פה שפרשת ויאמר מחוברת לעניינו של קריאת שמע מכמה בחינות. קודם כל, יש את מצות ציצית. הגמרא במנחות מג עמוד ב מביאה ברייתא הדורשת "וראיתם אותו וזכרתם - ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו, ואיזו זו? זו קרית שמע, דתנן: מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן." כלומר, יש קשר בין ראיית הציצית לבין קריאת שמע. כלומר, הגמרא תולה בקשר זה וביחס זה את תחילת זמנו של קריאת שמע של שחרית. יש לשאול, למה הגמרא בחרה דווקא את קריאת שמע בתור המצוה המייצגת את "כל מצוות ה' "? נראה בפשטות בגלל המיוחדות של קריאת שמע כקשורה לעשרת הדיברות המהווים שורש לתורה וכן כאב טיפוס ללימוד תורה כפי שראינו.

לגבי העניין של זכר ליציאת מצרים, כבר הוכח לעיל שהוא קשור לפרשת שמע ולפרשה העוקבת שלה. עול מצוות כמובן שגם הוא קשור לקריאת שמע בפרשת והיה אם שמוע. דעת מינים הרהור עבירה והרהור עבודה זרה גם הם כמובן מעניינם של קריאת שמע כפי שראינו לעיל.

כמו כן, כל הדיון בגמרא על זה שראיית הציצית מביא לאדם להיזכר בסוף בכסא הכבוד, נראה מאוד כביטוי של קבלת עול מלכות שמים. אולם, אין לזה את הבחינה של זמן קריאת שמע מצד התורה שהיא שייכת ליום וללילה, ולכן פרשת ויאמר איננה נוהגת אלא ביום. למעשה, בימינו אנו נוהגים לומר אותה גם בלילה אך זה רק לאחר מעשה. כלומר, מצד האמת הוא לא שייך ללילה, אלא רק ליום אך בגלל שהתחבר לקריאת שמע הוא נקרא גם בלילה.

כתוב בגמרא בברכות כא עמוד א שויאמר הוא מדאורייתא והוא עדיף על אמת ויציב כי "אית ביה תרתי" לעניין זכירת יציאת מצרים. כלומר, מעבר לזה שיש בו את יציאת מצרים, יש לו דבר נוסף והוא עול מלכות שמים.

בחינת תפילין:[עריכה | עריכת קוד מקור]

גם בחינה זו מקבלת עיגון בהלכה כפי שחז"ל אמרו בברכות יד ע"ב שהקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. היה חשוב לחז"ל לעגן את היחס לתפילין בהלכה כדי לתת לזה ביטוי.

כתוב במכילתא דרבי ישמעאל יג, ט: שהקורא בתורה פטור מן התפילין. מה הקשר בין תפילין לתורה, עד כדי כך שלדעת המכילתא הקורא בתורה פטור מתפילין? אלא שלפי המכילתא היחס בין מצות תפילין למצות קריאת שמע הוא כה משמעותי, עד כדי כך שהקורא קריאת שמע, שעיקרו הוא שינון ותלמוד תורה, פטור מתפילין. הוא כאילו שם תפילין שהרי הוא כבר יצא ידי חובת והיו הדברים האלה על לבבך.

כיוון שני הוא לומר שגם בתפילין יש דין של שינון, ולכן הוא כקורא בתורה, והקורא בתורה הרי הוא כאילו יצא ידי חובת תפילין שהרי הוא עשה את עיקר הדברים. הנצי"ב אכן מסביר כך שתפילין בא לעטוף את האדם במצוות, וממילא זה פחות מיועד לאדם שהוא גם ככה קורא בתורה, ולכן היה ראוי שיהיה פטור מתפילין כדעת המכילתא, אלא שזה חוקה ולכן זה כולל את כולם.

כמו כן, יש בתפילין וביחס שלו עם קריאת שמע כשדרוג והשלמה של קבלת עול מלכות שמים כפי שכתוב בירושלמי ברכות פרק ב הלכה ג שאדם לובש תפילין קורא קריאת שמע ומתפלל כדי לקבל על עצמו עומ"ש מושלם.

ניתן גם לראות למסקנה שמהפרשיות של תפילין מובאים בין השאר גם פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע.

בחינת מזוזה:[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא כותבת במגילה טז עמוד ב "מלמד שצריכה מגלה שרטוט כאמתה של תורה." התוספות, ר"ח, ורא"ש מסבירים שהכוונה למזוזה שיש בה עול מלכות שמים. נכלומר, ניתן לראות שמזוזה כוללת בה את העניין של עומ"ש.

במנחות לד עמוד א הגמרא דנה על השאלה האם מזוזה צריכה להיות חקוקה על האבנים או כתוב על ספר (דיו על קלף) כפי שאנחנו נוהגים בימינו. מההו"א ניתן להבין שיש זיקה בין מזוזה לעשרת הדיברות החקוקים על לוחות הברית. לפי המסקנה, מדמים את המזוזה לספר של ברוך בן נריה, שהוא אומר את הדברים האלה. כמובן שזה מתכתב עם 'הדברים האלה' בכל התורה כולה, שעליה דנו בחלק הראשון של מאמר זה.

מזוזה גם קשורה לזיכרון יציאת מצרים, ולבחינה של השמירה. ניתן לראות זאת מהספרי דברים לו, ד שלומדים שהיא רק במזוזה אחת מהדם שמרחו על המזוזות. כלומר, יש יחס בין מזוזה לבין הדם שמרחו על מהמזוזות והמשקוף ביציאת מצרים. זה גם מזכיר את יציאת מצרים וגם מובן מדוע המזוזה מהווה הגנה עבור הבית, כהמשך להגנה שהדם שנמרח על המשקוף היווה במכת בכורות. כך אכן מופיע ברש"י על פסחים ד עמוד א.

כמו כן, עצם הפרשיות המוזכרות במזוזה הם פרשיות שמע ווהיה אם שמוע.

בחינת השמירה:[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתוב בברכות ד עמוד ב על קריאת שמע שעל המיטה שהיא לשמירה מן המזיקין. העולה מהקטע בגמרא הוא שעניינו הוא השמירה. כמו כן בירושלמי כתוב שחיוב קריאת שמע על המיטה הוא לשמור מן המזיקים.

יחס למצות הקהל:[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה בסוטה מא עמוד א כותבת שבין השאר המלך קורא את עשרת הדיברות, פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע. העובדה שהוא קורא את הדברים האלו דווקא ברור מאוד על פי מה שהסברנו שהעניינים הוקשו זה לזה.

איחוד הבחינות[עריכה | עריכת קוד מקור]

זמן קריאת שמע של ערבית:[עריכה | עריכת קוד מקור]

ניתן לראות בשיטות התנאיות ביחס לזמן, מגמה של איחוד הבחינות שתוארו לעיל. מצד אחד יש את הדין של שכיבה וקימה ממש כפי שזה אצל בני אדם המתאים לקבלת עול מלכות שמים התלויה באדם ובמצב נפשו. מצד שני יש את הבחינה של תלמוד תורה בכללי שלא תלוי בזמן מסוים אלא ביום ובלילה. יש כמה שיטות תנאים שמדובר בתחילת תהליך ההליכה לישון, בתהליך השכיבה. דבר זה, בעיקר מבוסס על מצב נפשו של האדם. כלומר, המיקוד לפיהם הוא בעיקר עומ"ש. לפי הירושלמי בברכות פרק א הלכה א, זמן קריאת שמע של ערבית מבוסס על זמן הלילה – שלושת הכוכבים.

לגבי סוף זמן קריאת שמע של ערבית, רבן גמליאל טוען שעד שיעלה עמוד השחר אפשר לקרות. חכמים אומרים שעד חצות. רשב"י אומר שאפשר עד הנץ החמה. הרי"ף פסק גם את דעת ר"ג (שזמן ק"ש הוא רק עד עה"ש) להלכה, וכתב שדעת חכמים 'עד חצות' היא לכתחילה, דעת ר"ג בדיעבד, ודעת רשב"י באונס, כלומר, כשמחמת אונס לא קרא ק"ש. נראה להסביר את דברי הרי"ף שבהלכה למעשה הוא רוצה לתת ביטוי לכולם. לא שהם לא חולקים אחד על השני אלא שהרי"ף פוסק באופן שאפשר לתת ביטוי ברמה מסוימת לכולם, האם זה תלוי במעשי בני אדם או במציאות של לילה. הדברים מדויקים בדברי הרמב"ן שהפסוק משתמע לשתי פנים וזה תלוי ביום ולילה אך בגלל שבסוף כתוב ובשכבך משמע שזה גם תלוי בשכיבה ממש ויש אנשים הישנים אז. כלומר, הרמב"ן טוען שיש פה כמה שיקולים שאנחנו לוקחים בחשבון – מציאות לילה וזמן שאנשים ישנים בו בפועל. שניהם בעצם כתובים בתורה, והיא משתמעת לשתי פנים (במכוון). כך כתוב בשו"ת אהלי שם סימן יג.

זמן קריאת שמע של שחרית:[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש מחלקות ראשונים בעניין של לברך את ברכות קריאת שמע של שחרית לאחר זמנה. הרשב"א, ריטב"א ורא"ש פוסקים שאסור לברך לאחר ארבע שעות או לאחר חצות (מחלוקת ר"י ות"ק). לעומתם, הרמב"ם פוסק שאפשר לברך כל היום (הלכות ק"ש פרק א הלכה י"ג).

הכסף משנה כותב בהלכות קריאת שמע פרק א הלכה יג כותב ש'ובקומך' מן התורה הוא כל היום, כל זמן שאנשים ערים, בדומה ל'ובשכבך' שהוא כל הלילה – כל זמן שאנשים שוכבים, ורק מדרבנן זה עד ארבע שעות בשביל להסמיך גאולה לתפילה ומשום שתפילות כנגד תמידין תקנום וזה בבוקר. לכן, הרמב"ם פסק שאפשר לברך בדיעבד כל היום.

המגן אברהם חולק וכותב ש'ובקומך' משמע דווקא תהליך הקימה וההתעוררות ולא כל היום, בשונה מ'ובשכבך' שזה כל הלילה. אולם נראה שטענתו של המגן אברהם קשה שהרי 'ובקומך' היא הפך 'ובשכבך' כמו ש'ובלכתך בדרך' זה הפכו של 'בשבתך בביתך'. כמו כן, במשנה בברכות פרק א משנה ג "א"כ למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים" כתשובת בית הלל לבית שמאי על פרשנות הפסוק. כלומר, מדובר על הזמן שעומדים ולא רק ההתעוררות. בית שמאי גם כן רק חולקים על האם זה מתייחס לאופן הקריאה או לזמן הקריאה אך גם הם מסכימים שהפרשנות היא עמידה ממש שהרי הם דורשים שיעמוד פיזית ולא רק שיקום.

כמו כן, במדרש תהילים על מזמור קיט על הפסוק 'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' (פס' צז) מקשרים בין הפסוק במשלי העוסק בתפילין לבין פרשת שמע, וכן היא מקשרת זאת לפסוק בתהילים הנ"ל. המדרש לומד מפסוק זה את העובדה שבבחינה המתוארת ב'ובקומך' ביחס לבחינה שזה מתייחס לכל התורה, הכוונה היא לכל היום ולא רק לתהליך ההתעוררות. יותר מזה, נראה שבסיס דבריו של דוד המלך בתהילים מבוססים על ההבנה שאכן הפרשה שלנו באה לתאר את כל המצבים האפשריים – בבית, בדרך, בשכיבה ובקימה. לפי זה מובן שזה לא רק זמן ההתעוררות, אלא זה כל היום כולו. המדרש הזה מפרש את 'הדברים האלה' ביחס לדברים הקודמים לו, אלא שהוא מפרש את הדברים הקודמים לו כמתייחסים לתורה שהרי כתוב 'הדברים האלה' שזה ברור למדרש שהוא מתייחס לתורה (בספרי לג א הדברים מתוארים גם כך שדרך אהבתו היא על ידי התורה).

לפי זה, אפשר להסביר על פי דרכו של הכסף משנה בהסבר הרמב"ם שאכן מצוותו כל היום, אך זהו רק הבחינה של תלמוד תורה. הבחינות האחרות כגון עומ"ש שייכות דווקא לבוקר. מחלוקת הראשונים נע סביב השאלה האם מספיק הבחינה של תלמוד תורה כדי שייחשב זמנה כל היום לעניין הברכות. המהרש"א בחידושי אגדות על ברכות טז עמוד א הולך בדרכו של הרמב"ם שעיקרה של ק"ש היא תלמוד תורה ומוכיח זאת מהברכות אהבה רבה ואמת ויציב שעיקרם על התורה. על פי זה מובן גם כן מדוע אהבה רבה יכולה להוות כתחליף לברכת התורה אם לא ברך.

דין בעל קרי:[עריכה | עריכת קוד מקור]

כותב במדרש לקח טוב שבעל קרי קורא קריאת שמע כי יש בעל עול מלכות שמים וכן דברי תורה כי דברי תורה אינן מיטמאין. כתוב ברמב"ם בהלכות קריאת שמע פרק ד הלכה ח שגם קריאת שמע וגם דברי תורה נאמרים בגלל שדברי תורה אינן מיטמאין. כלומר, באמת מצד שני העניינים קריאת שמע נקראת על ידי בעל קרי. גם מצד זה שהוא כקורא בתורה ודברי תורה לא מקבלים טומאה וגם מצד חשיבות קבלת עול מלכות שמים.

פרשת בלק:

הגמרא מביאה בברכות יב עמוד ב שרצו להוסיף את פרשת בלק לקריאת שמע אלא שהיא ארוכה אז לא עשו זאת משום טירחא דציבורא. הסיבה שהגמרא מביאה להוסיף אותה היא שכתוב - ״כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ״.". יש לשאול, איך העובדה שמוזכרים באקראי בפסוק שכיבה וקימה נאמר את זה בקריאת שמע? איך זה קשור לעניין כלל? המדרש רבה מרחיב בעניין הזה בבמדבר רבה כ כ (וכן בתנחומא בלק יד א) שבלעם משבח את ישראל ואומר שהם קמים ועונים קריאת שמע ולכן ה' מגן עליהם. כלומר, יש פה את העניין של עול מלכות שמים והמלכת ה', ובנוסף יש את העניין של השמירה הנגזרת מההיתלות בה' וקבלת עול מלכותו.

לפי הירושלמי ברכות פרק א הלכה ה מובאים כמה הסברים אחרים לעניין. רבי חונא מביא את הסיבה המובאת בבבלי במסקנה. הסברו של רבי יוסי בי רבי בון הוא שישנם עניינים הכלולים בפרשה זאת שהם מעניינו של קריאת שמע - יציאת מצרים ומלכות, כלומר, עול מלכות שמים. הסברו של רבי אלעזר הוא שהפרשה מופיעה בתורה נביאים והכתובים. כלומר, זה על בסיס הבחינה של תלמוד תורה בכללי – שחכמים ראו בעובדה שפרשת בלק מופיעה בכל חלק בתנ"ך כנציג לכל התורה כולה.

אכן כל הדברים הנ"ל כתובים בכמה פסוקים צמודים בבמדבר פרק כג: "כא לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְהוָ֤ה אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ׃ כב אֵ֖ל מוֹצִיאָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם לֽוֹ׃ כג כִּ֤י לֹא־נַ֙חַשׁ֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵאָמֵ֤ר לְיַעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה־פָּ֖עַל אֵֽל׃ כד הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד־יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם־חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה׃"

הגמרא מתארת שלמסקנה לא קיבלו אותה משום טירחא דציבורא. זו עוד דוגמה להשפעתו של חוק ועקרון כללי שלא שייך דווקא בהקשרים של קריאת שמע המשפיע על מאפייני המצוה.

האם קריאת שמע מדאורייתא?[עריכה | עריכת קוד מקור]

למסקנה, יש לדון האם התוצאה שקיבלנו היא מספיק קרובה לציווי במקראות עצמן כך שנגדיר את זה כקרוב יותר לפרשנות המקרא ופחות כחקיקת חז"ל, ואם אכן נגדיר זאת כדאורייתא, אילו חלקים ממנו ואילו הם כבר תוספות והרחבות מדרבנן. האם בחירת הפרשיות עצמן טמון כבר בתוך הגדרת המצוה ממש או שמסרן הכתוב לחכמים? נראה שבסך הכל הפרשיות עצמן נבחרו על ידי חכמים, ולא ממש מוגדרים במקראות בצורה מפורשת. דבר זה אומר שיכולים להיות דברים שחכמים בחרו ויש להם תוקף דאורייתאי כי הם מייצגים את הבחינות השונות שצריכים להתגלות במצוה. עצם העובדה שישנם פרשיות כמו עשרת הדיברות שבהתחלה רצו להגדיר כחלק מהקריאה ובסוף הם נדחו, אף שהן מהותיות מאוד מצד ענייני קריאת שמע, מחייב כאפשרות הראשונה שהצענו מקודם, שהפרשיות נמסרו לחכמים לקבוע מהן. אחרת, היה זה צריך להיות מוגדר מדאורייתא, ולא היינו פוסלים את זה משום תרעומת המינים וכדומה. לאור העובדה, שזוהי מצוה הנמצאת על הרצף והרבה ממהותה מוגדרת על ידי חכמים ולא מוגדר במפורש בתורה מה צריך לקרות, פתח את הדיון בגמרא האם זה בכלל מדאורייתא או שכבר התרחקנו יותר מדי מפרשנות הכתובים ויש להגדיר זאת כחקיקה חדש של חכמים, דהיינו שזה מדרבנן. שאלה זאת המשיכה אף בראשונים, שגם אם נגדיר זאת כדאורייתא? האם כולו מדאורייתא או שמא חלקים מסוימים ממנו ואילו אחרים הם כבר תוספת של חכמים.