134
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ נוקשה"
אין תקציר עריכה
| שורה 11: | שורה 11: | ||
===הסוגיה בפסחים=== | ===הסוגיה בפסחים=== | ||
'''במשנה''' (פסחים מב א) הובאה רשימת דברים ש"עוברין עליהם בפסח". לדעת רש"י (ד"ה "ואלו") הכוונה שעוברים בהשהייתם באיסור "בל יראה ובבל ימצא", | '''במשנה''' (פסחים מב א) הובאה רשימת דברים ש"עוברין עליהם בפסח". בפירוש הלשון 'עוברין' נחלקו הראשונים: לדעת '''רש"י''' (ד"ה "ואלו") הכוונה שעוברים בהשהייתם באיסור "בל יראה ובבל ימצא", ול'''ר"ת''' (בתוד"ה ואלו") הכוונה שעוברים עליהם באיסור אכילה בלבד, ואין בהשהייתם משום "בל יראה ובל ימצא". '''הר"ן''' ו'''בעל המאור''' (שניהם על הרי"ף יג א) מפרשים שפי' 'עוברין' הוא מתבערים (וא"כ לדעתם יש כאן איסור שהיה, אלא שהר"ן מסביר שאיסור זה הוא מדרבנן). | ||
מכל מקום המשנה קובעת שבאותם דברים אין כרת, אך יש בהם לאו. ברשימה זו נכללים "זומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים", ולדעת ר"א גם "תכשיטי נשים". | |||
מ'''הגמ'''' (שם מג א), עולה שרשימה זו כוללת שתי קטגוריות: תערובת חמץ, וחמץ נוקשה בעין (=לא בתערובת). הפירוש המקובל הוא ש"זומן העמילן והקולן" הם מרכיבי הקטגוריה של "חמץ נוקשה" שבמשנה. כך פי' '''הרב ברטנורא''' (על המשנה כאן), '''הריטב"א''' (מב א) '''חי' רבנו דוד''' (מב א) חי' '''הר"ן''' (מב ב) ועוד. לפי פירוש זה "תכשיטי נשים" היא דוגמה של חמץ נוקשה שנתערב בהיתר. '''רש"י''' (מג א ד"ה "מאן תנא דמתני'") מבאר ש"תכשיטי נשים" היא הדוגמה לחמץ נוקשה שהובאה במשנה. אמנם '''הצל"ח והפנ"י''' (על רש"י שם), ביארו שגם לרש"י זומן עמילן וקולן הם דוגמאות של חמץ נוקשה (והסבירו בדרכים שונות מדוע בחר רש"י דווקא בדוגמה של "תכשיטי נשים"). גמ' זו היא המקור למטבע הלשון "חמץ נוקשה". | מ'''הגמ'''' (שם מג א), עולה שרשימה זו כוללת שתי קטגוריות: תערובת חמץ, וחמץ נוקשה בעין (=לא בתערובת). הפירוש המקובל הוא ש"זומן העמילן והקולן" הם מרכיבי הקטגוריה של "חמץ נוקשה" שבמשנה. כך פי' '''הרב ברטנורא''' (על המשנה כאן), '''הריטב"א''' (מב א) '''חי' רבנו דוד''' (מב א) חי' '''הר"ן''' (מב ב) ועוד. לפי פירוש זה "תכשיטי נשים" היא דוגמה של חמץ נוקשה שנתערב בהיתר. '''רש"י''' (מג א ד"ה "מאן תנא דמתני'") מבאר ש"תכשיטי נשים" היא הדוגמה לחמץ נוקשה שהובאה במשנה. אמנם '''הצל"ח והפנ"י''' (על רש"י שם), ביארו שגם לרש"י זומן עמילן וקולן הם דוגמאות של חמץ נוקשה (והסבירו בדרכים שונות מדוע בחר רש"י דווקא בדוגמה של "תכשיטי נשים"). גמ' זו היא המקור למטבע הלשון "חמץ נוקשה". | ||
| שורה 104: | שורה 106: | ||
==='''הרי"ף''' עפ"י הסבר הרמב"ן והר"ן=== | ==='''הרי"ף''' עפ"י הסבר הרמב"ן והר"ן=== | ||
הרמב"ן (מלחמות ה' על הרי"ף שם) והר"ן (שם ד"ה "הרי") הבינו שהרי"ף התכוון לפסוק כחכמים בברייתא (שאין בתערובת חמץ מלקות, ומק"ו גם לא בחמץ נוקשה), שהם רבים, וכנגד משנתינו, שהועמדה כדעת ר"מ, שהוא יחיד. הרמב"ן והר"ן מתמודדים עם טענת בעל המאור, שיש לפסוק כ'סתם משנה'. הם מציינים שכנגד סתם המשנה הנ"ל (מב א), הקובעת שקיים לאו באכילת חמץ נוקשה, ישנה "סתם '''משנה'''" נוספת בפרקנו (מח ב) שאומרת שהאוכל שאור (שהוא חמץ נוקשה) פטור. ממילא לא שייך לומר שהלכה בחמץ נוקשה כסתם משנה שאסרתו. אדרבה- הכלל הוא שהלכה כ'סתמא בתרא' באותה מסכת, וא"כ יש לפסוק שהאוכל חמץ נוקשה פטור (וה"ה שבתערובת חמץ) פטור מן התורה. אולם הר"ן הוסיף שמכל מקום בחמץ נוקשה (ובתערובת חמץ) יש איסור דרבנן. | הרמב"ן (מלחמות ה' על הרי"ף שם) והר"ן (שם ד"ה "הרי") הבינו שהרי"ף התכוון לפסוק כחכמים בברייתא (שאין בתערובת חמץ מלקות, ומק"ו גם לא בחמץ נוקשה), שהם רבים, וכנגד משנתינו, שהועמדה כדעת ר"מ, שהוא יחיד. הרמב"ן והר"ן מתמודדים עם טענת בעל המאור, שיש לפסוק כ'סתם משנה'. הם מציינים שכנגד סתם המשנה הנ"ל (מב א), הקובעת שקיים לאו באכילת חמץ נוקשה, ישנה "סתם '''משנה'''" נוספת בפרקנו (מח ב) שאומרת שהאוכל שאור (שהוא חמץ נוקשה) פטור. ממילא לא שייך לומר שהלכה בחמץ נוקשה כסתם משנה שאסרתו. אדרבה- הכלל הוא שהלכה כ'סתמא בתרא' באותה מסכת, וא"כ יש לפסוק שהאוכל חמץ נוקשה פטור (וה"ה שבתערובת חמץ) פטור מן התורה. אולם הר"ן הוסיף שמכל מקום בחמץ נוקשה (ובתערובת חמץ) יש איסור דרבנן. | ||
לסיכום: הלכה בסתמא בתרא: "שיאור"- וה"ה לשאר חמץ נוקשה, "ישרף"- הואיל וקיים איסור שהיה מדרבנן, "והאוכלו פטור"- ממלקות משום שגם איסור אכילתו הוא מדרבנן בלבד. | |||
===הרי"ף עפ"י הסבר ה"מנחת ברוך"=== | ===הרי"ף עפ"י הסבר ה"מנחת ברוך"=== | ||
המנחת ברוך (מ"ז) מחדש שפרשנות הגמ' (מג א) בדברי המשנה, שחמץ נוקשה הוא 'באזהרה' היא שיש חיוב מלקות בחמץ נוקשה (וממילא העמידה את המשנה כר"מ שמחייב מלקות) אינה מוסכמת באמוראים! לדעתו, שיטת ר' יוחנן היא שכשהמשנה אמרה שחמץ נוקשה ותערובת חמץ הם 'באזהרה', היא לא אמרה שהם במלקות, אלא לומר שמאכלים אלו אסורים מדאורייתא ללא מלקות (וא"כ אין להעמיד את המשנה כר"מ שמחייב מלקות)! המנחת ברוך מדקדק מהרי"ף, שהעתיק המשנה והברייתא מבלי לציין שאחת מהן אינה להלכה, שאין סתירה בין חכמים בברייתא לבין המשנה: כיוון שהמשנה מתפרשת כדברי ר' יוחנן- ש'אזהרה' פירושה איסור ללא מלקות, ומאידך גם חכמים בברייתא לא התכוונו לומר בביטוי 'לא כלום' שאין איסור תורה באכילתו, אלא רק לומר שאין מלקות. לפי שיטה זו (לדידה "לא תאכלו" לא מתייחס לחמץ נוקשה) ייתכנו שני מקורות לאיסור בתורה: 1) לאו הבא מכלל עשה של "תאכלו מצות" (=ולא חמץ)- כן כתב ה'''רשב"ץ''' בספר 'זוהר הרקיע' (עשה מ) בשם הירושלמי, ו'''המנחת ברוך''' (מ"ו) עפ"י הבבלי (ועל דרך זו כ' בשו"ת '''משכנות יעקב''' (קמג)). 2)יתור המילה 'כל' בפסוק "כל מחמצת לא תאכלו, מרבה איסור אכילה בחמץ נוקשה אעפ"י שלא נתרבו בו מלקות (כמו שהתרבה איסור חצי שיעור מן התורה מכוח יתור המילה 'כל' בפסוק "כל חלב לא תאכלו", למרות שאין בו מלקות)- כ"כ ה'''מנחת ברוך''' (מ"ה מ"ז) בשם הירושלמי (ובדעת ר' יוחנן בבבלי כנ"ל). | המנחת ברוך (מ"ז) מחדש שפרשנות הגמ' (מג א) בדברי המשנה, שחמץ נוקשה הוא 'באזהרה' היא שיש חיוב מלקות בחמץ נוקשה (וממילא העמידה את המשנה כר"מ שמחייב מלקות) אינה מוסכמת באמוראים! לדעתו, שיטת ר' יוחנן היא שכשהמשנה אמרה שחמץ נוקשה ותערובת חמץ הם 'באזהרה', היא לא אמרה שהם במלקות, אלא לומר שמאכלים אלו אסורים מדאורייתא ללא מלקות (וא"כ אין להעמיד את המשנה כר"מ שמחייב מלקות)! המנחת ברוך מדקדק מהרי"ף, שהעתיק המשנה והברייתא מבלי לציין שאחת מהן אינה להלכה, שאין סתירה בין חכמים בברייתא לבין המשנה: כיוון שהמשנה מתפרשת כדברי ר' יוחנן- ש'אזהרה' פירושה איסור ללא מלקות, ומאידך גם חכמים בברייתא לא התכוונו לומר בביטוי 'לא כלום' שאין איסור תורה באכילתו, אלא רק לומר שאין מלקות. לפי שיטה זו (לדידה "לא תאכלו" לא מתייחס לחמץ נוקשה) ייתכנו שני מקורות לאיסור בתורה: 1) לאו הבא מכלל עשה של "תאכלו מצות" (=ולא חמץ)- כן כתב ה'''רשב"ץ''' בספר 'זוהר הרקיע' (עשה מ) בשם הירושלמי, ו'''המנחת ברוך''' (מ"ו) עפ"י הבבלי (ועל דרך זו כ' בשו"ת '''משכנות יעקב''' (קמג)). 2)יתור המילה 'כל' בפסוק "כל מחמצת לא תאכלו, מרבה איסור אכילה בחמץ נוקשה אעפ"י שלא נתרבו בו מלקות (כמו שהתרבה איסור חצי שיעור מן התורה מכוח יתור המילה 'כל' בפסוק "כל חלב לא תאכלו", למרות שאין בו מלקות)- כ"כ ה'''מנחת ברוך''' (מ"ה מ"ז) בשם הירושלמי (ובדעת ר' יוחנן בבבלי כנ"ל). | ||
לסיכום: הלכה כחכמים וכמשנה: שיש איסור דאורייתא ללא מלקות באכילה או השהייה של חמץ נוקשה. | |||
===בעל המאור=== | ===בעל המאור=== | ||
בעה"מ (על הרי"ף שם) פוסק כסתם המשנה שבראש הפרק: שעל השהיית חמץ נוקשה עובר בלאו, והאוכלו חייב מלקות (כמו בתערובת חמץ). מהמשנה בדף מח ב, ממנה הסיק הרמב"ן שרבי סתם במסקנתו שהאוכל חמץ נוקשה פטור, מביא בעה"מ ראיה לשיטתו: בסוף המשנה מובאת שיטת ר"מ בעניין הגדרת המושג 'שיאור', תחת ה'תוית' "וחכמים אומרים". מהשימוש ב'תוית' זו לומד בעה"מ שרבי נתכוון לפסוק כרבי מאיר. אלא שלפי בעה"מ רבי התכוון לפסוק כר"מ בכל הדינים שבמשנה (כולל המלקות בחמץ נוקשה וק"ו לתערובת חמץ). | בעה"מ (על הרי"ף שם) פוסק כסתם המשנה שבראש הפרק: שעל השהיית חמץ נוקשה עובר בלאו, והאוכלו חייב מלקות (כמו בתערובת חמץ). מהמשנה בדף מח ב, ממנה הסיק הרמב"ן שרבי סתם במסקנתו שהאוכל חמץ נוקשה פטור, מביא בעה"מ ראיה לשיטתו: בסוף המשנה מובאת שיטת ר"מ בעניין הגדרת המושג 'שיאור', תחת ה'תוית' "וחכמים אומרים". מהשימוש ב'תוית' זו לומד בעה"מ שרבי נתכוון לפסוק כרבי מאיר. אלא שלפי בעה"מ רבי התכוון לפסוק כר"מ בכל הדינים שבמשנה (כולל המלקות בחמץ נוקשה וק"ו לתערובת חמץ). | ||
לסיכום: הלכה כר"מ שהוא בעל המשנה: שהאוכל חמץ נוקשה חייב מלקות מדאורייתא [ונראה מדבריו שה"ה למשהה שחיובו מדאורייתא (שפי' עוברין' מתבערין, וכן שכתב ש'כל' ריבה לכל דבר מלבד כרת)]. | |||
===הראב"ד=== | ===הראב"ד=== | ||
הראב"ד (בהשגה ב על בעל המאור) פוסק כסתם המשנה שבראש הפרק, רק לעניין חמץ נוקשה. לדעתו, מודים חכמים לר"מ, שעל חמץ נוקשה עובר בלאו. לעומת זאת, בתערובת חמץ הדין הוא שפטור, משום שהמשנה שמחייבת היא כדעת ר' אליעזר, שהוא דעת יחיד ביחס לחכמים שפוטרים. שיטה זו מעלה מיד קושיה: הגמ' הרי חיזקה את דעת רב יהודה, שטען שחמץ נוקשה הוא קל יותר מאשר תערובת חמץ. לפי הראב"ד יוצר אבסורד: חמץ נוקשה, הקל, יהיה בלאו, ואילו על תערובת חמץ, החמורה יהיה פטור!? המנחת ברוך (סימן מז) עורר קושיה זו, והוא מציע שלושה פתרונות שהצד השווה ביניהם הוא שהראב"ד למד את מסקנת הסוגיה אחרת מהמקובל. | הראב"ד (בהשגה ב על בעל המאור) פוסק כסתם המשנה שבראש הפרק, רק לעניין חמץ נוקשה. לדעתו, מודים חכמים לר"מ, שעל חמץ נוקשה עובר בלאו. לעומת זאת, בתערובת חמץ הדין הוא שפטור, משום שהמשנה שמחייבת היא כדעת ר' אליעזר, שהוא דעת יחיד ביחס לחכמים שפוטרים. שיטה זו מעלה מיד קושיה: הגמ' הרי חיזקה את דעת רב יהודה, שטען שחמץ נוקשה הוא קל יותר מאשר תערובת חמץ. לפי הראב"ד יוצר אבסורד: חמץ נוקשה, הקל, יהיה בלאו, ואילו על תערובת חמץ, החמורה יהיה פטור!? המנחת ברוך (סימן מז) עורר קושיה זו, והוא מציע שלושה פתרונות שהצד השווה ביניהם הוא שהראב"ד למד את מסקנת הסוגיה אחרת מהמקובל. | ||
לסיכום: לעניין חמץ נוקשה הראב"ד כבעל המאור. | |||