הבדלים בין גרסאות בדף "טעם כעיקר - טעימת המאכל"

'''הרמ"א''' (צח א) פסק ע"פ '''האגור''' ו'''המהר"ם פאדווה''' שהיום אין סומכים כלל על קפילא אלא משערים בשישים. וכתב '''רע"א''' (צח א) הטעם שלשיטתם חוששים לכל הדעות: מצד אחד חוששים שצריך מסיח לפי תומו אך גם אומן כדי שיבחין בטעם, ומצד שני חוששים שצריך אומן שלא יהיה מסיח לפי תומו כדי שתתקיים הסברא של "לא מרע אומנתו". בספר '''מטה יהונתן''' הקשה על '''רע"א''', שלפי"ז אם יטעימו את המאכל לשני גויים אחד מסיח לפי תומו ואחד אומן צריך להועיל. ב'''ערוך השולחן''' (צח כה) הסביר את דעת הרמ"א שבפחות משישים חוששים לשיטת רש"י שלא מועילה טעימה (אך לא חוששים לה ביותר משישים). וכן כתב גם ה'''חוות דעת''' (צח ג), שדעת הרמ"א שכאשר נתערבה ממשות אינה בטילה אלא בשישים (במין בשאינו מינו).

'''הרש"ל''' (חולין ז לג) חלק על הרמ"א, וכתב שניתן לסמוך על טעימת גוי. אולם ב'''כף החיים''' (http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=10169&st=&pgnum=174 צח ב) כתב שגם הספרדים וגם האשכנזים נהגו כדברי הרמ"א.  

נחלקו '''האחרונים''' בדעת הרמ"א האם מועילה טעימת ישראל (כהן בתרומה שנתערבה, או ישראל בבשר/ חלב שהתערב): '''הש"ך''' (צח ה) ו'''הפמ"ג''' (צח ה) כתבו שניתן לסמוך לכתחילה. אולם '''הבכור שור''' (חולין צו) כתב שלא סומכים כלל גם על טעימת ישראל. וב'''רע"א''' כתב שניתן לסמוך על טעימת ישראל בדיעבד. '''כף החיים''' פסק שבהפסד מרובה ניתן לסמוך על טעימת ישראל.

 

 

כיוון שלפי רוב האחרונים מותר לדעת הרמ"א לסמוך על טעימת ישראל, מקובל לומר שאם יש מאכל שנתערב בו איסור יטעמנו גוי, ואם אומר שאין בו טעם הרי שלספרדים הסומכים על טעימת גוי כדעת השו"ע המאכל מותר. ממילא לאחר שספרדי יטעם אם המאכל הוא יהיה מותר גם לאשכנזי כיוון שסומכים על טעימת ישראל.