הבדלים בין גרסאות בדף "הנחת תפילין בחול המועד"

השאלה מהו ה"אות" עליו מדבר ר' עקיבא? '''רש"י''' שם (ד"ה "מי שצריכין") מסביר: "ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקדוש ברוך הוא,  יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקדוש ברוך הוא לישראל דכתיב (שמות לא) "כי אות היא ביני וביניכם". בפשטות הנ"מ היחידה ביו ר"ע ור' יוסי הגלילי היא האם מניחים תפילין בלילה או לא, שר' יוסי הגלילי דורש מ"ימים ימימה", למעט לילות ושבתות ויו"ט. ר' עקיבא דורש "לאות על ידך"- יצאו שבת ויו"ט שנקראים אות, לכן אין להניח בהם תפילין שהרי כבר יש אות אחר, אך לדעתו לילה כן זמן תפילין. כלומר, יש עוד הבדל ביניהם מהיכן לדרוש שבשבת ויו"ט אין מניחים תפילין, שלר'"ע יש קריטריון ברור שכאשר הוא מתקיים- אין צורך באות של התפילין וכשאין אות אחר- יש להניח תפילין ולר' יוסי הגלילי נתמעטו מהפסוק. '''הרמב"ם''' פוסק (תפילין ד',י'): "זמן הנחת התפילין ביום ולא בלילה שנאמר "מימים ימימה", חוקה זו היא מצות תפילין, וכן שבתות וימים טובים אינן זמן תפילין שנאמר "והיה לאות" ושבתות וימים טובים הן עצמן אות". למסקנת הסוגיה ר"מ ור"י חולקים וסוברים ששבת ויו"ט זמן תפילין הוא.

 

לכאורה קשה, שמצד אחד פוסק הרמב"ם כר' יוסי, שהרי לילה לא זמן תפילין ומצד שני מביא כמקור לכך שאין מניחים בשבת ויו"ט תפילין, את הפסוק של ר"ע? מתרץ ה'''כ"מ''' שם, שבהלכה שלילה לא זמן תפילין חלוקים על ר"ע ר' יוסי הגלילי ועוד חכמים המופיעים בברייתא לעיל בעירובין שם והלכה כר' עקיבא מחבירו ולא מחביריו, לכן פסק הרמב"ם את המקור של ר' יוסי הגלילי, שהלכה כמותו וכמו חכמים שלילה לאו זמן תפילין. אך בהלכה ששבת לאו זמן תפילין, שנחלקו מאיזה מקרא לדרוש כן, פסק כר"ע, שהלכה כר' עקיבא חבירו, שבזה אין חכמים שמסכימים לדרוש דווקא מהמקרא של ר' יוסי הגלילי.  

דיון רחב התעורר בראשונים מהו בדיוק ה"אות" שיפטור מתפילין. יש מן הראשונים שכתבו שהאות העיקרי שפוטר הוא השביתה ממלאכה. לפ"ז צריך לדון האם חוה"מ ייכלל בפטור זה או לא, '''התוספות''' '''במו"ק''' (יט. ד"ה "ר' יוסי") סוברים שלר' יוסי הגלילי שדורש ממיעוט הפס': "ימים ימימה", מסתבר שימעט גם את חוה"מ, אפשר להסביר  את דבריו, משום שלכאורה חוה"מ מגיע כהמשך ליו"ט עצמו ואם הוא התרבה- גם חוה"מ נספח אליו. אך לר"ע שממעט מכך שקרויים "אות", יש לדון שהרי מצד אחד מותר במלאכה באופנים מסוימים, כגון דבר האבד וצורכי רבים, אך מצד שני אסור במלאכה שאינה לצורך דברים אלו ואפילו אם תאמר שהעיקר שיש איסור מלאכה כלשהו, הרי אפשר שמלאכה בחוה"מ היא איסור דרבנן והואיל ומה"ת מותר במלאכה לא שייך שנגדיר אותו כאות. מצינו בכך מחלוקת ראשונים:  

# '''הרשב"א''' (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרצ') סובר שאין מניחים תפילין בחוה"מ הואילונקרא אות שאסור בעשיית מלאכת דבר שאינו אבד וזהו איסור מן התורה. עוד כותב שזוהי גם דעת הראב"דוהתוס'. וכן דעת הגאון המובא ברא"ש (הלכות תפילין סי' טז') בספר העיתים.  

# '''התוס'במו"ק''' שם סוברים שמלאכה במועד אסורה מדרבנן, א"כ לא שייך לקרוא לו אות מצד זה, שהרי המלאכה מותרת מה"ת. אלא סובר שכן נקרא אות מהסיבה שיש מצוות אכילת מצה  בפסח וישיבה בסוכה בסוכות, שהם ה"אות" של חוה"מ.  

# '''הרא"ש''' (הלכות תפילין סי' טז' ושו"ת הרא"ש כלל כג', ג') ועוד ראשונים רבים (הובאו '''בבית יוסף''' סימן לא'), חולקים וסוברים שמלאכה בחוה"מ היא מדרבנן ולא מקבלים את הסברא שייקרא אות מהצד שיש מצוות אכילת מצה וישיבה בסוכה. לפ"ז חוה"מ לא יוגדר "אות" ויש להניח בו תפילין.  

ישנם ראיות מהבבלי שלכאורה נראה שצריך להניח תפילין בחוה"מ. כך למשל מוכיח '''ההגהות אשר"י''' '''בגמרא''' '''בביצה טו.'''-

 

"רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי תפלין ביומא טבא. - אמר ליה אביי: והא אנן תנן: כל שנאותין (רש"י- מתקשטין) בו ביום טוב משלחין אותו! - הכי קאמר: כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב". הגמרא מבארת, שניתן לשלוח תפילין ביום טוב הואיל ונאותין בו בחול, אע"פ שאין נאותין בו ביו"ט. '''רש"י''' מפרש בסוגיה (ד"ה "כל שנאותין") שהכוונה שהוא מתוקן כל צרכו. בפשטות הכוונה שמתוקן כל צרכו לשימוש ליום חול- מותר לשלוח אותו ביו"ט. אמנם ה'''הגהות אשר"י''' מקשה על רש"י, שהרי המשנה לפני כן (שם יד:) אומרת שמשלחים לצורך המועד, אך תפילין לא צורך המועד! אלא הכוונה בגמרא- כל שניאותין בו בחול- דהיינו חוה"מ, ניתן לשלחו ביו"ט, שהרי זה לצורך המועד- דהיינו חוה"מ. א"כ מוכח שמניחים תפילין בחוה"מ. אמנם כל זה אם נפרש כפירוש הגהות אשר"י, אך אם נפרש כרש"י, אין ראיה כלל. וכעי"ז כתב '''הגר"א''' (סי' לא' ס"ב) ש'''הירושלמי''' שם כותב מפורש, שמשלחין דברים אע"פ שאינם לצורך המועד.

 

 

'''המשנה''' ב-יח: "אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד...רבי יהודה אומר: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וטווה על יריכו תכלת לציציתו". בגמרא מובא על כך:"תנו רבנן: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, וטווה על יריכו תכלת לציציתו, ולאחרים בטובה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מערים ומוכר את שלו, וחוזר וכותב לעצמו. רבי יוסי אומר: כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו. אורי ליה רב לרב חננאל, ואמרי לה רבה בר בר חנה לרב חננאל: הלכה, כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו".  

 

ישנם מספר אפשרויות מה פשר הביטוי של "כדי פרנסתו". ועל פי זה הראשונים דנים באיזה מקרה בדיוק חלוקים התנאים: '''התוס'''' שם, ד"ה "ר' יוסי" מביא שתי אפשרויות: אפשרות ראשונה, שחולקים באדם שיש לו מה יאכל, שר' יוסי מחמיר מכולם ומתיר למכור לאחרים רק אם אין לו מה לאכול, שזה כדי פרנסתו והתנאים האחרים מקלים באופנים מסוימים גם כאשר יש לו מה לאכול. אפשרות נוספת: המחלוקת באין לו מה לאכול ואפילו הכי התנאים האחרים מגבילים את ההיתר לכתוב ור' יוסי מתיר מכולם שבאופן זה יכול למכור לאחרים. '''רש"י''' מפרש, ש"כדי פרנסתו" הכוונה להרווחת מזונותיו ולא רק לצורך מזונו הבסיסי ונחלקו ביש לו מה לאכול ור' יוסי מתיר אפילו לאחרים לצורך הרווחה והתנאים האחרים מגבילים כשיש לו כדי פרנסתו. להלכה נפסק כר' יוסי והנ"מ בין הפירושים תהיה האם כתוס' וכר' יוסי רק לצורך מזונותיו הבסיסיים מותר לכתוב לאחרים או שמא כרש"יואפילו לצורך הרווחה במועד מותר לו לכתוב לאחרים. '''הרא"ש''' שם במו"ק סי' כד' פירש כרש"י '''והרמב"ם''' פסק כתוס', שדווקא באין לו מה לאכול היקל ר' יוסי.

 

'''הרא"ש''' מוכיח מהסוגיה הזו, שיש להניח תפילין בחוה"מ, משום שאם אין להניח ומה שמותר לכתוב זהו בשביל אחר המועד, שיהיה מוכן לו- א"כ מה החילוק בינו לבין אחרים? הרי כל עוד שזה לא לצורך פרנסתו, לכאורה אסור לו לכתוב ואין זה משנה אם כותב לו או לאחרים. (ע"פ תוס' במו"ק שם). אמנם דוחה הרא"ש, שאפשר שבסוגיה זו ר"מ ור"י הולכים לשיטתם ששבת ויו"ט זמן תפילין ולשיטתם ודאי שחוה"מ גם נכלל בזמן תפילין. אך אין ראיה לשיטת ר"ע, שקי"ל כוותיה, ששבת ויו"ט לאו זמן תפילין.

 

'''הב"י''' (סימן תקמה', ג') תולה את המחלוקת הזו במחלוקת האם מניחים תפילין החוה"מ- '''שלרמב"ם''' אין מניחים תפילין בחוה"מ  ולכן אין הבדל בין כתיבת תפילין לשאר מלאכות שלצורך המועד שמותר רק אם אין לו מה לאכול. אמנם '''הרא"ש''' לשיטתו, שפסק שמניחים תפילין במועד, לכן יש היתר מיוחד לכתוב תפילין במועד הואיל והתפילין עצמם הם לצורך המועד, יוכל לכתוב את התפילין אפילו להרווחה. עוד ניתן להוסיף שגם '''בה"ג''' שכתב שאין מניחים תפילין במועד (כמובא '''בתוס' בעירובין''') מביא בסתם את הדעה שאין לכתוב תפילין במועד אלא אם אין לו מה יאכל ואח"כ מביא שיש מפרשים אפילו ביש לו מה יאכל. לפי הב"י מובן, שאזיל לשיטתיה, שהואיל ואין מניחים תפילין במועד- דין כתיבת התפילין כשאר מלאכה במועד שרק לצורך מזונותיו הבסיסיים- מותר. אמנם '''האבני נזר''' (או"ח סי' ב', אות ד')  מקשה על השוואה זו של הב"י, שהרי ה'''סמ"ג''' (עשה כב') מצד אחד פוסק שחוה"מ זמן תפילין הוא ומצד שני פוסק כר' יוסי לחומרא (לא תעשה עה') שאין לכתוב תפילין למכור לאחרים במועד אא"כ אין לו מה לאכול. בדומה לכך הקשה '''בנשמת אדם''' (כלל קו' אות ד'), ש'''רבינו ירוחם''' פוסק מצד אחד שחוה"מ לאו זמן תפילין ומצד שני פוסק כר' יוסי לקולא שניתן לכתוב תפילין במועד אפילו לצורך הרווחה.