קריאת שמע ותפילה בארמית ובשאר לשונות

		הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

האם מותר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בשפה שאינה לשון הקודש, ומהם התנאים להיתר.

מקורות
משנה:	סוטה ז א
בבלי:	ברכות יג א, שבת יב ב, סוטה לג א
רמב"ם:	קריאת שמע ב י
שולחן ערוך:	אורח חיים סב ד

מקורות התנאים

המשנה (סוטה ז א) מונה מספר דברים שיש לאמרם דווקא בלשון הקודש, ולעומתם דברים שאפשר לאמרם בכל לשון, ושם נאמר במפורש שקריאת שמע ותפילה הן מהדברים שנאמרים בכל לשון.
לגבי תפילה מקשה שם הגמרא (סוטה לג א) איך מותר לאמרה בכל לשון, והרי רב יהודה אומר (שבת יב ב) שאין לאדם לשאול צרכיו בלשון ארמי, לפי שאין מלאכי השרת מכירים לשון זו? ומתרצת הגמרא לחלק בין יחיד לציבור.

לענין קריאת שמע מובאת מחלוקת בברייתא (ברכות יג א). רבי לומד מהפסוק "והיו הדברים האלה" וכו', שיש לקרוא קריאת שמע כהוויתה, כלומר בלשון הקודש. ואילו לדעת חכמים מותר לקרוא בכל לשון שאתה שומע ומבין, שנאמר "שמע ישראל", בכל לשון שאתה שומע, כלומר - מבין. שהעיקר הוא שיבין מה שאומר ויקבל עליו אחדותו יתברך. לכאורה מחלוקת זו היא נגד המשנה בסוטה שמפורש בה שקריאת שמע נאמרת בכל לשון, ולא מוזכרת שם דעת רבי שחולק. וצריך לומר שהמשנה בסוטה שמתירה לקרוא קריאת שמע בכל לשון, היא אליבא דחכמים ולא אליבא דרבי.

הכרעת הראשונים ויישוב הסתירה

הרי"ף (ז א) הכריע במחלוקת כחכמים שמותר לקרוא קריאת שמע בכל לשון, שהרי רבים הם מול יחיד, ועוד שסתם משנה בסוטה כמותם, וכן הכריעו התוספות וכל הראשונים.
לגבי תפילה חילק הרי"ף כחילוק הגמרא בסוטה שמחלקת בין יחיד לציבור.

הכלבו (י ד"ה קראה בכל לשון) כתב בשם הרי"ף את החלוקה בין יחיד לציבור גם לענין קריאת שמע, אבל כבר העיר על דבריו מרן הבית יוסף (אורח חיים סב ד"ה ונקראת בכל לשון) שתמוה הוא מה ענין שאלת צרכים לקריאת שמע, אלא נראה שלא לחלק בכך כפי שלא חילקו כל הפוסקים. ובבית חדש (ב) כתב שודאי טעות סופר הוא בכלבו, שהרי הרי"ף להדיא חילק בין יחיד לציבור דווקא בתפילה, אבל קריאת שמע שנלמד להדיא מפסוק, ודאי שאין לחלק בו בין יחיד לציבור. ובספר מור וקציעה שם כתב שדעת הכלבו שכשם שמחלקים בתפילה בין יחיד לציבור, לפי שמגונה בעיני המלאכים, כן יש לחלק גם בקריאת שמע.

בדיעבד או לכתחילה

מדברי הכלבו (י ד"ה קראה בכל לשון) נראה שדווקא בדיעבד אם קראה בכל לשון יצא, ומשמע שלכתחילה יש לקראה בלשון הקודש.
אמנם מפשט המשנה והברייתא משמע שההיתר הוא לכתחילה, גם ברמב"ם (קריאת שמע ב י) משמע שניתן לכתחילה לקרוא בכל לשון שמבין. וכן כתב להדיא המאירי, אף שהעיר שמי שמבין לשון הקודש, אין ראוי לו להחליפה בלשון אחרת.

לשון שאינו מבין בה

בלשון שאינו מבין אינו ראשי לקרוא את שמע אלא אם כן הוא לשון הקודש, כן מדוייק לשון הרמב"ם (קריאת שמע ב י) וכן משמע בתוספות (לב א ד"ה אלו). וכן כתב המגן אברהם (סב א), שבלשון שאינו מבין אינו יוצא בקריאת שמע ובתפילה. אבל בשאר המצוות יוצא אפילו שאינו מבין. ובמשנה ברורה (א) כתב שאף בשאר מצוות צריך לומר בלשון שמבין (קרבן העדה לירושלמי, ומגן גיבורים והגהות מהר"א לנדא).

ובמשנה ברורה (א) כתב בשם הבית חדש שכיום אין אנו יודעים לתרגם את כל התיבות במדוייק, ולכן לא יקרא קריאת שמע בלשון אחרת מלשון הקודש. בפרי מגדים (אשל אברהם א) נסתפק האם בלשון הקודש יוצא אף שאינו מבין או לא, שאפשר שבעינן דווקא 'שמע' היינו שמבין, אבל במשנה ברורה (א) כתב בשם הלבוש בסימן קצג שבלשון הקודש יצא אף שאינו מבין, שאינו מצוי אדם שאינו מבין לכה"פ פסוק ראשון שהכוונה בו לעיכובא.

תפילה בארמית

הגמרא (שבת יב ב) אומרת שאין להתפלל בלשון ארמי, ושכל המתפלל בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירים לשון ארמית.
גמרא זו מהווה לכאורה סתירה לדברי המשנה בסוטה שמתירה להתפלל בכל לשון.

הגמרא עצמה בסוטה מתרצת לחלק בין יחיד לציבור, וכן כתב הרי"ף (ברכות ז א) לחלק בין יחיד לציבור, שבציבור ניתן להתפלל בכל לשון, אבל ביחיד אין להתפלל בכל לשון (ולכאורה כוונתו שיש להתפלל דווקא בלשון הקודש), וזו כוונת הגמרא בשבת שאסרה להתפלל בלשון ארמי, דהיינו ביחיד.
אמנם יש להעיר שהגמרא עצמה בשבת כתבה שתפילה על החולה גם ביחיד מותר בארמית, שהחולה שכינה עמו ואין צורך במלאכים להעלות את התפילה.

רבנו יונה (ז א ד"ה אבל ביחיד) הביא דברי הרי"ף והעיר עליהם, שלפי זה צריך ליישב את מנהג הנשים שמתפללות ביחיד שלא בלשון הקודש? וכתב ליישב בשם רבני צרפת, שכל מה שאמרה הגמרא שלא להתפלל בלשון ארמית, זהו דווקא בתפילה פרטית כגון על חולה או צער בביתו וכד', אבל התפילה הקבועה של הציבור, אף שמתפלל אותה בביתו, מותר להתפלל בשאר לשונות אם אינו יודע לשון הקודש, משום שהוא כמתפלל בציבור.
וטעם החילוק הוא מפני שהציבור אינם צריכים מליץ לפני הקב"ה, אבל היחיד צריך מלאך מליץ, והם אינם מבינים אלא לשון הקודש.

הרא"ש (ב ב) תירץ שכל מה שאמרו שלא לשאול צרכיו בלשון ארמי הוא דווקא בלשון ארמית, אבל בשאר לשונות מותר. ובכך יישב גם קושיית התוספות היאך אין המלאכים מבינים לשון ארמית, והרי אפילו מחשבות בני האדם הם יודעים? אלא שבאמת יודעים הם לשון ארמית, אך אינם נזקקים לו לפי שמגונה הוא בעיניהם.

המאירי (יג א ד"ה אף התפילה) כתב שגם ביחיד שאסרו להתפלל בלשון לעז, לא אמרו כן אלא לכתחילה, מפני שהוא לשון הדיבור ואין הכוונה מצויה בו, אבל על כל פנים אינו מעכב. ומ"מ מי שמבין לשון הקודש אין ראוי לו להחליפו בלשון אחר.

הטור (אורח חיים קג) הביא דברי הרי"ף וחילוק תלמידי רבנו יונה, ולבסוף הזכיר דברי אביו הרא"ש, שרק בארמית אמרו שלא לשאול צרכיו, אבל בשאר לשונות רשאי.

במור וקציעה כתב ליישב מנהג הנשים שמתפללים גם בלשונות אחרים, שכיון שאינן מבינות לשון הקודש, אין לבטלן מתפילה לגמרי, שמי שאינו מבין כלל לשון הקודש, טוב שיתפלל בהבנה בלשונו משלא יתפלל כלל. ומה שאמרו שאין לשאול צרכיו בלשון ארמי, זהו במבין מעט לשון הקודש על כל פנים. והוסיף שאינו נראה שלשון ארמי מגונה יותר משאר לשונות, אלא איפכא הוא שהוא לשון מקודש יותר, ובגמרא נקטו לשון ארמי וכל שכן שאר לשונות שלא ישאל צרכיו. אלא שאם אינו מבין כלל לשון הקודש מותר וכנ"ל.

שלחן ערוך ואחרונים

בשלחן ערוך (קא ד) הביא בסתם את החילוק בין יחיד לציבור, שבציבור יכול להתפלל בכל לשון שירצה, ואילו ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש. וביש אומרים הביא את דברי רבנו יונה שמוסיף שגם תפילה הקבועה לציבור יכול להתפלל בשאר לשונות אפילו אם מתפלל אותה ביחיד, ורק כששואל צרכיו אמרו דווקא בלשון הקודש. ושוב הביא ביש אומרים בתרא, דעת הרא"ש שגם ביחיד לגמרי יכול לשאול בכל לשון שירצה חוץ מלשון ארמי.

המגן אברהם הביא להלכה שמוטב להתפלל בלשון שמבין מאשר לא להתפלל כלל.
בפרי חדש הכריע כיש אומרים בתרא שהוא הרא"ש. ובפרי מגדים כתב שגם לחילוק שמחלקים בין ארמי לשאר לשונות הוא דווקא ביחיד אבל בציבור מותר אפילו ארמית. ומטעם זה אומרים יקום פורקן ובריך שמיה בציבור. ובמשנה ברורה (יט) כתב שלפי זה המתפלל ביחיד אינו יכול לומר יקום פורקן ובריך שמיה (אור זרוע שבת נ').

כתב הביאור הלכה שאם הוא לשון שאין רוב המדינה מדברת בו, אינו יכול לקרוא בו קריאת שמע, דאינו קרוי לשון לעניין זה אלא שהוא מוסכם במדינה, אבל אם רק איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון לא נחשב זה לשון כלל.

בתשובת חתם סופר (פד-פו) האריך בתשובה נגד אותם שתרגמו התפילה (רפורמים) וקבעו להתפלל בלשון לעז, וכתב שכל ההיתר הוא באופן אקראי אבל לעשות כן באופן קבוע ולהעמיד ש"ץ על זה אסור.

הערות שוליים

קריאת שמע פרק ב