ערלה וספק ערלה בחוץ לארץ

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
משנה:	ערלה ג ט; קידושין א ט
בבלי:	קידושין לח ב-לט א
ירושלמי:	ערלה ג ז
רמב"ם:	מאכלות אסורות י יא-יב
שולחן ערוך:	יורה דעה רצד ח-י

משניות וגמרא

המשנה בקידושין (א ט) אומרת שכל מצוה שאינה תלויה בארץ (אלא חובת הגוף כגון שבת ותפילין וכד') נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ, ואילו כל מצוה שתלויה בארץ (כגון תרומות, מעשרות, לקט שכחה ופאה וכד') אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מערלה וכלאים.
במקום אחר במשנה (ערלה ג ט) מבואר שאף שערלה וכלאים נוהגים גם בחוץ לארץ, מכל מקום אין זה מן התורה אלא הערלה היא הלכה והכלאים מדברי סופרים.
בגמרא (קידושין לח ב) נחלקו האמוראים בפירוש המושג 'הלכה' כאן. לדעת רב יהודה בשם שמואל הכוונה להלכות מדינה, כלומר זהו דבר שקיבלו על עצמם בחוץ לארץ, ואילו לדעת עולא בשם ר' יוחנן זהו הלכה למשה מסיני כלומר זו חובה גמורה.

עולא מנסה להביא ראיה לשיטתו מתחילת אותה המשנה בערלה שם:

"ספק ערלה, בארץ ישראל אסור ובסוריה מותר, ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. כרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו, בארץ ישראל אסור ובסוריה מותר, ובחוצה לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד".

מבואר במשנה שחוץ לארץ הוא קל יותר מסוריה, אלא שיש הבדל בין ערלה לבין כלאי הכרם, שבערלה מותר לרדת ולקחת ובלבד שלא יראה את הגוי לוקט, ואילו בכלאי הכרם מותר לו אף ללקוט ובלבד שלא ילקוט הוא עצמו ביד. ומזה שהקילו בכלאים יותר מן הערלה, מוכח שדין ערלה אינו רק מנהג מדינה, אלא הלכה למשה מסיני.
מתרצת הגמרא שבאמת צריך לשנות בשניהם את אותו דין, או בשניהם יורד ולוקח או בשניהם יורד ולוקט, וכן אמר שמואל לרב ענן לשנות. ומר בריה דרבנא היה שונה בשניהם לקולא, כלומר יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד.

בהמשך הגמרא (לט א) שואל ר' זירא את רב אסי (שגם הוא סובר כר' יוחנן שבחוץ לארץ הערלה היא הלכה למשה מסיני), איך ייתכן לומר שנתיר ספק אם זה הלכה למשה מסיני, והרי בדרך כלל ספק הלכה למשה מסיני לחומרא? ענה לו רב אסי שכן נאמרה ההלכה מעיקרא שבספק ערלה בחוץ לארץ יש להתיר, ורק הודאי אסור.

תוספתא וירושלמי

בתוספתא (ערלה א ח) מובא דין זה בשינויים משמעותיים.
התוספתא מביאה את הדין שספק הערלה בארץ ישראל אסור, ואילו בסוריא ובחוצה לארץ מותר. ומפרטת את האופן המותר - כיצד כרם ושדה שנטוע ירק, והיה ירק נמכר חוצה לו - ספיקו בארץ ישראל אסור בסוריא ובחוצה לארץ מותר. ר' יהודה אומר באופן זה גם בסוריא אסור, אלא האופן שבסוריא ובחו"ל מותר הוא בכרם שנטוע ירק ושדה ירק בצדו וירק נמכר חוצה לו, ספיקו בארץ ישראל אסור בסוריא ובחוצה לארץ מותר. וכן נטועה קטנה שנמצאה בתוך שדהו ספיקו בארץ ישראל אסור בסוריא ובחוצה לארץ מותר.
עוד מביאה שם התוספתא את דעת ר' אליעזר הגדול שאומר אין ערלה בחוצה לארץ.

גם בירושלמי (ערלה ג ז) מובאת המחלוקת באופן דומה למובא בתוספתא, לדעת תנא קמא כרם של ערלה וענבים נמכרות חוצה לו, זהו האופן המותר בסוריא, ואילו לדעת ר' יהודה (ר' יודן) בכהאי גוונא אסור, ומותר רק באופן שיש כרם של ערלה וכרם אחר בצידו, וענבים נמכרות חוצה לו.
עוד מובא שם בירושלמי שר' יודן אומר שדין הרישא במשנה לגבי ערלה, ודין הסיפא לגבי כלאים שווים, כלומר בשניהם יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט (וכפי ששנה שמואל לרב ענן בבבלי).

שיטות הראשונים

הראשונים ירדו לבאר את המשנה מה הפירוש 'יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט' האמור לגבי ערלה, וכן מהו 'יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד' האמור לגבי כלאים, שזהו קולא גדולה יותר. וממילא מהי מציאות הספק שהתירו ספק ערלה וספק כלאים. כמו כן נחלקו האם לדינא יש חילוק בין ערלה לכלאים וכלדהלן.

שיטת רש"י

רש"י (קידושין לח ב ד"ה יורד) מבאר שמדובר על פרדס שיש בו נטיעות זקנות הפטורות מערלה יחד עם נטיעות ילדות האסורות משום ערלה, והנכרי מלקט מהפרדס מבלי להבחין בין פירות הערלה לפירות המותרים. כמו כן מסביר רש"י (ד"ה ובלבד) שיש הבדל בין סוריא לחוצה לארץ, שבחוצה לארץ מותר לקחת מן הנכרי שליקט בפרדס, אף שהישראל יודע שהגוי נכנס שם לכתחילה ואומר לו לעשות כן, ובלבד שלא יראנו לוקט מן הערלה. אך בסוריא אינו מותר אלא לאחר מעשה כשכבר לקט הגוי, אז מותר לקחת ממנו, אבל לא לומר לו לכתחילה.
זהו בערלה. בכלאים הדין הוא עוד קל יותר מזה, שמותר אפילו לקנות מגוי שלקט ירק מכרם שיש בו כלאי הכרם בחלק מן המקומות, אפילו שליקט מן הכלאים ממש, כיון שדין הכלאים בחוץ לארץ אינו אלא מנהג מדינה. אמנם שהישראל בעצמו ירד וילקוט מן הכלאים, זה אסור אפילו בחוצה לארץ.

שיטת הר"ן

הר"ן (דפי הרי"ף טו ב ד"ה ואחרים מפרשין) הביא פירוש שונה מרש"י, שגם בכלאים ודאי אינו מותר ליקח מן הגוי אם יודע שליקט מן הכלאים ממש, אלא מדובר בפירות שנמכרים בפתח הפרדס שיש בו גם ערלה וגם פירות כשרים, ואמרינן שבארץ ישראל אסור כיון שמוכחא מילתא שמפירות הגן הם, שהרי נמכרים מחוצה לו, ואם כן יש בהם חשש ערלה. אך בסוריא מותר לפי שאין כאן אלא ספק, שמא לא מפירות ערלה הם. אמנם להיכנס לתוך הגן וללקט מן הפירות התלושין שבו, זה אסור אף בסוריא, שבכגון זה גזרו בה לפי שקרובה היא לארץ ישראל. אמנם בחוץ לארץ אף זה מותר, ובלבד שלא יראה את הגוי לוקט מן הפירות האסורים, שעדיין יש בהם ספק ולכן מותר.
כלאים דינם קל יותר, שמותר אף לומר לגוי שילקוט מן הפירות בסתם, כל שאינו רואה את הגוי לוקט מן האיסור ממש. וכן אסור לישראל בעצמו ללקוט.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (מאכלות אסורות י יא) לא חילק לכאורה בין ספק ערלה לספק כלאים, ומפרש את המקרה כפי שמבואר בתוספתא, שישנו כרם עם נטיעות ערלה, וענבים נמכרים מחוצה לו, וכן ירק זרוע כלאים, וירק נמכר חוץ לכרם, ואין ידוע אם הנמכר בחוץ הוא מכרם זה או ממקום אחר, בארץ ישראל אסור, בסוריא מותר, ובחוץ לארץ אפילו ראה שהענבים או הירק יצאו מכרם המעורב בערלה או בכלאיים, לוקח מהן, ובלבד שלא יראה את הגוי בוצר מן הערלה או לוקט ירקות בידו.
בהמשך כתב הרמב"ם (יב) שכרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאי הכרם, בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר וכל שכן בחוץ לארץ.

המפרשים דנו בפירוש דברי הרמב"ם, מדוע השווה בין ספק כלאים לספק ערלה, כאשר מהמשנה ומהגמרא נראה שיש להם דין שונה.

הרדב"ז והר"ן

הרמ"ך התקשה בדברי הרמב"ם מדוע השווה את הדין של ספק ערלה לדין של ספק כלאי הכרם, בעוד שבתלמוד בבלי וכן במשנה, מפורש שיש הבדל ביניהם, וכי דין ספק ערלה שהוא מהלכה למשה מסיני חמור מדין ספק כלאי הכרם שהוא רק מדברי סופרים.
הרדב"ז במקום מבאר שהרמב"ם פסק כאותו מאן דאמר בגמרא שלערלה וכלאי הכרם דין שווה, וצריך לשנות את גירסת המשנה, שבשניהם יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט, שלא גזרו בחו"ל אלא את הידוע לאיסור ואת הלקוט בידיים.
גם הר"ן (דפי הרי"ף טו ב) כתב לתרץ שהרמב"ם פסק כמר בריה דרבנא שסובר שדין ערלה וכלאי הכרם שווים לקולא, ואף שהלכה כר' יוחנן שהערלה בחו"ל מהלכה למשה מסיני, מ"מ לענין ההיתר מותר גם בערלה כל שאינו רואה ולוקט.

בית יוסף

הבית יוסף (יורה דעה רצד ד"ה והרמב"ם) אחר שהביא כשיטת הר"ן, כתב דרך נוספת שנראית לו יותר, שהרמב"ם כן מחלק בין ערלה לכלאים, וכדעת ר' יוחנן בבבלי, ולכן מה שכתב 'שלא יראה אותו בוצר מן הערלה' זה מתייחס רק לערלה שאסור אף לראות, ומה שכתב אחר כך 'או לוקט הירק בידו' זה מתייחס לכלאי הכרם, וזה דווקא בכלאים שמותר לראות אבל לא ללקוט בעצמו. אך סיים הבית יוסף שמדברי הרמב"ם בהלכות כלאים (ח יד) נראה שאינו סובר כן, אלא גם בכלאים צריך שלא יראנו לוקט.

ודאי ערלה או ספק ערלה

עוד דנו המפרשים בדברי הרמב"ם, בהבנת המציאות מהו ספק ערלה וספק כלאי הכרם, ומה היחס בין הלכה י"א להלכה י"ב בדבריו.
הרדב"ז שם כתב שבהלכה י"ב מדובר על כרם שיש ספק אם הוא ערלה, וזה קל יותר מהמקרה בהלכה י"א, ששם מדובר על ודאי ערלה אלא שנתערבה עם פירות היתר ואתחזק איסורא, אך בהלכה י"ב לא אתחזק איסורא ולכן מותר אפילו ללקוט ביד. וסיים הרדב"ז שאינו יודע מקור לדין זה.
הר"ן שם כתב שהרמב"ם הסכים לפירוש רש"י שאפילו בודאי ערלה ובודאי כלאי הכרם מותרים בחוץ לארץ, כל שאינו לוקט או אינו רואה את הגוי לוקט (ולא הסביר מה ההבדל בין סוריא לבין חוץ לארץ).
הבית יוסף (ד"ה ועדיין יש לדקדק) סובר שהלכה י"א מדברת על ודאי ערלה, ובסוריא מותר ליקח ענבים הנמכרות חוצה לו, כיון שאינו יודע אם הם מכרם זה או לא, ובחוץ לארץ מותר אפילו יודע בודאי שהם מכרם זה, ובלבד שלא ראה את הגוי בוצר ממנו. ובהלכה י"ב זהו ספק ערלה, כלומר שיש ספק בכרם עצמו אם עברו עליו ג' שנים או לא, וזה מותר אפילו בסוריא ואפילו ללקוט ביד.

שלחן ערוך ואחרונים

מרן השלחן ערוך (יורה דעה רצד ט) פסק כפי הבנתו בבית יוסף את דעת הרמב"ם, שבסוריא מותר ליקח ענבים הנמכרות חוץ לכרם שהוא ודאי ערלה, ובתנאי שלא ידע שהובאו מאותו הכרם. ובחוץ לארץ מותר אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם, ובלבד שלא יראה את הגוי בוצר. וכרם שהוא ספק ערלה מותר לגמרי בסוריא ובחוצה לארץ.

הש"ך (כא) כתב בדעת הרמ"א שהוא חולק על השלחן ערוך לגבי כרם שהוא ספק, וסובר הוא שאסור לישראל ללקוט בידיים, אלא דווקא גוי או ישראל אחר, אמנם מותר לראותו לוקט, כיון שאינו ודאי ערלה.

ערלה בארץ ישראל בזמן הזה

כתב המשנה למלך (מאכלות אסורות י יא) שלמאן דאמר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, איסור ערלה בזמן הזה אינו אלא מדרבנן, ואם כן אף בארץ ישראל ספיקה מותר, לפי שבטלה קדושת הארץ.

בספר אבן ישראל פישר (מאכלות אסורות י יא) דן בדבריו, וכתב שהדבר תלוי האם חיוב ערלה בארץ ישראל בזמן הזה הוא חידוש של חז"ל ואיסורו מדרבנן, ואז יש לומר דעשאוהו כעין דאורייתא ואפילו ספיקה אסור. או אולי חז"ל לא חידשו שום איסור אלא כאשר בטל האיסור מהתורה חזר דין הארץ להיות כחוץ לארץ מהלכה למשה מסיני. ולמשנה למלך פשיטא שדין הארץ היום כדין חוץ לארץ וספיקה מותר. והביא ראיה לדבריו מן הירושלמי (ערלה א ב) שמבואר במשנה שכשבאו אבותינו לארץ על עץ שנטעו כבר נתחייב בערלה, אף שעדיין לא כבשו, שאין דין ערלה תלוי בכיבוש אלא בביאה. והירושלמי שם מסביר שזהו כדעת ר' ישמעאל שאמר שכל הביאות האמורות בתורה הם לאחר י"ד שנה של כיבוש וחלוקה, אך מודה הוא שערלה וחלה נוהגים מיד. וכתב האבן ישראל שהטעם שמודה ר' ישמעאל בזה, הוא מפני שערלה נוהגת גם בחו"ל מהלכה, ולכן נהגו גם בא"י גם לפני כיבוש.