ברוכים הבאים לתחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 3,000 ש"ח | פרס שני - 2,000 ש"ח | פרס שלישי - 1,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

כבוש

מתוך ויקיסוגיה
גרסה מ־00:20, 21 בנובמבר 2016 מאת א.א (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה: שביעית ז ז; תרומה י ז-י
בבלי: חולין קיא ב
ירושלמי:
רמב"ם: מאכלות אסורות טו לד
שלחן ערוך: יורה דעה קה א


סוגיית כבוש (או 'כבוש כמבושל') עוסקת בהגדרה הלכתית של נתינת טעם בתהליך של כבישה (כלומר, השריה של אוכל בתוך נוזל ללא חום), ובדיני כבישת איסור עם היתר.

דברי הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא (חולין קיא ב) מובאת מימרא בשם שמואל: "מליח – הרי הוא כרותח, כבוש – הרי הוא כמבושל". הגמרא מביאה את דברי רבין, שאומר שר' יוחנן חולק על שמואל וסובר שמליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל, אולם אביי מוכיח שלא ייתכן שר' יוחנן סבר כך. נראה שלמסקנה הגמרא סבורה שגם ר' יוחנן מסכים שכבוש הוא כמבושל.

בסוגיה אחרת דנה הגמרא (חולין צז ב) בשאלה אם מליח אוסר את כל המאכל, כמו בבישול, או רק שהוא אוסר רק בעובי חיצוני של כדי קליפה, כמו צלי. הגמרא מדייקת מכך שכבוש מושווה למבושל ואילו מליח מושווה לרותח, ומסיקה שכיון שמליח הושווה לרותח ולא למבושל – המליח דומה לרתיחה של צלי ולא של בישול. מכאן עולה בפשטות שההשוואה בין כבישה לבישול מחדשת שכבישה לא רק נותנת טעם, אלא גם מבליעה את הטעם בכל המאכל (ולא רק בכדי קליפה), וכך כתב הרשב"א (תורת הבית הארוך ד א). לפי זה מבאר הנודע ביהודה (קמא, יורה דעה כו, בד"ה 'ועכ"פ אפילו מה שנאסר') שגם רבין אליבא דר' יוחנן, שאמר שכבוש אינו כמבושל, מודה שכבישה נותנת טעם ואוסרת, אלא שלדעתו היא מבליעה רק כדי קליפה ולא אוסרת את כל המאכל.


דעות הראשונים בגדרי כבוש[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא קבעה שכבישה נותנת טעם ואוסרת, אבל לא הסבירה מה נדרש כדי להגדיר דבר ככבוש. את הדיון של הראשונים בגדרי כבוש ניתן לחלק לשני תחומים: קביעת משך הזמן הדרוש כדי להפוך מאכל לכבוש, ומענה לשאלה אלו חומרים נדרשים כדי ליצור את תהליך הכבישה.

החומרים הנדרשים לכבישה[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיטת רש"י ורשב"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י מפרש בכמה מקומות (שבת קי ב ד"ה דמנח בכבשא ו-קמה א ד"ה כבשין, סוכה לו א ד"ה כבוש, חולין צז ב ד"ה כבוש ועוד) את המונח 'כבוש' כנוגע לחומרים מסוימים: חומץ, תבלינים, יין, ציר וחרדל. המרדכי (ביצה ב תרעד) הסיק מדבריו שהוא סובר שמאכל אינו נעשה כבוש בלי נוכחות של חומץ. נראה שהמרדכי לא דייק, מפני שרש"י הזכיר גם חומרים אחרים שיכולים לגרום כבישה, אלא כוונת המרדכי שלשיטת רש"י כבישה נעשית רק באמצעות חומרים חריפים שבהם כובשים בדרך כלל, והזכיר חומץ משום שהוא המצוי ביותר.

גם הרשב"א בתשובה (א תקיד) אומר שכבישה נוצרת רק על ידי דברים חריפים, כמלח וחומץ וכיוצא בהם.

בבית יוסף (יורה דעה קה א) מובאים דברי הגהות מיימוניות (מאכלות אסורות טו לא, מדפוס שאינו מצוי בידינו), שמייחסים גם לרא"ש את דעת רש"י והרשב"א. הבית יוסף מקשה, ואומר שלא יתכן שהרא"ש סבר כך, שהרי הוא הביא ראיה לענין זמן הכבישה מבשר בחלב (ראו לעיל), ואם כן ברור שהוא סובר שגם בחלב, שאינו חריף, שייך דין כבוש. הש"ך (יורה דעה קה ב) כתב שחייבים לומר שאין הכוונה לרא"ש שלנו ומציע שמדובר ברא"ש מפליז"א או הרא"ש מלוניל.

שיטת המרדכי והרא"ש[עריכה | עריכת קוד מקור]

המרדכי חולק במפורש על שיטת רש"י, ואומר שמאכל ששהה בכל דבר לח נקרא כבוש. הוא מוכיח את דבריו מהמשנה בשביעית (ז, ז), שמדברת על ורד שנכבש בשמן, ומכאן עולה שגם בשמן שאינו חריף יש דין של כבישה. כפי שהובא לעיל, בית יוסף מדייק שגם הרא"ש סובר שיש דין כבוש בכל דבר, מכך שהוא מביא ראיה לענין כבוש מבשר שנשרה בחלב.

משך הזמן הדרוש לכבישה[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיטת הרא"ש[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרא"ש (עבודה זרה ה יא) מביא את דברי ריצב"א שאומר שדבר מוגדר ככבוש אחרי שהוא שוהה מעת לעת. הריצב"א מביא ראיה מגמרא במסכת פסחים (מד ב), ששואלת מה מיוחד בדין של בשר בחלב, ועונה שבשר יהיה מותר מדאורייתא גם אם ישרו אותו כל היום בחלב, ורק אם יבשלו אותו יהיה אסור. עולה מהגמרא שבשאר איסורים (שאינם בשר בחלב), כאשר איסור והיתר צוננים שרויים יחד במשך יום שלם, ההיתר יאסר מדין כבוש.

שיטת המרדכי[עריכה | עריכת קוד מקור]

המרדכי (ביצה ב סימן תרעד) סובר שהזמן הדרוש לכבישה הוא שלושה ימים. הוא מוכיח זאת מגמרא במסכת עבודה זרה (לג א), שאומרת שאפשר להכשיר קנקני יין של נכרים על ידי שריית מים בהם למשך שלושה ימים. משם הוא מסיק לאחור על פי הכלל 'כבולעו כך פולטו', ואומר שאם אפשר להוציא את הטעם בשהיה של שלושה ימים, הרי שנדרשים לו שלושה ימים גם כדי להיספג. המרדכי כותב שגם ראבי"ה והיראים סוברים כך.

שיטת הרשב"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

על פי שיטתו שכבישה היא דוקא בחומרים חריפים כחומץ וכדומה (ראה לעיל), כותב הרשב"א בתשובה (א תקיד) שלא נתנו כלל שיעור לכבישה והיא אוסרת מיד.

פסיקת ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הטור (יורה דעה קה א) פסק בשני הדברים לחומרא כרא"ש, שדין כבוש הוא בכל מאכל ששוהה בכל דבר לח, ומשך הזמן הנדרש לכבישה הוא מעת לעת. גם בית יוסף שם כתב שדברי הרא"ש נראים דברים של טעם ועיקר, וכן פסק בשלחן ערוך שם.

סיוגים לקביעה 'כבוש הרי הוא כמבושל'[עריכה | עריכת קוד מקור]

אף על פי שהגמרא השוותה בין כבוש למבושל, מדברי הראשונים והאחרונים עולים סיוגים מהשוואה גורפת בין כבישה לבישול. נראה שאפשר לסכם ולומר שכבוש הושווה למבושל, אבל תהליך הכבישה לא בהכרח שווה לתהליך הבישול.

בשר בחלב[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשונה משאר האיסורים, בבשר בחלב האיסור מדאורייתא הוא דוקא אם הבשר והחלב התבשלו יחד (שלחן ערוך יורה דעה פז א). לעיל הובאה גמרא במסכת פסחים (מד ב), שאומרת שבשר וחלב שהושרו יחד כל היום מותרים, בניגוד לשאר איסורים, והרא"ש דייק ממנה ששיעור הכבישה הוא מעת לעת. מכאן עולה שאף על פי שכבוש הושווה למבושל, הכבישה אינה נחשבת כבישול לענין בשר שנכבש בחלב, והבשר יהיה אסור רק מדרבנן, וכן כתב רמ"א בשלחן ערוך (יורה דעה קה א). גם שלחן ערוך בהלכות בשר בחלב (יורה דעה צא י) כתב שבשר בחלב שנכבשו אסורים רק באכילה ולא בהנאה, ומכאן עולה שהאיסור הוא מדרבנן בלבד.

החלק במאכל שנאסר[עריכה | עריכת קוד מקור]

איסור והיתר הארוך (ל ד) כתב שחתיכה שנכבשה באיסור ורק חלקה היה בתוך הנוזל – רק החלק ששהה בנוזל נידון ככבוש ונאסר, מפני שהנוזל אינו מפעפע למעלה. דין זה שונה מדין חתיכה שהתבשלה בנוזל, שם גם החלק שחוץ לנוזל נאסר. בהגהות שם (הגהה ראשונה) כותב בעל ההגהות ששאל את מהר"ש ויתכן שיש להבין מתשובתו שהוא חולק וסובר שגם בכבוש הנוזל מפעפע כלפי מעלה.

הרמ"א (קה א) אומר שגם מה שחוץ לנוזל נאסר בכבוש, וכותב שיש מקילין. הש"ך שם (א) כותב שמדברי רמ"א בתורת חטאת נראה שדברי המקילין עיקר, ומסייג שבדבר שָׁמֵן אסור גם מה שחוץ לרוטב. ערוך השלחן (קה יד) כותב שיש להקל גם בדבר שמן, מפני שפעפוע נוצר על ידי חמימות ובכבוש אין חמימות, אך כותב להחמיר בכבוש בציר ובחומץ, שעל פי שיטתו הם חזקים יותר מנוזלים אחרים (ראה להלן).

כבוש בציר ובחומץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

בסוף סימן שדן בהלכות מליחה, כותב הרא"ש (חולין ח מט) שבשר שנכבש בציר (בהקשר הזה, "ציר" פירושו הנוזל הזב מהבשר במהלך המליחה) נאסר אם שהה כדי הזמן שדרוש לו שיעמידו אותו על האוּר וירתיח ויתחיל לבשל (להלן: "בכדי שירתיח") – משך זמן קצר בהרבה מהזמן הדרוש לכבישה רגילה, שעל פי הרא"ש הוא מעת לעת.

ר' יוסף קארו מביא בבית יוסף (קה א) את דברי הרא"ש, וכותב שמכאן ניתן ללמוד שגם לכבוש בחומץ נדרש הזמן הזה כדי לאסור הכל. גם בשלחן ערוך שם פסק שכבוש בציר ובחומץ נאסר אם שהה כדי שירתיח.

הש"ך (ב) כותב שדברי ר' יוסף קארו תמוהים, מפני שפסיקת הרא"ש, שבכבישה רגילה דרוש יום שלם כדי לאסור, נכתבה על סוגיה בעבודה זרה (סח ב) שעוסקת בעכבר שנפל לחומץ ושיכר, ואת הפסיקה הזו עצמה הביא הבית יוסף לעיל. הש"ך מביא את דברי ר' יוסף קארו בשו"ת אבקת רוכל (רטז), שם הוא מנסה לתרץ את דבריו וכותב שלא התכוון ללמוד מציר לחומץ להחמיר, אלא רק להקל ולומר שבפחות משיעור זה בוודאי שלא יאסור בפחות מכדי קליפה. הש"ך כותב שדחוק ליישב כך את דברי השלחן ערוך, שם עולה במפורש שכבוש בחומץ אוסר בכדי שירתיח. מכח זה דוחה הש"ך את פסיקת השלחן ערוך וכותב שבחומץ בוודאי שנדרש מעת לעת כעל מנת לאסור, וכן כתב גם הגר"א (ט). הש"ך מבאר שדברי הרא"ש מבוססים על כך שבציר פועלים שני גורמים: הוא נוזלי, ולכן יש בו דין 'כבוש כמבושל', והוא מלוח, ולכן יש בו דין 'מליח כרותח'. זו הסיבה שהוא אוסר בזמן קצר, כמליח, ואוסר הכל (ולא כדי קליפה) ככבוש.

ערוך השלחן (קה יא) כותב שדברי הבית יוסף הם עיקר, ומוכיח זאת ממשניות במעשרות (א, ז) ובשבת (ג, ה), שבהן משוה התנא חומץ וציר, ומשמע ששניהם חזקים יותר מדברים אחרים. ערוך השלחן מסייג ואומר שמדובר דוקא בחומץ חזק שאכן דומה לציר, אבל החומץ שלנו אינו חזק כל כך.

דרכים אחרות בהבנת דיני כבוש על פי המשניות והרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא שדנה בדין כבוש נראית כמתעלמת מדינים הנוגעים לכבישה שנזכרו במשנה במסכתות שביעית ותרומה. גם רוב הראשונים לא התייחסו במפורש למשניות הללו (מלבד הראיה של המרדכי מורד בשמן) ופסקו בהתבסס על הגמרא, וכך נפסקה השיטה המרכזית בהלכה, וכפי שראינו לעיל. נביא בקיצור יחסי את הדינים המובאים במשנה, את ההתייחסות של הרמב"ם לדיני כבוש על פי המשנה, ואת האחרונים שמבססים על המשניות והרמב"ם הבנות שונות מהמקובל בהלכה בדיני כבוש.

המקורות במשנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה במסכת שביעית (ז, ז) אומרת שורד חדש שנכבש בשמן ישן מותר, וורד ישן שנכבש בשמן חדש חייב בביעור, ואילו חרובים שנכבשו ביין, בין אם החרובים ישנים והיין חדש ובין אם להיפך, חייבים בביעור. האמוראים בירושלמי ופרשני המשנה נחלקו מה משמעות הביטויים 'ישן ו'חדש'. במסכת תרומות [(י ז-י) http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9685&st=&pgnum=79], מביאה המשנה מספר דינים הנוגעים לכבישה. משנה ז דנה במקרים של זיתי חולין שנכבשו עם זיתי תרומה, ומחלקת בין מצבים שונים שבהם הזיתים פצועים או שלמים. במשנה ח מובא מקרה של דג טהור שנכבש עם דג טמא, והמשנה מביאה מחלוקת תנאים בשאלה מהו שיעור הדג הטמא הנדרש כדי לאסור את הדג הטהור שנכבש עמו. במשנה ט מובא דין חגבים טמאים וטהורים הנכבשים יחד. במשנה י מובא כלל, לפיו כל הנכבשים זה עם זה מותרים, למעט הנכבשים עם החסית, שעל פי הפרשנים היא שם כללי לירקות חריפים כשום ובצל.

קושיות מהמשנה על הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוספות יום טוב (תרומות י י) מקשה מן המשנה על הגמרא בחולין ועל הראשונים. שמואל בגמרא קובע לכאורה בצורה גורפת שכבוש הוא כמבושל (וכך הבינו אותו הראשונים), ואילו מן המשניות עולה שדיני הכבישה משתנים על פי האוכלים השונים, ושיש מקרים שבהם כבישה אוסרת ומקרים שאינה אוסרת. איך פסק כך שמואל? מדוע לא הביאה הגמרא את הדינים המובאים במשנה כקושיות על שמואל ועל רבין?

פסיקות הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

ברמב"ם לא מופיעה כל פסיקה גורפת בדיני כבוש, והוא לכאורה מתעלם לחלוטין מהגמרא הקובעת את דין 'כבוש כמבושל'. לעומת זאת, הרמב"ם דוקא פוסק את הדינים המופיעים במשנה, כל אחד במקומו: בהלכות מאכלות אסורות – חגבים טמאים (ג כב) ודג טמא שכבשו עם דג טהור (טו לד), בהלכות תרומות – בצלים ושומים (טו ט) וזיתים (טו י) ובהלכות שמיטה ויובל – ורד בשמן (ז כא). אין בדבריו גם כל התייחסות לשאלת גדרי הכבישה שעלו בראשונים.

הבנות אחרונים ביסוד דיני כבוש המבוססות על המשנה והרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

נודע ביהודה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הנודע ביהודה (קמא, יורה דעה כו, בד"ה 'ועכשיו טרם אכלה לדבר') אומר שצריך לדון האם בכל מיני האוכלים שייך כבוש, ואף על פי שהראשונים האחרונים סתמו ולא חילקו, סבור הנודע ביהודה שהדבר צריך תלמוד. הוא מסיק מן המשניות שאין טבע כל המינים שוה, ושיש מיני מאכל מסוימים ששייך בהם כבוש ואחרים שלא, והמשנה נקטה כמה דוגמאות של דברים שטבעם היה ידוע לחכמי המשנה. בכל הדברים שלא נזכרו במשנה לא לאיסור ולא להיתר יהיה ספק אם שייך בהם דין כבוש, והדיון בהם יהיה על פי כללי הספקות. לפי זה מבאר הנודע ביהודה שהגמרא כלל לא דנה בשאלה האם כבוש אוסר, אלא רק בשאלה האם במקום שהכבוש אוסר הוא נידון כמבושל ואוסר הכל או כצלי שאוסר כדי קליפה (ראו לעיל בביאור הגמרא). על פי זה הוא מבאר גם את פסיקת הרמב"ם: רק במקומות שבהם הזכירה המשנה במפורש את הדין להיתר או לאיסור פסק הרמב"ם, וממילא מובן שבדברים שלא נפסקו הדין מסופק. הנודע ביהודה מציין במפורש נפקא מינא הלכתית לשיטתו: כיון שבכל מה שלא נזכר במשנה ובגמרא האיסור הוא מכח ספק, כל מצב של ספק כבוש יהיה מותר, מפני שהוא ספק ספיקא. מדברי הנודע ביהודה עולה שהוא סבור שניתן ליישב את שיטתו גם עם פסיקת השלחן ערוך, ושהפסיקה הגורפת בשלחן ערוך שאיסור כבוש שייך בכל דבר יכולה להתבסס על כך שאנו מסופקים, וספק דאורייתא לחומרא. עם זאת, קשה לומר שזהו פשט השולחן ערוך, מפני שהוא לא הזכיר זאת, גם לא בבית יוסף, אף על פי שיש בזה נפקא מינא משמעותית להלכה כאמור לעיל. הנודע ביהודה מקשה על שיטתו מדברי הרמ"א, שפוסק במפורש שספק כבוש אסור, דוחה נסיונות ליישב ונשאר בקושיה.

ערוך השולחן[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערוך השלחן (יורה דעה קה, ב-ז) מקשה מדוע הרמב"ם לא הזכיר את דין 'כבוש כמבושל', ומבאר ששיטת הרמב"ם היא שלכבישה ישנם גדרים שונים בכל מאכל על פי טבעו, ולמאכלים שונים נדרש אורך זמן שונה על מנת לתת ולקבל טעם זה מזה בכבישה. הוא מוסיף ואומר, על פי המקרים במשנה, שבדיני כבישה אין משמעות לכלל שקובע שנתינת טעם היא באחד בשישים, ויש מיני מאכל שנדרש להם שיעור גבוה יותר של איסור על מנת לאסור. על פי זה הוא מבאר שלא היה שייך שהרמב"ם יפסוק פסיקה כללית בדיני כבוש, משום שהדינים משתנים מדבר לדבר, וצריך להיות בקי בטבעו של כל מין כדי לקבוע את הזמן והכמות הנדרשים לכבישתו. להלכה מקבל ערוך השלחן את פסיקת השלחן ערוך ורוב הראשונים, ולא מסיק מסקנות הלכתיות מהרמב"ם.