תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב:
עדכון: עקב כמות הסוגיות הנמוכה עד כה, מועד סיום התחרות יוארך עד א' באייר,
כמו כן סכום הפרסים הסופי ייקבע בהתאם לכמות הסוגיות שתשלחנה
להשתתפות בתחרות >>

טלטול תינוק עם מוקצה בידו

מתוך ויקיסוגיה
גרסה מ־20:15, 14 בינואר 2021 מאת צבי אליעזר (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "טלטול תינוק ומוקצה בידו מעשים שבכל יום שאדם מרים תינוק וחפץ בידו. והגמרא דנה באיזה מצבים...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טלטול תינוק ומוקצה בידו מעשים שבכל יום שאדם מרים תינוק וחפץ בידו. והגמרא דנה באיזה מצבים הדבר יהיה מותר. הגרש"ז אויערבך אומר שבאמת זה הטעם שלא אומרים שנחשב הדבר כטלטול מן הצד, כיוון שרגילות היא שיש ביד התינוק חפץ (שש"כ כב, הערה צט) המשנה אומרת שמותר לטלטל התינוק והאבן בידו. והגמ' מקשה על זה מרבא שחייב על הוצאת כיס לרה"ר (בתינוק חי), והגמ' מעמידה שמדובר בתינוק שיש לו געגועים ורק בזה המשנה התירה. ממשיכה הגמ' א"כ מדוע בדינר רבא אסר? ומתרצת שיש חשש בדינר שיבוא להרים אחר שיפול. ומסיימת הגמ' בראיה לרבא מהברייתא. האם בטלטול האב את התינוק נעשה כמטלטל את האבן? דנו הראשונים איך הבנו את רבא בהו"א שהמשנה לא מדברת דווקא בתינוק עם געגועים? רבינו הגדול הרמב"ן ביאר שבהו"א הבנו שהאבן בטילה לתינוק, אך דינר לא יהיה בטל, והתשובה שבאמת לא מתבטל בכלל, אלא התירו משום געגועים ולכן השאלה מה החלוקה בינהם. ותירוץ הגמ' שחששו להתיר בדינר שיבוא לשאת אותו בידיו להדיא. בעצם הדיון לפי הרמב"ן (ושאר הראשונים דעמיה) האם נשיאת התינוק נחשבת כאילו האב נושא את האבן או שמא לא. ההו"א באמת לחלק בין דינר לאבן שהאבן בטל והדינר לא ובעצם לומר שאי"ז נחשב שהאב מטלטל בידיים (את האבן). והמסקנה שבאמת נחשב שהאב נחשב שמטלטל את המוקצה שביד התינוק, ובאבן התירו משום געגוע, ומה שלא התירו בדינר משתי סיבות: א. מחשש שיבוא לטלטל בידיים. ב. כיוון שעיקר הדין שהדבר אסור צמצמו את ההיתר במקום שיש חשש טלטול בידיים. התוס' חולק ומסביר שבהו"א הייתי אומר שהכל בטל לתינוק אלא יש פה בעייה חיצונית מצד שמא יפול הדינר והאב ירים אותו. זאת אומרת לפי תוס' אין פה טלטול של המוקצה של האבא (אפי' בדינר). והחידוש בגעגועים הוא היתר הלכתי למצב כזה, כיוון שאנחנו מסבירים שאי"ז בטל, וע"ז הגמ' סברה שלמה יהיה חלוקה בין דינר לאבן, והמסקנה שיש חלוקה שלא ע"י התינוק חמיר טפי. זאת אומרת לפי מסקנת הדברים טלטול על ידי התינוק אינו טלטול גמור שלא על ידי תינוק. (ראה עוד החזו"א אור"ח מז, ג) לפי אלו הראשונים יצא שטלטול האב את התינוק עושהו כמטלטל את המוקצה, ידא אריכתא, ולפ"דז מובן מדוע הגמ' לא התירה מצד טלטול מן הצד. כיוון שזה נחשב טלטול ישיר . הריטב"א מסביר את הסוגיא והמח' קצת אחרת, הוא אומר שוודאי טלטול האב את הבן נחשב טלטול מן הצד אלא שכל יסוד הדיון הוא חשש אטו טלטול בידיים, ולפ"ז תוס' מסיק שבאמת בדינר אסרו כל דבר שיש חשש שיביאנו, ולפ"ז גם לתת יד לתינוק בחצר יהיה אסור, אך לרמב"ן דין הטלטול הוא נגזרת של החשיבות של הדבר (ואין גזירה שמא ירים), שאם הדינר חשוב אז נחשב טלטול אך אם לא לא. ולפ"ז וודאי שלא תהיה בעיה לתת יד לילד חצר . האם אדם מבטל לגמרי כסף, נשים לב שמונח בדברי התוס' שבזמן שהתינוק מטלטל את הדינר הוא בטל, ואלו לדעת הרמב"ן (עפ"י פירושו של הריטב"א) אין ביטול לדינר, והאדם שם דעתו עליו גם בזמן היותו על התינוק. נקודה שקשורה לזה היא בשאלה מדוע בתינוק מת הכיס בטל לתינוק? שלפי דברי התוס' היה צריך להתבטל, ובאמת התוס' מתרץ מספר תירוצים מדוע האדם מבטל את הכיס לתינוק. אך לדעת הרמב"ן שהכיס אינו בטל מדוע אינו מתחייב עליו. ובאמת הרא"מ הווריץ מדייק ברש"י שבאמת מדובר בכיס ריק ולכן האדם מבטלו לצורך שימוש התינוק אך לולא זה לא היה בטל. להלכה הביא השו"ע (שט, א) את דעת התוס' בסתם ואת דעת הרמב"ן שמתיר כיש אומרים. אומנם הפרי מגדים (א"א א) העיר שבשו"ע כתב בדעת תוס' שאי"ז נחשב מטלטל לאבן, והקשה על זה שזה לא כתוב ברמב"ם ובטור. אומנם לפי הריטב"א זה יותר מובן, כיוון שהסוגיא עוסקת בגזירה אטו טלטול בידיים, ולא שהטלטול שלו את התינוק נחשב כמטלטל, ואם נאמר שהתוס' למד כך, באמת המסקנה שלא נחשב מטלטל כלל. מה ההגדרה של געגועים על אביו? ראה בן איש חי (הלכות טלטול) שאומר יצטער הרבה. (המאירי כתב שלאו דווקא חולה, ואילו רש"י כתב חולה וכן הובא בשו"ע ולפ"ז דברי הבא"ח הם חידוש גדול בפשט השו"ע). חוץ מדבריו יש מקום עיון איתי האם מדובר בסוגיא בגעגועים כאותם שמזכירה הגמ' ביחס לקטן שיש לו געגועים שנותן שרוך אביו ושם בידו, וכיוון שפעם התינוקות היו חלשים יותר (ולכן היו מתים יותר), לכן התירו להרים את התינוק משום סכנת חולי, ולפ"ז צמצמנו מאוד את ההיתר הזה, ונראה שהיום לא יהיה שייך כלל. אומנם מדברי הבא"ח נראה שנוהג אף היום. ונוכל לומר לאידך גיסא שיתכן וגעגועים הכוונה להשאיר אותו לבד בחוץ בחצר, כגון שהאב רוצה להכנס לתוך הבית, וכיוון שישאר לבד יבכה ויצטער, ובזה וודאי יש לחוש לחולי, ואף היום יתכן כדבר הזה, ולפ"ז יהיה הדבר נוהג אף היום ומצוי ברוב, וצ"ע. האם מותר לתת מכה קטנה בידו של התינוק ע"מ שישמוט מידו את האבן? בתוס' ד"ה ונשדינהו (קמב.) משמע שכן, שהרי השווה את כלכלה לאבן, וכל הדיבור בתוס' הוא ביחס לאיסור להרים את התינוק אך לכאורה טלטול כזה מותר, כמו שמותר בכלכלה כיוון שזה נחשב טלטול מן הצד (וצ"ע לדעת החזו"א מה יגיד בזה). ויעויין במהרש"א ששאל מדוע דיבור המתחיל של תוס' מונח בהו"א ולא במסקנת הסוגיא. אומנם לדברינו וודאי תוס' שואל רק בגלל שמדובר על ביטול של איסור לעיקר הטלטול המותר, וע"ז תוס' שואל שמדוע הדבר נאסר גבי טלטול התינוק. אך אם נאמר שתוס' מדבר על מסקנת הסוגיא, כהבנת המהרש"א (ראה שם בקוע"י במפרשי המהרש"א) קשה מה היחס בין כלכלה שהאבן משמשת לה כדופן לתינוק שאינו נצרך לאבן, חוץ אם נאמר שכוונת התוס' שהאבן משמשת את התינוק כמוצץ של ימינו, אז אתי שפיר. חי נושא את עצמו יש פה שאלה נוספת בסוגיא שאין עיקר מקומה בסוגייתנו, אלא בסוגיות אחרות, אלא שיש חידוש גדול בסוגייתנו, שמעיר אותו התוס' (צד.) הוא שואל שבסוגיא משמע שמח' רבי נתן וחכמים האם אומרים שחי נושא את עצמו, הוא גם ביחס לאדם. ואילו בדף צד רואים שחכמים מודים, ובהתחלה אומר הרשב"א שמדובר על קטן, שנחשב כבהמה לעניין שאינו נושא את עצמו, אלא משמיט עצמו, ומקשה על זה התירוץ התוס' ולכן מעמיד את הסוגיא בקטן בן יומו. עוד שם חוקר התוס' מה הסיבה לדין חי נושא את עצמו? ואם נאמר משום המשקל, הרי חייב אף על משא קל, ואם שנים שעשאוה, היה צריך להתחייב שזה יכול וזה אינו יכול? ומיישב שבאמת זה נלמד מהמשכן שצורך הסחיבה שם לא כללה סחיבה של דברים חיים ולכן אין איסור בזה. (נעיר שלפ"ד הלימוד ממשכן הוא הכרחי, שאל"כ לא יכלנו לדון דין זה שהרי זה כגזירת הכתוב, חוץ אם נאמר שכוונתו שזה גילוי מילתא על גדר הוצאה וצ"ע) מתוך דברי בעל המאור בסוגייתנו עולה קושיא על דברי התוס', שכתוב שאף רבי נתן מודה בכפות, שלא אומרים בו חי נושא את עצמו, ומדוע בקטן שבקטנים יאמר חי נושא את עצמו? [ועוד יש להקשות שלפי הסוגיא הזאת בכפות נראה שזה נוטה לעניין שהחי מסייע לסחיבה וע"כ יש פטור] מ"מ מיישב בעל המאור כדברי הרשב"א הנ"ל בתוס' שמדובר בסוגיא בקטנים וחשובים כבהמה. ומה שכתוב ביחס "אשה מדדה את בנה"- "קל הוא שהקלו חכמים משום צערא דתינוק שלא גזרו בו משום עקירת רגליו ברה"ר".