ברוכים הבאים לתחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 3,000 ש"ח | פרס שני - 2,000 ש"ח | פרס שלישי - 1,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

דברים שאינם מתבטלים

מתוך ויקיסוגיה
גרסה מ־22:57, 27 בדצמבר 2020 מאת חיים ברזל (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''בריה/חתיכה הראויה להתכבד/דבר שבמנין''' א) חולין צט: "גיד הנשה שנתבשל כו' וליבטול בריה שאנ...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בריה/חתיכה הראויה להתכבד/דבר שבמנין

א) חולין צט: "גיד הנשה שנתבשל כו' וליבטול בריה שאני", וכ' הרא"ש וז"ל "דכל דבר שאם ייחלק אין שמו עליו נקרא בריה דעוף טמא שלם נקרא עוף וכשאין שלם אין קורין אותו עוף אלא חתיכת עוף טמא וכן גיד נקרא חתיכת גיד וכן אבר מן החי אבל נבילה אפילו חתיכה מיקריא נבילה דכל דבר שנתנבל קרוי נבילה ואינו שם העצם וכן שור הנסקל לא מיקרי בריה כדמוכח בפרק התערובות משום דכתיב ולא יאכל את בשרו דמשמע אפילו חתיכה אחת ממנו אבל הכא קאמר לא תאכל אותם דמשמע בין גדול בין קטן כי על שלמותן נקראין כן וכן מוכח בפרק שבועות שתים דקאמר וכי היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב ופריך והרי מפרש פירוש מפרש שלא אוכל כל שהוא ומשני מפרש נמי כבריה דמי משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב לא תאכלנו בכל שהוא" עכ"ל, משמע מדבריו דבאמת דין בריה אינו כדפירש"י בשבועות (כא: ד"ה "מפרש נמי כבריה דמי") דטעמא דבריה משום חשיבות, דאם כן אין חילוק בין נבילה ושור הנסקל לעוף טמא, אלא טעמא דבריה הוא משום שמפורש עליו איסור אפילו בפחות מכזית, דהכי משמע קרא "לא תאכל אותם" בין גדול ובין קטן כשהם שלמים, משא"כ בנבילה ושור הנסקל שאין לשון הכתוב באיסורם על שם העצם שלהם שנאמר דמשמע בין גדול בין קטן, אלא בשור בשור הנסקל על "בשרו" ובנבילה על "נבילה" וגם חתיכת נבילה מיקריא נבילה ואינו שם העצם וממילא אין משמעות בקרא לאסור גם בפחות מכזית, וכן כתבו גם כן תוס' לעיל בדף צו. עי"ש, ומה שהוסיף הרא"ש בתחילת דבריו דכל דבר שאם ייחלק אין שמו עליו מיקרי בריה, אף על פי ששור הנסקל ונבילה לא מיקרו בריה, לא הוסיף כן הרא"ש אלא בשביל לפרש למה בנמלה תלינן שכונת התורה בין גדול ובין קטן טפי משור ונבילה, ועל זה פירש דדבר שאם ייחלק אין שמו עליו –ובשם זה נקטה התורה- מוכרח דכונת התורה היא בין גדול ובין קטן. אבל הרשב"א כ' דכל דבר שאם ייחלק אין שמו עליו מיקרי בריה ולא הוסיף הטעם שכונת התורה הוא בין גדול ובין קטן, וכן כ' הטור בר"ס ק' וכן העתיק בשו"ע שם, ונראה דהוא סובר כרש"י דטעמא דבריה משום דחשיבא, ולכך הוקשה להם מנבילה ושור הנסקל, ותרצו ע"ז באופ"א, דכיון שאינו אסור מתחילת ברייתו לא חשוב בריה (כ"כ רש"י בחולין קב. והרשב"א שם ובשו"ע שם, וע"ש בפמ"ג בשפתי דעת סק"ג שהבין דברי השו"ע כהרא"ש ובהגהות רעק"א שם שהשיג עליו), וכן בר"ן נראה שהבין דדר בריה הוא כרש"י מחמת חשיבותה, אלא שהוא פירש באופ"א, דלא בעי' שאם ייחלק אין שמו עליו אלא שבבריתו כולו מקובץ במקום אחד עי"ש. וצ"ב יסוד מחלוקתם, גם יש לעיין לדעת הרא"ש דאף על פי שאשכחן שלוקה על בריה אפי' בפחות מכזית, מה השייכות לענין ביטול לומר שלא בטל אפילו באלף, דבשלמא לדעת שאר ראשונים דגדר בריה הוא מחמת חשיבותה שפיר יש לומר דכיון דחשיבא לא בטלה, אבל לדעת הרא"ש שאין בו סברא אלא גזיה"כ שלוקה עליו בכל שהוא, ושור הנסקל אע"פ שחשוב כמוה מ"מ אינו לוקה עליו בכל שהוא, אם כן אין ללמוד ממלקות שלא יתבטל. ב) ונראה דהנה כ' הרא"ש וז"ל (סי' לו') "ובחתיכה הראויה להתכבד רבו דעות יש מן הגדולים שאמרו דוקא חתיכת איסור שנתבשלה עם חתיכת היתר הראויה לכבד בה אורחים אבל חתיכה חיה ואפילו שלימה בטלה ברוב ודברי הבל הם דהא דקאמר ראוי להתכבד בפני האורחים לאו למימר שתהא ראויה כמות שהיא עתה אלא משום שיעור נקטינן דגדולה כי האי שראויה ליתן לפני אורח נכבד אחר שנתבשל חשובה כאת שדרכו למנות ולא בטלה וכו' וגם שמעתי דיש אומרים דכבש שלם או אווז שלם לא מיקרי ראויה להתכבד לפני האורחים לפי שאין דרך לתת לפני אורח כבש שלם או אווז שלם גם אלה דברי הבאי הם וכי בשביל שראוי ליחלק לכמה חתיכות חשובות גרע טפי כל שכן דחשיב טפי" וכו', מבואר מדבריו דמה שהחתיכה ראויה להתכבד, אינו סיבה וטעם שלא תתבטל, דאפילו כשאינה ראויה להתכבד בטלה, אלא נתחדש שיש שיעור שאינו יכול להתבטל מחמת גדלו ושיעורו, שכל חתיכה גדולה אינה בטילה, ומה שהיא ראויה להתכבד אינו אלא השיעור שחשיב גדול ואינו בטל, דשיעורין הלכה למשה מסיני ונאמרה הלכה שחתיכה גדולה בשיעור כזה שראויה להתכבד חשובה מחמת גדלה ואינה בטילה, וממילא אין נפק"מ במה שהיא חיה או שלא הסיר נוצתה, דאכתי חשיב חתיכה הראויה להתכבד כיון שיש בה שיעור של כיבוד, ואם כן כ"ש כשאינה ראויה להתכבד מחמת שהיא גדולה מאוד ככבש שלם, ודאי לא מגרע, כיון שמה שהיא ראויה להתכבד אינו אלא סימן והוכחה שזהו חתיכה בשיעור שאינה בטילה, ואם כן כ"ש כשגדולה טפי. ובזה מבואר היטב דעת הרא"ש בבריה, שסובר הרא"ש דהא דבריה אינה בטילה אינו מחמת חשיבות הבריה אלא מחמת שיעור הבריה, דזהו שיעור שאינו יכול להתבטל מחמת גדלו ושיעורו וכנ"ל לענין חתיכה הראויה להתכבד. ולפ"ז שפיר יש ללמוד דבר זה ממלקות לביטול, דמדאמרה תורה לענין מלקות ששיעורו הוא בשהוא כברייתו אע"פ ששאר איסורים אינו לוקה אלא בכזית א"כ מבואר דזהו הוא החשוב שיעור גדול, וכיון שהוא גדול ל"ש בו ביטול וכמו שכתב הרא"ש לענין חתיכה הראויה להתכבד. אבל הר"ן כ' וז"ל (לו:) "וחתיכה זו דוקא כשאינה קטנה ולא גדולה יותר מדאי שאם היתה קטנה יותר מדאי אינה ראויה להתכבד בה ובגדולה יותר מדאי נמי לחתכה קיימא וכמות שהיא אינה ראויה להתכבד בה" וכו' עכ"ל, וכן הביא בב"י בסי' קא' בשם הרשב"א, משמע דמה שחתיכה הראויה להתכבד אינה בטילה, הוא סיבה וטעם, דכיון שמכבדים בה ונותנים אותה לפני אורח נכבד חשיבא ולא בטלה, ולכן כשהיא חיה או גדולה נאבדת חשיבות, שחשיבותה אינה מחמת שיעורה כמש"כ הרא"ש, אלא מחמת מה שראויה להתכבד בה. והוא הדין נמי לעין בריה סברי דלא יתכן לומר שאינה בטילה מחמת שיעורה אלא עצם מה שהיא בריה מחשיבה ולכך לא בטילה, ומדילפי' ממלקות לביטול על כרחך שגם לענין מלקות אינו גזיה"כ בעלמא אלא מחמת חשיבות הבריה. ג) והנה כ' הר"ן (לו.) בגדר בריה וז"ל "תנאי שלישי דהיינו שתהא שלמה כיצד שאילו נתרסק ממה אבר אין תורת בריה עליה כדאמרי' במסכת מכות ריסק ט' נמלים ואחד חי והשלימו לכזית לוקה שש ואפילו אותו אבר שנתרסק אין הנשמה תלויה בו הרי היא מתבטלת כאילו אינה בריה דבמסכת נזיר איבעיא לן כה"ג לגבי מלקות אי חשיבא בריה למילקי עליה בכל שהוא או לא, ולא איפשיטא ומדלענין מלקות ספיקא לענין שנאסור תערובתה אפילו באלף נקטי' לקולא דבריה לא בטלה דרבנן היא ובספיקא דרבנן נקטי' לקולא", כלומר דמוכח מהגמ' במכות שעל ידי הריסוק לא חשיבא בריה, והוסיף להוכיח מההיא דנזיר שגם באיבוד אבר אחד לא חשיב בריה, וכיון שאין חילוק בין נחתך לנתרסק א"כ ה"ה נתרסק אבר אחד, והוא כדברי הרשב"א בתורת הבית הובא בב"י בסי' קי', ומשמע מדבריהם דאם נחתך כולו ולא רק אבר אחד פשיטא להו שלא חשוב בריה אפילו כשכל חלקו לפנינו בתערובת, כיון שאינה בריה שלימה, ורק בנתרסק הוצרכו להוכיח כיון שכולו מחובר כאחד ורק נאבדה צורתו ממנו וכן בנחתך ממנו רק אבר אחד כיון שעדיין שמו עליו. אבל הרא"ש אחר שהביא הגמ' במכות לא הביא הגמ' בנזיר אלא הביא להוכיח עוד וז"ל (סי' לה') "ואמר נמי במסכת מעילה לוקה על אכילת שרצים בכזית כשאינם שלמים וכו' וכן נמצא בתשו' לרב אלפס וכו' ונשאל גאון על עכבר שנפל לשמן של בית הכנסת ואמר אם השרץ נימוח בשמן משערינן ליה בששים בשמן רותח ומותר באכילה" וכו' עכ"ל, והנה בגמ' במעילה שהביא הרא"ש לא איירי כלל בנתרסקה בריה שלמה דוקא, דהה"נ אפשר דאיירי בחתיכות כמה שרצים שנתקבצו לכזית וליכא אף שרץ שלם ואף על פי כן הוכיח משם הרא"ש, משמע מזה דס"ד דהרא"ש דכמו ששרץ שלם לוקה אף בפחות מכזית, ה"ה חתיכות כמה שרצים בשיעור שרץ שלם גם כן לוקה עליו, וע"ז הוכיח מההיא דמעילה שבכה"ג בעי' כזית, וזה גם כן ביאור ראייתו מדברי הרי"ף, שהרי עכבר שנימוח ונתפשט כולו בשמן של היתר פשוט דהוי כנחתך כולו לכמה חלקים, אלא דס"ד דהרא"ש דגם בזה חשיב בריה כיון שיש כאן איסור בשיעור בריה אף על פי שהוא מפורד ומחולק, וע"ז קמ"ל דדייני' כל חלק בפ"ע ול"ח בריה, אבל להראשונים לא חשיב בריה משום דאינו בריה אלא כשהיא בשלימותה. ותלוי במה שנתבאר דלהרא"ש שדין בריה שאינה בטילה אינה מחמת חשיבות הבריה אלא מחמת חשיבות שיעורה, שבנמלה שיעורה כשהיא כברייתה הוא שיעור חשוב שאין יכול להתבטל מחמת גדלו ושיעורו, ום כן ודאי אין חילוק בין שרץ אחד, לחתיכות כמה שרצים, שהרי ס"ס יש כאן שיעור של בריה שלמה, ועל כרחך מוכח שדוקא שרץ בחתיכה אחת אינו בטל אבל כשנחלק לכמה חתיכות דייני' כל חלק בפני עצמו וכיון שבכל אחד בפני עצמו אין שיעור בריה, הרי הוא בטל. אבל להראשונים שדין בריה הוא מחמת חשיבותה אם כן ודאי בעי' שרץ שלם דוקא ורק ס"ד שחשיב בריה שלמה אפילו כשנתרסק או כשנחתך רק אבר אחד שאין הנשמה תלויה בו. וכן להיפך דלהרא"ש שדין בריה שאינה בטילה הוא דין שיעור, שבנמלה שיעורה הוא שיעור חשוב שאינו בטל, אם כן לא הוצרך להביא הסוגיא בנזיר של נחתך ממנה אבר אחד, דכיון שכבר כתב הרא"ש שהוא דין שיעור אם כן פשוט שאפילו אם נחתך אבר אחד שאין הנשמה תלויה בו מ"מ אם אינו כאן –בטלה, שהרי ס"ס חסר בשיעור, וא"כ פשוט דהרא"ש אזיל כמסקנא דסוגיא דנזיר, אבל לשאר ראשונים שאינה בטילה מחמת חשיבותה, שכיון שהיא בריה הרי היא חשובה, א"כ ודאי היה מקום לומר דגם כשחסר ממנה אבר אחד עדיין חשיבות בריה עליה ואינה בטילה, לכך הוצרכו להביא הסוגיא דנזיר לאשמועינן שבטלה ואינה בריה. [ועיין בשו"ע יו"ד סי' קא' שכ' "וכן צריך שהיא שלם שאם יחלק אין שמו עליו לאפוקי חלב, וכן צריך שהיא שלם" ועמדו ע"ז מה הוסיף במיעוט האחרון "וכן צריך שהיא שלם", הט"ז כ' דס"ד שנחלק ואין שמו עליו ורק בעי' שאם יחלק אין שמו עליו ואז חשיב בריה אפילו אם נחלק לכמה חתיכות, אבל הש"ך כ' דבא לאפוקי אם נחתך ממנו רק אבר אחד, ותלוי בהנ"ל דהט"ז כהרא"ש והש"ך כהר"ן]. ד) ובגמ' אי' "וכן חתיכה של נבילה וכו' ותתבטל ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה בפני האורחין", והמקור הוא בביצה ג: וביבמות פא. "דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרות כולן ידלקו דברי ר"מ וחכ"א יעלו באחד ומאתים שהיה ר"מ אומר כל שדרכו לימנות מקדש וחכ"א אינו מקדש אלא ו' דברים בלבד וכו' רבי יוחנן סבר את שדרכו למנות שנינו ור"ל סבר כל שדרכו למנות שנינו", ופירש"י בביצה "את שדרכו למנות שנינו- במילתיה דרבי מאיר" וכ"כ הר"ן בסוגיין וז"ל "אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מא"ל –דחתיכה לאו מאת שדרכו למנות היא ואפילו כרבי מאיר לא אתיא וכו' כלומר ורבי מאיר מודה בהא דאע"ג דלא הויא מאת שדרכו למנות שנינו" וכו' עכ"ל, משמע דפלוגתתם היא אליבא דר"מ אבל לרבנן דס"ל "אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד", לא ס"ל "את שדרכו למנות לא בטיל" דיש כמה דברים שמיוחדים למנין ולאו דוקא ששה דברים אילו. אבל הרא"ש כ' (בסי' לו' שרצה להוכיח דחשיב חתיכה הל"ה אפילו כשהיא חיה) וז"ל "מידי דהוה אששה דברים שמקדשים, המנויים בפרק בתרא דערלה משום דחשיב את שדרכו למנות" וכו', משמע דרבנן סברי את שדרכו למנות לא בטיל, ורבי יוחנן כרבנן ור"ל כרבי מאיר, ואעפ"כ סברי רבנן דדוקא ששה דברים מקדשים מחמת "את שדרכו למנות לא בטל" ולא יותר, וכן נראה בדעת הרמב"ם שהביא הטור בסי' קי' והר"ן שם, שפוסק כרבנן ואעפ"כ פוסק דחהל"ה לא בטלה, אף דבגמ' לא אמרי' כן אלא אליבא דמ"ד "את שדרכו למנות שנינו", אלא נראה שסובר שרבנן הם ס"ל "את שדרכו למנות לא בטיל".

יסוד הדין

ונראה יסוד מחלוקתם, דהראשונים ס"ל כמו לענין חתיכה הראויה להתכבד ובריה, שאת שדרכו למנות לא בטיל מחמת שהוא מיוחד למנין, דמה שהוא מיוחד למנין מחשיבו, והוא הסיבה והטעם שאינו מתבטל, אבל הרא"ש ס"ל כנ"ל, שאינו בטל משום ששיעורו גדול ול"ש בו ביטול מחמת שיעורו, אלא דהשיעור הוא דבר המיוחד למנין, שמדמייחדים אותו למנין על כרחך שהוא גדול וחשוב מחמת שיעורו וגדלו. ולפ"ז סברי הראשונים דאת שדרכו למנות לא בטיל לא יתכן לומר שהוא לרבנן דסברי ששה דברים ותו לא, דהא ודאי יש כמה דברים שהם מיוחדים למנין שאינם בכלל הששה דברים המנויים שם, ואף על פי כן בטלים לרבנן, על כרחך דלרבנן הא דהששה דברים אינם בטלים אינם מחמת שהם מיוחדים למנין, ועל כרחך דמ"ד "את שדרכו למנות לא בטיל" הוא אליבא דר"מ דוקא. אבל הרא"ש לשיטתו ש"את שדרכו למנות" הוא הוכחה וראיה שדבר זה שיעורו גדול, ואינו מתבטל מחמת שיעורו, א"כ ודאי י"ל דסברי רבנן דדוקא בששה דברים אילו מה שהם מיוחדים למנין הוא ראיה שהם גדולים שלא היו מונים אותם בלא"ה, אבל שאר דברים יוצאים מן הכלל ואע"פ שהם מיוחדים למנין אינו הוכחה וראיה על שיעורם, ועצם מה שמונים אותם אינו סיבה שלא יתבטל, להרא"ש כנ"ל. ונראה עוד דהנה הר"ן כ' בסוגיין על המסקנא "שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד" "כלומר ור"מ מודה בהא דאע"ג דלא הויא מאת שדרכו למנות כיון שהיא חשובה להתכבד בה לפני האורחין אינה בטילה" משמע דלמסקנא חתיכה אינה שייכא כלל לדין "את שדרכו למנות לא בטיל", ואינה בטילה מטעם אחר, שהיא ראויה להתכבד בה, אבל הרא"ש כ' בהדיא בתו"ד כ"פ דחתיכה חשובה את שדרכו למנות מפני שראויה להתכבד בה לפני האורחין (עי"ש בלשונו שהעתיק מהר"ש). ותלוי בהנ"ל דלהרא"ש גם חהל"ה וגם דבר שמיוחד למנין אינם בטלים מטעם אחד, ששיעורם גדול ול"ש בהם ביטול שחשובים מחמת גדלם, ורק ההוכחה שהם גדולים חלוקה בהם, ושפיר כ' הרא"ש דחהל"ה הרי היא את שדרכו למנות דהכל הוא טעם אחד, אבל להר"ן אינם בטלים מב' טעמים, דחהל"ה חשיבותה הוא שמכבדים בה ואת שדרכו למנות חשיבותו הוא שמיוחד למנין ושפיר חילק ביניהם.