תל המתלקט

מקורות
בבלי:	שבת ק א
רמב"ם:	שבת יד טז, יז ד
שולחן ערוך:	אורח חיים שמה א, שסג לו

האם ובאיזה מצבים תל יכול להיחשב כרשות היחיד או כמחיצה לטלטל בתוכו בשבת.

תל המתלקט

הגמרא (שבת ק א) מביאה דברי רב יהודה בשם רב שתל המתלקט עשרה מתוך ארבעה וזרק ונח על גביו חייב. כלומר הוא מהווה רשות היחיד בפני עצמו, ולכן אם זרק מרשות הרבים על גבי התל, שהוא רשות היחיד, חייב.

הרי"ף והרא"ש לא העתיקו את הדין הזה להלכה, אך הרמב"ם (שבת יד טז) הזכירו, וכן הטור והשלחן ערוך (אורח חיים שמה א).

יותר או פחות מארבע אמות

רש"י (ד"ה תל) כותב שאם התל מתלקט לעשרה טפחים ביותר מד' אמות, הרי הוא כשאר רשות הרבים שניחא תשמישתיה. כלומר, כיוון שהמדרון מתון יותר, הרי הוא מקום ראוי להילוך הרבים, ולכן אינו יכול להיחשב רשות היחיד אפילו שהוא גבוה י' טפחים.
כן כתבו גם שאר הראשונים, הרשב"א, הריטב"א, המאירי ועוד.

בחידושים המיוחסים לר"ן (ק א ד"ה תל המתלקט) מובא שגם בפחות מד' אמות פטור, לפי אין זה רשות היחיד, ולכן אם השיפוע של י' טפחים הוא ג' אמות וזרק ונח על גביו פטור.
השפת אמת (ד"ה אר"י אמר רב) תמה על דבריו, מדוע לא יהיה חייב, שהרי כיון שלא ניחא תשמישתיה, כל שכן שבפחות מד' אינו ראוי להילוך.
המאירי (שבת ק א ד"ה תל המתלקט) חולק על הר"ן וסובר שכל שכן אם מתלקט לתוך שלוש או שתי אמות שהוא חייב, שהרי ככל שהוא זקוף יותר, אין תשמישו נוח לרבים, ולא אמרו ארבע אמות אלא למעט חמש ומעלה.

היכן נחשב רשות היחיד

מדברי רש"י (ד"ה תל המתלקט) מבואר שאם התל הוא בשיפוע כך שבתוך ארבע אמות מגיע לגובה של עשרה טפחים, רואים כאילו הוא זקוף כולו, ואז הוא נחשב רשות היחיד במקום גובהו.
משמע לכאורה ברש"י שרק מקום גובהו הוי רשות היחיד, אבל שיפוע התל לא.

המהרש"ל למד בדעת רש"י שצריך שבראש התל יהיה ד' על ד' כדי להיחשב רשות היחיד, מלבד הד' אמות של השיפוע, ובכל מקום שיניח בד' טפחים שבגובה התל, חייב. כן הבין גם המחצית השקל (אורח חיים שמה א ד"ה הוי רה"י).
אבל אחרונים אחרים הבינו ברש"י, ביניהם יצחק ירנן על הרמב"ם (שבת יד טז) ועוד, שאין צריך שיהיה בתל ארבעה טפחים על ארבע טפחים, אלא רשות היחיד הוי בשיא גובה התל אף שאין בו ד' על ד' טפחים.

הרמב"ם (שבת יד טז) ציטט להלכה את דברי רב יהודה בשם רב, וקצת משמע מדבריו, ממה שכתב 'הרי הוא רשות היחיד' שהתל הוי רשות היחיד בכולו, כלומר גם במדרון ממקום שמתחיל להשתפע ולעלות, אף שלא הגיע לגובה י' טפחים הוי רשות היחיד. וכן למד המהרש"ל בדעתו. אבל בספר מעשה רקח הבין כדעת רש"י שהחיוב הוא רק על מקום גובהו.

אופן חישוב התל

בשו"ת מהרלב"ח (יט) הביא שלוש אפשרויות לחישוב הד' אמות של התל: א. בשיפוע עצמו, ממקום שמתחיל לעלות עד לסוף גובהו בי' טפחים. ב. בקרקעית התל, מתחילתו לסופו בקו ישר מקביל לקרקע. כלומר שכל קרקעית התל משני צדדיו יהיו ד' אמות ג. בקרקעית התל מתחילת השיפוע בקו ישר מקביל לקרקע עד מקום הגובה בלבד.
והוא מכריע שהעיקר כהפירוש הראשון, כלומר שצריך שיהיה אורך התל עצמו מהשיפוע עד הגובה ד' אמות באלכסון, ולא במקביל לקרקע. ומוסיף שדעת ר' אברהם זכות כפי הפירוש השלישי, שהוא בקו ישר.
גם במאירי (שבת ק א) משמע שהחישוב הוא מהשיפולים עד מקום הגובה, כלומר שהארבע אמות נמדדים באלכסון השיפוע, ולא בקו אווירי. וכן הבין השפת אמת בדעתו, ושכן משמע גם ברש"י.

קטע מישורי באמצע השיפוע

כתב השפת אמת (ד"ה בגמ') כתב שגם אם אין כל הד' אמות משופעים, אלא יש אמה או יותר מישורי ונוח להילוך, בכל זאת הוא מצטרף לארבע אמות, להגדיר רשות היחיד, כל שיש בתוך הד' אמות גובה י' טפחים.

מדרון

הגמרא (שבת ק א) מביאה סיוע לדברי רב יהודה בשם רב מברייתא המובאת גם בתוספתא (שבת י ג). בסיפא של הברייתא ישנה דעת ר' חנינא בן גמליאל, שאומר במפורש את ההלכה שאמר רב יהודה אמר רב. אמנם ברישא של הברייתא מובאת הלכה נוספת, שלכאורה אינה דומה לגמרי, והיא שמבוי שברוח אחת שלו ישנו מדרון, בין אם הוא מדרון שיורד לרשות הרבים שהיא נמוכה ממנו, ובין אם הוא עולה לרשות הרבים שהיא גבוהה ממנו, אין אותו המבוי צריך לחי או קורה.

מגמרא זו משמע שמלבד מה שתל המתלקט מהווה רשות היחיד בפני עצמו, עוד הוא יכול גם להיחשב כמחיצה. כלומר, מדינו של רב יהודה למדנו שתל הוי רשות היחיד, ודנו הפוסקים האם זהו דווקא על גביו או גם בכל שיפועו, אך לא שמענו מדבריו שיכול התל להיות גם מחיצה למה שחוצה לו. ולכאורה מדברי תנא קמא בברייתא מבואר שיכול המדרון גם להיות מחיצה למבוי.
אמנם מהברייתא עצמה אין הכרח שהמדרון יהיה מחיצה ממש, שכן קיימא לן שרוח רביעית במבוי אינה צריכה מחיצה, אלא לחי או קורה, ולכן אפשר שדווקא לענין זה מתיר המדרון מדין היכר וכד', אבל לא מחיצה ממש. ויתבאר להלן.

מדרון מדין מחיצה או מדין היכר

במאירי (שבת ק א ד"ה מבוי) הביא שתי אפשרויות בפירוש הגמרא:
אפשרות ראשונה שהדופן האמצעי של אותו מבוי אינו צריך לחי או קורה, כיוון שהמדרון גורם לו שהוא מובדל ומופרד מרשות הרבים. ולפי זה אין המדרון מהווה מחיצה ממש, אלא רק היכר.
אפשרות שניה שמביא המאירי, שאותו גובה שבצד הפתח היא למעשה מחיצה, אע"פ שמשפע והולך פנימה או החוצה.

ברש"י (ד"ה אותו מבוי) מפורש שהמדרון נידון משום מחיצה, ולפי זה אם היה מדרון גם בצד השני של המבוי, או אפילו מכל צידי המבוי, גם כן מועיל.
ולכאורה יש ראיה לומר כשיטה זו, שתל המתלקט מהווה ממש מחיצה, מהגמרא (עירובין יט ב) לגבי דיומדין, שם שואל אביי את רבה לגבי תל המתלקט עשרה מתוך ארבע, האם אפשר לדון אותו משום דיומד, כלומר שיהווה מחיצה בקרן זווית, כך שיחד עם עוד שלושה דיומדין בשאר הזוויות יחשב המקום למוקף. והגמרא שם פושטת שאפשר לדון אותו משום דיומד, כל שיש בה לחלק אמה לכאן ואמה לכאן. וכן פסק הרמב"ם (שבת יז כח) שאם יש תל המתלקט עשרה מתוך ארבע באחת הזוויות, כל שיש בו לחלק אמה לכאן ואמה לכאן בגובה עשרה, נידון משום דיומד.

הטור (אורח חיים שסג ד"ה מבוי ששוה) הביא את הגמרא לגבי מדרון להלכה, וכתב שאם המדרון מתלקט עשרה מתוך ארבע, אין צריך שום תיקון, לפי שהתל עולה משום לחי. משמע מדבריו, שהתל אינו מחיצה ממש אלא לחי בלבד, ונפקא מינה שאם יהיה מדרון גם בצד השני של המבוי לא יועיל, דבעינן מחיצה ממש.
גם ברמב"ם (שבת יז ד) קצת משמע כן, מכך שלא כתב שצריך שיהיה מתלקט עשרה מתוך ארבע (יתבאר להלן), ומשמע שהוא היכר בלבד ולא מחיצה.

אמנם הבית יוסף (שסג ד"ה מבוי ששוה) כתב שהטור לא דק בזה, וכוונתו שעולה משום מחיצה, ולא נקט לחי אלא בגלל שמדובר במבוי ובמבוי די בלחי, אך למעשה מדרון הוא מחיצה ממש ולא רק לחי.
בשלחן ערוך (אורח חיים שסג לו) פסק להלכה את דין המדרון במבוי, והוסיף שהרי הוא כאילו זקוף כולו, וזה קרוב לסגנונו של רש"י. וכן כתב הרמ"א במפורש שהתל הוי מחיצה.

האם גם במדרון צריך עשר מתוך ארבע

הגמרא לא ציינה את הגובה הנצרך המדרון שבפתח המבוי כפי שציינה לגבי תל, אך בתוספתא (שבת י ג) מובא השיעור שהזכיר רב לגבי תל, שיהא עשרה טפחים מתוך ארבע אמות.

הרמב"ם (שבת יז ד) שכתב הלכה זו, לא ציין שצריך שהמדרון יהיה עשר בתוך ארבע. ובאמת הראב"ד שם השיג עליו וכתב שהוא דווקא במדרון שמתלקט עשרה מתוך ארבע, שאז הוא נחשב כמחיצה, ושכן מפורש בתוספתא.
כדברי הראב"ד כתב גם הרשב"א (שבת ק א ד"ה הא דקתני) וכתב שכן היא גם דעת הגמרא, אלא שדרכה לקצר. וכן כתב הריטב"א.

יש שכתבו שגם דעת הרמב"ם כן, כפי שמובא בברייתא, אלא שקיצר כלשון הגמרא. כן משמע במגיד משנה, וכן כתב מרכבת המשנה (חעלמא) שסתמו כפירושו, וכן הוא בביאור חדש על הרמב"ם. ובמעשה רקח כתב לדייק קצת מלשון הרמב"ם שכתב 'שהרי הוא מובדל מרה"ר' משמע שצריך הבדל גמור, והיינו י' טפחים מתוך ד' אמות.
אך אחרים כתבו ליישב דעת הרמב"ם ולחלק בין הדברים.

בקיעת רבים על גבי התל

כתב המגן אברהם (שסג מ) שאם רבים בוקעים על גבי התל, הם מבטלים את המחיצה, כיוון שאינה עשויה בידי אדם.
ובביאור הלכה (ד"ה הוי) כתב שהאחרונים חולקים על זה.

צירוף תל ומחיצה

בשלחן ערוך (אורח חיים שסב ב) הביא להלכה שתל גבוה חמישה והשלימו לעשרה על ידי מחיצה, חשובה מחיצה. ומקורו בגמרא (עירובין צג ב) לגבי גידודי, כלומר לא מדובר בתל משופע אלא בתל זקוף לחלוטין, כגון חצר גבוהה, שהמשיך את מחיצתה עוד חמישה טפחים, כך שהגובה מרשות הרבים נעשה עשרה טפחים.
הביאור הלכה (אורח חיים שסב ד"ה תל שגבוה חמישה) הסתפק מה הדין לגבי תל משופע, כלומר אם יש תל גבוה חמישה טפחים שמתלקט בתוך שתי אמות (שהוא אותו יחס כמו עשרה בתוך ארבע), האם יועיל לו מחיצה על גביו להצטרף יחד עם התל, או כיון שאין התל מתעלה לארבע אמות, אמרינן שעדיין ניחא תשמישתיה להילוך ואינו יכול להצטרף למחיצה.
בשו"ת מנחת יצחק (ט לו) ביאר דבריו, שאם אמרינן ששתי אמות ניחא תשמיתיה להילוך, הרי הם כרשות הרבים גמור, או ככרמלית, וממילא לא יועיל להוסיף עליו מחיצה, וחיבור בין מתלקט לזקיפה, הוי מין בשאינו מינו.
אמנם הוסיף שלמעשה ראה בשו"ת חתם סופר (אורח חיים כט) שפשוט לו שחמישה טפחים מתלקטים וחמישה בזקיפה מצטרפים.

תל שחלקו מתלקט וחלקו לא

כתב הרב פיינשטיין באגרות משה (ב צ) שאם חלק מהתל מתלקט עשרה בתוך ארבע וחלקו לא, רואים את החלק שאינו מתלקט כאילו פרצה, וצריך לדון את כל התל כמו מחיצה, שאם הפרוץ, כלומר החלק שאינו מתלקט עשרה מתוך ארבע, רבה על העומד, הרי הוא מבטל את כל המחיצה. וכן אם יש במקום אחד תל שאינו מתלקט עשרה מתוך ארבע, אף שהוא מועט מהעומד, אוסר את הכל, כיוון שהוא כפרצה יותר מעשר. והוסיף שאם יש ספק הולכים לקולא, ושגם אם קשה למדוד נחשב הדבר לספק.

להניח עמוד צורת הפתח מעל תל המתלקט

מובא בשו"ת הרד"ם (יט) דן לגבי מקרה שבצד אחד של העיר יוצא דרך שהולכת ועולה, ומשני צידי הדרך משתפעים הרים גבוהים שמתלקטים עשרה מתוך ארבע, והניחו שני קני צורות הפתח על ההרים עצמם משני צידי הדרך, והקנה על גבם. וכתב שעירוב כזה פסול, שכיוון ששיפוע ההר הרי הוא כמחיצה, נמצא שהעירוב עומד על המחיצה.
בשו"ת שואל ומשיב רביעאה (ג סוף סימן ב ד"ה והנה בשנת תרי"ד) הביא דברי הרד"ם הללו, וכתב שהוא אינו רואה מקום פקפוק על עירוב כזה, שאף שהצורת הפתח הוי כמחיצה תלויה שאינה מתרת אלא במים, מ"מ זהו דווקא במחיצה ממש, אבל כאן שההיתר הוא לא משום מחיצה אלא משום צורת הפתח, והקנים אינם עומדים באוויר אלא תקועים בהר, לא אכפת לן שתחת המשקוף הוא נמוך מהקנים, כיוון שהקנים הם המתירים, והם עומדים בארץ.

כדברי הרד"ם פסק גם בשו"ת האלף לך שלמה (קנד) שאין להניח את צורת הפתח על מדרון התל, או על גביו למעלה, כיוון שהוא עומד על מחיצה, וצורת הפתח צריך שיהיו עומדים על הקרקע שבני אדם הולכים עליו, ואם לא הוה ליה פתחי שימאי. וחזר על פסיקה זו שוב בהמשך השו"ת (קעה), שכל עוד זה בתוך ג' טפחים למישור וניחא תשמישתיה, אפשר להניח שם, אבל אחרי ג' טפחים כבר לא ניחא תשמישתיה, והוי כמונח על המחיצה.
ובשו"ת שבט הלוי (ו מט) הביא דבריו, וכתב שבתשובת שואל ומשיב (ד ב) מתיר, ושהרב דעת תורה (שסג נב) נוטה גם הוא לאיסור. ומסיק השבט הלוי שהלכה זו הוכרעה לאיסור. ושוב במקום אחר (ח קעז ב) התריע על כך להיזהר בדבר זה, וסיים שאף שיש מקלים בזה, העיקר כדברי האוסרים.

גם מובא בספר תשובות בהנהגות (ב קנב ט) שאין להניח את עמוד צורת הפתח מעל תל המתלקט. ולמד זאת מתוך דברי המקור חיים מליסא (תיקוני עירובין ד"ה עוד ראיתי שתוחבין) שכתב שאין להניח את העמוד בתוך רשות היחיד שהוא מוקף מד' מחיצות, שכל המוקף כמאן דמליא דמי, והלחי צריך להיות בחוץ בשביל היכר. וכתב בתשובות והנהגות שתל המתלקט דינו כמוקף במחיצות.

אבל בשו"ת דברי מלכיאל (ג י) כתב שאפשר להניח את הקנה של צורת הפתח על גבי תל המתלקט, והרי זה כמו קנה על קנה, אף שהתל עב יותר, מותר. ואמנם הוא חוכך להחמיר במקרה שמניח על גבי תל שיש בגובהו ד' אמות, משום שהוי כרשות בפני עצמה ואינו ניכר שהוא מצד צורת הפתח אלא מצד מחיצה, וכשם שפוסלים לחי רחב ד' אמות. אבל למעשה מתיר גם את זה, לפי שעדיין יש היכר בקנה אף שעומד על התל.

גם בשו"ת הר צבי (ב כג) מתיר, אף שבתחילה כתב לדון לאסור מצד שמחיצת התל בין הקנה לבין חלל המבוי ושכן הגרא"י קוק חוכך להחמיר, אבל למעשה הרב פרנק התיר זאת, כיוון שדווקא לפנים מן המחיצה אוסרים ששם לא ניכר ואין הקנה נראה כלל, אבל בתל המתלקט אף שהקנה עומד על המחיצה, הרי הוא גלוי ניכר שיש כאן צורת הפתח.

האם תל המתלקט מועיל לדופן סוכה

ר' חיים מבריסק כתב (סוכה ד יא) שתל המתלקט לא מועיל לדופן סוכה, שדין תל המתלקט לא נאמר לגבי סוכה, אלא לגבי מחיצות שבת. והסביר את החילוק, שתל המתלקט אינו מחיצה עקומה שאנו אומרים גוד אסיק, אלא הוא כמו מחיצות קטנות שמצטרפות זו לזו ביחד לי' טפחים. ולענין שבת אין צורך במחיצה ממש, אלא רק במקום שמובדל מרשות הרבים. אבל בסןכה צריך מחיצות ממש של י' טפחים, ובתל אי אפשר לומר גוד אסיק עד בסכך, שדין זה לא נאמר אלא במחיצה אחת גבוהה י' טפחים, אבל תל אינו מחיצה אחת.
והחזון איש (אורח חיים ה ב) חולק וסובר שמועיל גם לסוכה, לפי שתל המתלקט הוא מחיצה גמורה, וגם בו אומרים גוד אסיק מחיצתא.