אתר 'ויקיסוגיה' שותף באבל הכבד על מותו של פרופ' חכם יעקב שוויקה זצ"ל.
בין שאר פעליו הרבים, גם אתר זה זכה לליווי צמוד ממנו, ולקבלת עצה ותושיה.
יהי הלימוד באתר לעילוי נשמתו ולהצלחת אשתו וילדיו.

הבדלים בין גרסאות בדף "שכירות שלוש שנים"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 38: שורה 38:
  
 
===סמוך על שלחנו===
 
===סמוך על שלחנו===
המרדכי כתב כי יש איסור "להיות בקבע עמו ולהיות סמוך על שלחנו". נראה מדבריו שאם הפועל איננו סמוך על שלחן המעביד, אין בכך איסור. כך דייק '''כנה"ג''' (הגהות ב"י, סימן של"ד, ס"ק כ') בשם '''ר' אברהם די-בוטון''' (שו"ת לחם רב ס"ס פ"א).
+
'''המרדכי''' כתב כי יש איסור "להיות בקבע עמו ולהיות סמוך על שלחנו". נראה מדבריו שאם הפועל איננו סמוך על שלחן המעביד, אין בכך איסור. כך דייק '''כנה"ג''' (הגהות ב"י, סימן של"ד, ס"ק כ') בשם '''ר' אברהם די-בוטון''' (שו"ת לחם רב ס"ס פ"א).
  
 
ניתן להסביר חילוק זה בכך שיש לפועל אוטונומיה וחופש בכך שהשעות שאחר העבודה הן ברשותו.
 
ניתן להסביר חילוק זה בכך שיש לפועל אוטונומיה וחופש בכך שהשעות שאחר העבודה הן ברשותו.

גרסה מ־17:24, 22 במאי 2016

מקורות
משנה:
בבלי:
ירושלמי:
רמב"ם:
שלחן ערוך: שולחן ערוך חושן משפט שלג ג

סוגיה זו עוסקת בנושא של שכירות לזמן ארוך, וזאת לאור האיסור להימכר לעבדות.

האיסור להימכר לעבדות

כתוב בתורה (ויקרא כ"ה,נ"ה) כי בנ"י הינם עבדיו של הקב"ה. לאור הפסוקים האלו הגמרא (קידושין כב:) דורשת כי יש איסור להימכר לעבדות - "עבדי הם ולא עבדים לעבדים", ובכך מסבירה את הרציעה של עבד שהחליט כי הוא אוהב את אדונו אשתו וילדיו, ולכן הוא לא יצא לחופשי.

התוס' (ב"ב יג. ד"ה כופין) לומדים מכך שיש איסור להימכר לעבד עברי. איסור זה נפסק ברמב"ם (עבדים א' א') ובסמ"ג (עשין פ"ג).

הגמרא (ב"ק קטז:) מביאה דרשה בשם רב שלומד משם שפועל יכול לחזור בו באמצע היום, וזאת על אף שפועל אינו עבד עברי ממש.

יוצא כי יש איסור להימכר לעבדות, ולאיסור זה יש השלכות על דיני שכירות פועלים. בסוגיה זו נבחן השלכה אחת של איסור זה.

מעט פסוקים

בתורה (דברים ט"ו) אנו מצווים על הענקה לעבד עברי המשתחרר. בפסוק י"ח יש נימוק לכך - "כי משנה שכר שכיר". נראה כי הנימוק הוא שהעבד עשה עבודה כפולה, וע"כ יש להעניק לו שכר (אם כי בהמשך מבואר טעם נוסף - "וברכך ה' אלוקיך", ויעויין בב"מ לא: שם מבואר כי התנאי אינו מעקב את הענקה)

  • רש"י (שם) מבאר כי העבודה הכפולה של העבד היא בכך שרבו מוסר לו שפחה כנענית, שילדיה יהיו עבדים לאדון. דרשה זו מופיעה הספרי (סימן קכג), בבבלי (קידושין טו.) ובירושלמי (קידושין פ"א ה"ב).
  • ראב"ע מבאר כי העבודה הכפולה היא בזמן - שכיר רגיל עובד שלוש שנים, כפי שהוא מוכיח מישעיה, והעבד עבד שש שנים, שזהו זמן כפול. בדבריו הוא כותב במפורש כי יש איסור להישכר ליותר משלוש שנים, ונראה מדבריו כי האיסור הוא הן על המשכיר והן על השוכר.

יוצא כי האיסור להישכר ליותר משלוש שנים תלוי במחלוקת רש"י וראב"ע בפירוש הפסוקים בדברים.

הלכה

המהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג, תשובה עב) נשאל על מלמד שהתחייב ללמד מישהו עד הפסח, ורצה לחזור בו. השואל רצה להגיד כי המלמד רשאי לחזור בו בגלל שההתחייבות לא הייתה תקפה - למלמד היה אסור להתחייב ללמד זמן מסויים בלי יכולת חזרה, שהרי בכך הוא עובר על "כי לי בני ישראל עבדים". המהר"ם בתשובה חולק על השואל, ומסביר כי פועל עובר על הלאו של עבדי הם ולא עבדים לעבדים כאשר הוא נשכר ליותר משלוש שנים, ופסק כראב"ע (אם כי הוא מביא גם את פירושו של רש"י). ק"ק על פסקו, שהרי יוצא שהוא מפרש אחרת מהמקורות שהובאו לעיל בדעת רש"י, ומבאר החלקת בנימין (סימן של"ג ס"ק ע"ז) כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו.

בעקבות דבריו של המהר"ם פסק תלמידו המרדכי (הגהות מרדכי, ב"מ תנט-תס) כי אסור לאדם להישכר ליותר משלוש שנים, והובאו דבריו בב"י (חו"מ של"ד) וכן פסק הרמ"א (חו"מ של"ג ג') והלבוש (עיר שושן של"ג ג'), וכתב הכנה"ג (הגהות ב"י סימן של"ד ס"ק י"ט) כי לאור סתימת דברי הב"י הוא סובר כי זוהי הלכה מוסכמת, ואין חולק עליה.

קצת קשה על הלכה זו ממשנה מפורשת (ב"מ פרק ט' משנה י"א) שם מדובר בפירוש על שכיר שבוע - שכיר שנשכר לשבע שנים. ולא ראיתי מי שהשגיח בכך, וצ"ע.

המהר"ם בסוף תשובתו כותב כי לתוס' יש הסבר אחר להבדל בין עבד לפועל, והסבר כזה אכן נמצא בתוס' שהודפסו על הש"ס (ב"מ י. ד"ה כי), ושם הם מבארים כי ההבדל בין עבד לפועל הוא שפועל יכול לחזור בו באמצע היום ואינו צריך שטר שחרור, בניגוד לעבד. דבריו מובנים לפי דברי הרמב"ן (קידושין טז.) שביאר כי בעבד יש שני קניינים - קניין איסורי וקניין ממוני, והקניין האיסורי פוקע רק באמצעות גט. לפי זה, לדעת התוס' יש קניין ממוני בפועל, אבל כל עוד אין קניין איסורי אין לאו של עבדי הם ולא עבדים לעבדים, ולפיכך מותר יהיה לשכיר להישכר ליותר משלוש שנים. דיוק זה בדבריהם עושה שו"ת באר שבע (סימן ס"ב), והובאו דבריו בש"ך (חו"מ של"ג ס"ק י"ז).

יוצא אם כן שנחלקו המהר"ם והתוס' האם יש איסור בלהישכר ליותר משלוש שנים, ופסק הרמ"א כדברי המהר"ם.

קולות

בנושא זה נמצאו כמה קולות בין האחרונים.

אביון

הש"ך (חו"מ של"ג ס"ק ט"ז) מעיר ע"פ דברי הספרא (בהר פרק ז) כי האיסור להימכר לע"ע הינו רק לאדם שיש לו ממון, אך לעני אין איסור כזה. דברי הספרא מובאים הן ברמב"ם והן בסמ"ג (הובאו לעיל). לפי זה מבאר הש"ך כי אין איסור להישכר לשנים רבות לאדם אשר הוא עני ביותר, כשם שאין לו איסרו להימכר לעבד עברי.

כמו כן, הוא מוסיף ע"פ הגמרא (קידושין יד:), שנפסקה להלכה ברמב"ם (עבדים ב ג) ובסמ"ג (שם) כי אין איסור להימכר להישכר לשנים מרובות, גם מעבר לכמות הנחוצה, במקרה של עוני, כשם שאין איסור להימכר לשנים רבות.

סמוך על שלחנו

המרדכי כתב כי יש איסור "להיות בקבע עמו ולהיות סמוך על שלחנו". נראה מדבריו שאם הפועל איננו סמוך על שלחן המעביד, אין בכך איסור. כך דייק כנה"ג (הגהות ב"י, סימן של"ד, ס"ק כ') בשם ר' אברהם די-בוטון (שו"ת לחם רב ס"ס פ"א).

ניתן להסביר חילוק זה בכך שיש לפועל אוטונומיה וחופש בכך שהשעות שאחר העבודה הן ברשותו.

הסתייגות לקולא זו מצינו בדברי החתם סופר (שו"ת חתמ"ס, ח"ה תשובה קע"ב) שביאר כי רב עיר שנשכר על ידי קהילה, ויושב בבית שהם מממנים לו עדיין נחשב סמוך על שלחנם. בדבריו יש להסתפק בסיבה לכך - האם זה בגלל שהבית שייך לקהילה, או בגלל שעצם עבודתו מחייבת אותו לגור קרוב לקהילה אותה הוא משרת. בשו"ת בצל החכמה (ח"ב תשובה פ"ז, אות ב') מבואר בפירוש כי הוא רואה את הטעם השני כעיקרי.

יכולת חזרה

הגמרא (ב"מ י.) אומרת שפועל יכול לחזור בו באמצע היום. לדין זה יש סייגים, ובמלאכת דבר האבד (כגון העלאת פשתן ממשרה) אין לפועל אפשרות לחזור בו (שו"ע חו"מ סימן של"ג סעיף ה').

על סמך דברים אלו רצה הכנה"ג (הגהות ב"י, סימן של"ד, ס"ק י"ט) וכן באמרי ברוך (על השו"ע) לחלק בין פועל שיכול לחזור בו באמצע היום, שאין עליו איסור להישכר לשנים מרובות, ובין פועל שאינו יכול לחזור בו, שעליו יש איסור להישכר לשנים מרובות. בהסבר הדברים הוא כותב שאדם שיכול לחזור בו באמצע היום איננו נקרא עבד, שהרי הוא יכול לחזור בו בכל זמן שהוא ירצה. את החילוק הזה הוא מבסס בדברי המהר"ם, בכך שהמהר"ם דיבר על פועל, ובמרדכי (ב"מ שמ"ג) מובא בשמו שהוא סובר שמלמד הינו מלאכת דבר האבד.

חילוק זה לא מסתבר במהר"ם משתי סיבות:

  1. המהר"ם בתשובה (דפוס פראג, סימן תע"ז) כותב כי כיום, שמלמדים מצויים להישכר, מלאכת מלמד איננה דבר האבד, וכנראה שהמרדכי הביא רק את תורף דבריו שמלאכת מלמד הינה מלאכת דבר האבד, ולא סייג את דבריו כמו שיש לסייג בכל מקרה של דבר האבד, שהדבר שייך רק אם אין פועלים מצויים להישכר. לפיכך נראה כי המהר"ם שכתב שיש איסור להישכר איננו רואה במלמד דבר האבד.
  2. המהר"ם בתשובה בה הוא מזכיר את האיסור כותב במפורש כי על אף שמלמד יכול לחזור בו, הוא עובר על הלאו, ומפורש בדבריו שהוא אינו סובר חילוק זה.

חופשות

בשו"ת בצל החכמה (ח"ב תשובה פ"ז, אותיות ג'-ד') מובא שפועל שיש לו ימי חופשה אינו בגדר האיסור הזה, בגלל שהוא אינו משועבד ברציפות לשוכר, והוא אינו דומה לעבד. בדבריו הוא מסביר כי בשבתות וי"ט חל השעבוד על השכיר, אך הוא אינו יכול לעבוד, בניגוד לימי החופשה שבהם אין כלל שעבוד, והם מהווים הפסקה מהעבודה, וכך אין שיעבוד של שלוש שנים. למרות שר' בצלאל שטרן מביא קולא זו בספק, הפתחי חושן (דיני שכירות, פרק ז' אות ג') מביא דין זה בפשטות.

בניגוד אליהם, החלקת בנימין (סימן של"ג, ס"ק פה) מסתפק בדין זה ונוטה להחמיר, ומסביר שבגלל שהחופשות הינן חלק מהחוזה, הרי שהן אינן שונות משבתות וי"ט, ובמהלך החופשה הפועל עדיין משועבד לשוכר, וע"כ אין להקל בפועל שמקבל ימי חופשה. נראה להסביר דין זה בכך שלמרות שלפועל יש ימי חופשה, הרי הם חלק מהסכם העבודה, וכל הסכם כולל זמן שבו הפועל לא עובד, וע"כ החופשות לא הופכות את החוזה לחוזה פחות מחייב, ולפיכך הן אינן פוטרות מהלאו. לפירוש זה קשה שנראה מדבריו שהסתייגות זו היא רק למי שמקבל ימי חופשה כפי המקובל, אך אם יקבל הפועל יותר ימי חופשה מהמקובל, יועילו לו ימי החופשה, והוא לא ייחשב לעבד, ולא יעבור על הלאו של עבדי הם. כמו כן קשה לפירושי שבציונים (שם, אות שצז) אומר החלקת בנימין שאדון רגיל לתת חופש לע"ע מדי פעם לכבוד שמחות משפחתיות, ודבר זה איננו חלק מהחוזה, וצ"ע.