שכוני גוואי
| בבלי: | בבא בתרא כט ב |
| רמב"ם: | טוען ונטען טו י |
| שולחן ערוך: | חושן משפט קמו יא,יב |
אדם גר בבית מסויים שלוש שנים ולכאורה החזיק בו אלא שחבירו טוען שהבית שייך לו אלא שהיה ב"שכוני גוואי".
דברי הגמרא
בעקבות המשנה הפותחת את פרק שלישי ומלמדת אותנו על דין חזקת קרקעות הגמרא דנה בפרטי חזקה זו. במקרה המונח לפיתחנו הגיעו שני בעלי דין לפני רב נחמן, הראשון טוען שהחזיק בקרקע שלוש שנים כדין והרי הוא בעלים ואינו צריך להראות שטר שהרי אדם מאבד שטרו לאחר ג' שנים (שיטת רבא בכט א), לעומת זאת חבירו מערער וטוען אני הייתי ב"שכוני גוואי" ולכן אין לך חזקה. רב נחמן פסק לטובת המערער ואמר למחזיק שהוא צריך להביא עדים שחבירו לא היה ב"שכוני גוואי". רבא תמה על פסיקה זו של רב נחמן וטען שהמחזיק בקרקע הוא מוחזק וחבירו המערער הוא מוציא ממוחזק ועליו להוכיח שהוא עצמו היה ב"שכוני גוואי".
פתיחה לסוגיה
מה מונח בשורש מחלוקתם של רב נחמן ורבא? כאשר אדם מוחזק בדבר מסויים בית דין מעמיד את החפץ אצלו עד שיוכח אחרת. השאלה היא איך אדם נהיה מוחזק בדבר, ובמקרה שלנו בקרקע. יש מספר דברים שעל המחזיק בקרקע להוכיח, הראשון הוא שהיה ג' שנים בקרקע. השאלה מה לגבי טענת המערער שהיה ב"שכוני גוואי"? ברור שאם אכן היה המערער ב"שכוני גוואי" אז לא עלתה חזקה למחזיק. אך האם על המחזיק מוטל כחלק מהופעתו כמוחזק להוכיח שהמערער לא היה ב"שכוני גוואי" או שמא הוא מוחזק גם בלי הוכחת נתון זה ורק אם יוכיח המערער שאכן היה ב"שכוני גוואי" זה יהרוס את חזקתו. ונראה שלוש שיטות בראשונים להסבר הטענה "שכוני גוואי".
הסבר הרשב"ם תוס' והרא"ש
הרשב"ם (ד"ה אנא בשכוני גוואי הוואי)תוס' (ד"ה בשכוני גוואי הוואי)והרא"ש (אות ד ה) הסבירו שטענת שכוני גוואי היא שהמערער טוען שהוא היה בחדרים הפנימיים של הבית והיה עובר דרך הבית החיצון. תוס' מוסיפים שלמערער יש עדים שהיה גר בחדרים הפנימיים, אחרת ברור שטענתו לא תתקבל שהרי אין סברא לומר שעידי החזקה שמביא המחזיק צריכים לדעת שהיה שם לבד כל ג' שנים, אלא שיש שתי יציאות מהבית הפנימי, אחת דרך החיצון ואחת מהצד השני. המערער טוען שיצא דרך החיצון ואילו המחזיק טוען שהוא יצא מהצד השני. לעומת זאת בשיעורי ר' שמואל (פרק ג' ח) מעיר שפשט הרשב"ם שנאמן המערער גם בלא עדים.
מחלוקת ה'טור' והמרדכי בטענת המערער
הרמ"א (קמ יג) פוסק להלכה הסבר זה בשכוני גוואי ומביא מחלוקת לגבי טענת המערער. שיטת הטור (קמ) על פי פשט תוס' והרא"ש שטענת המערער היא שהיה עובר דרך החיצון ותו לאץ לעומת זאת משמע קצת ברשב"ם שהיה גם משתמש בבית החיצון וכן כותב המרדכי בשם רבינו מאיר שהפנימי טוען שהיה משתמש בכל הבית הפנימי כאשר רצה ואם הוא והמחזיק היו רוצים להשתמש באותו זמן המחזיק היה נדחה מפניו.
קושיית הרמב"ן על הסבר זה בשכוני גוואי
הרמב"ן בחידושיו (כט ב ד"ה אנא בשכוני) וכן הרשב"א (כט ב ד"ה וא"ל) והריטב"א (כט ב ד"ה א"ל) מקשים על הסבר זה לשכוני גוואי שיוצא אם כן שאדם שמוכר בית ומשייר לעצמו דרך, לעולם לא יוכל הקונה להיות מוחזק בבית זה שהרי המוכר תמיד יוכל לטעון שהיה בשכוני גוואי! שאלה זו אינה קשה לרבינו מאיר שבמרדכי שהרי לשיטתו טענת המערער צריכה לכלול הרבה יותר מטענה שעבר דרך המחזיק אך לשאר הראשונים זוהי שאלה חזקה. הב"ח בפירושו על הטור (קמ יז) אומר שאין הכי נמי לשיטה זו כאשר אדם מכר ושייר דרך יצטרך המוכר לשמור על השטר לנצח כראייה על קנייתו.
היוצא מזה לעניין חזקה בשותפות
לפי הסבר זה של הב"ח יוצא שאדם שנכנס לשותפות עם חבירו בדבר מסויים לעולם לא יהיה מוחזק כי המוכר שמכר לו ממשיך להשתמש עימו ביחד. ואכן כך כתב הב"ח בתשובות הב"ח (ז). קצות החושן (קמ ג) מביא רשימה של שו"תים שפסקו כך (מהר"ם אלשיך צד, מוהרח"ש מא), אך חולק עליהם וסובר שניתן להחזיק בשותפות. הקצות מסביר שיש חילוק בין המקרה שלנו של שכוני גוואי להחזקה בשותפות. בשכוני גוואי המחזיק טוען בעלות על כל החדרים החיצוניים ובטענת המערער שעבר דרכם הוא בעצם טוען שפלש לשטח שהמחזיק טוען ששייך לו וממילא אין למחזיק חזקה אבל בשותפות בזמן שכל שותף משתמש בחצר הוא משתמש בחלק שלו אין כאן שום פלישה ודריסת רגל לאחד על השני ולכן כאשר המחזיק טוען שהחזיק בשותפות דריסת הרגל של החבר לא הורסת חזקה זו.