שיחת משתמש:יובל רביד

שלום, יובל רביד! וברוך בואך לוויקיסוגיה!

שמחים מאוד שהחלטת להצטרף לעורכים בוויקיסוגיה, ובטוחים שתוכל להביא ברכה גדולה לעם ישראל בתרומתך ליצירה התורנית המשותפת. שים לב! אם טרם עשית זאת, יש לאמת את הדוא"ל בהעדפות שלך. לאחר מכן באפשרותך: לפנות למדריך הכתיבה למתחילים כדי ללמוד ולהכיר את דרך ההשתתפות בוויקיסוגיה. לפנות לתפריט העזרה להיכרות עם וויקיסוגיה, ולהבין איך זה עובד. לקרוא כאן כדי להבין טוב יותר את מטרות האתר. לפנות לחממה כדי לקבל סיוע מצוות החונכים, חברים בעלי ניסיון שישמחו לעזור לך. לפנות לכתובות ברשימה זו לקבלת תמיכה מרחוק באמצעות דוא"ל. להתנסות בעריכה ללא הפרעה בטיוטה משלך. (מה זה דף טיוטה?)

בברכה,

-- א.א. (שיחה) 14:10, 3 ביולי 2018 (IDT)

סוגיה לא ערוכה

שלום וברכה. הסוגיה שכתבת הועברה לכאן כיון שהיא אינה ערוכה. תוכל לערוך ולהעביר למקום המתאים. בהצלחה:

סיכום דיני המתנה בין בשר לחלב

  אין יהודי שלא שמע על איסור אכילת בשר ומוצריו ביחד עם חלב ומוצריו. האיסור מן התורה מופיע שלוש פעמים ומוצג במילים "לא תבשל גדי בחלב אמו". מאחר והאיסור מופיע בשלושה מקומות שונים בתורה (שמות כ"ג, י"ט; שמות ל"ד, כ"ו; דברים י"ד כ"א), ואחד הכללים שיש לנו אודות התורה הוא שאין אפילו אות מיותרת בה, למדו חכמים כי שלוש הופעות אלה של הפסוק מכוונות לשלושה איסורים שונים – איסור אכילת בשר, איסור בישול בשר ואיסור הנאה מבשר (חולין קט"ו, ע"ב).

  אמנם מהתורה נאסר רק בישול, הנאה ואכילה של בשר בקר עם חלב, אך חכמים הוסיפו לכך גזרות, בכדי להרחיק את האדם מן העבירה. לפיכך נאסר עלינו לבשל/לאכול/ליהנות מבשר עוף עם חלב וכן ליהנות ולבשל בשר שאינו כשר עם חלב כשר או להפך, חלב של חיה שאיננה טהורה עם בשר כשר (איסור אכילה נאסר בכל מקרה, מאחר ומדובר בבשר/חלב שאינו כשר).

  איסורים אלה נוצרו, לדעת הרמב"ם (משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ט', ד'), כדי שלא יפשעו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה. כלומר, חכמים הגבילו את איסור בישול/אכילה/הנאה של כל בשר שהוא עם כל חלב שהוא, כולל עופות, כדי שלא יתרגלו או יתבלבלו ויבואו בסופו של דבר לעבור איסור תורה, מעין גדר בפני איסור.

  האם תמיד יהיה אסור ליהנות או לבשל בשר בחלב? לא בהכרח. לדוגמא אם קיים צורך בבדיקת כשרות של חמאה. חמאה מכינים משומן וחלב. בכדי לבדוק האם מדובר בשומן מן החי צריכים לחמם את החמאה ולהפריד בין רכיביה. אם יסתבר שמדובר בשומן מהחי, הרי הוא עובר על איסור מבשל בשר בחלב. אלא, שכאן כמובן שלא תהיה בעיה, לדעת ה"ילקוט יוסף" (איסור והיתר כרך ג', סימן פ"ז, סעיף כ"ז), הסובר כי יהיה מותר לערוך בדיקה כזו, שכן הוא הרי לא מתכוון ליהנות מהבישול הזה, בטח שלא לאכול. כל הבישול הזה נועד לגלות האם המוצר כשר, וזה בכלל ספק אם מדובר בשומן מן החי. על כל פנים, במקרה כזה, לדעת בנו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, יהיה מותר לבצע בדיקה מעבדתית כזו (כמובן במעבדה כימית כאשר יש צורך למתן הכשר למוצר).

כמה זמן צריך להמתין בין אכילת בשר לאכילת חלב?

  המקור להמתנה בין בשר לחלב הוא בגמרא (חולין ק"ה, ע"א). מר עוקבא מספר שלגבי המתנה באכילה בין בשר לחלב הוא מקל מאוד לעומת אביו. ממש, כפי שהוא מתאר זאת – "חומץ בין יין". אביו של מר עוקבא נהג, לאחר אכילת בשר, להמתין יום שלם, כלומר 24 שעות, ורק אז התיר לעצמו לאכול מוצרי חלב. ואילו הוא, מר עוקבא, "מקל" וממתין רק בין סעודה לסעודה. כלומר, מר עוקבא היה מחכה מסיום הסעודה הבשרית עד לסעודה הבאה ואז אוכל מוצרי חלב.

  מסיפור זה למדו חכמים להלכה כי יש להמתין, לכל הפחות, זמן שבין סעודה לסעודה על מנת לאכול מוצרי חלב לאחר אכילת בשר. בכמה זמן מדובר? מי מגדיר זמן של בין ארוחה לארוחה? על כך רבו הדעות. למעשה, כל אחד מאיתנו אוכל באופן שונה, יש כאלה שאוהבים כל היום לאכול, יש כאלה שאין להם בכלל ארוחה קבועה, ויש שאחרי ארוחה בשרית מרגישים "מפוצצים" ולא מסוגלים להכניס פירור, שלא לדבר על לשבת לארוחה נוספת, עד שיעברו כמה שעות טובות.

  לגבי זמן ההמתנה בין סעודה לסעודה יש למעשה שלוש שיטות. הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והטור סוברים שצריך להמתין את שיעור הזמן שבדרך כלל נהוג להמתין בין ארוחה לארוחה, כשהשיעור הזה נקבע לפי זמנו של מר עוקבא, שהיה תלמיד חכם – כלומר כשש שעות (משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ט', כ"ח).

  הרמב"ם הגיע לחשבון של שש שעות, ככל הנראה, לאור העובדה ש"סעודת תלמידי חכמים בשעה השישית, ומר עוקבא תלמיד חכם הווה, ואם כן, משם עד שש שעות הוי סעודה אחרת" (לחם משנה, שם).

  לעומת דעותיהם ישנה שיטה נוספת החולקת על חשבון זה. התוספות והראבי"ה, מגדולי הראשונים, סוברים אמנם שיש להמתין בין סעודה לסעודה, כפי שנהג מר עוקבא, אך הם סוברים כי "אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר" (תוספות, חולין ק"ה, ע"א).

  כלומר אפילו אם בנאדם אכל סטייק טוב בארוחה ולאחר שסיים את הארוחה מתחשק לו גלידה כקינוח או כוס קפה, הוא יכול לסלק את השולחן, כלומר להראות שאין הוא חפץ יותר לאכול בשר והסעודה הזו הסתיימה, לברך ברכת המזון ומיד אחרי זה יוכל לאכול את הגלידה או לשתות את הקפה על חלב שהוא כל כך רוצה. במקום אחר מגבילים התוספות את ההלכה הזאת ומבהירים כי גם אם האדם סיים לאכול, סילק את המזון הבשרי ובירך ברכת המזון זה לא מספיק, אלא עליו ליטול ידיים ולנקות את הפה (נהוג לעשות זאת באמצעות אכילת לחם או שטיפה של הפה, ראה חולין, שם) ורק אז יוכל לצרוך מוצרי חלב (תוספות חולין ק"ד, ע"ב).

 לכל הדעות יש להמתין, כפי שנהג האמורא מר עוקבא, בין סעודה לסעודה. אלא שהדעות נחלקו בחישוב משך הזמן הזה. לדעת הרמב"ם וסייעתו יש להמתין שש שעות, מאחר ומר עוקבא היה תלמיד חכם וזמני הארוחות של תלמידי חכמים נקבעו כך שיהיה הבדל בין ארוחת הבוקר לארוחת הערב של שש שעות. לעומתם, סוברים בעלי התוספות והראבי"ה כי לאחר שהאדם סיים את סעודתו הבשרית, בירך ברכת המזון, ניקה את פיו ונטל ידיים, הוא כבר יכול לאכול מוצרי חלב, ואין לו כל צורך להמתין יותר. ייתכן ודעתם נובעת אף היא מהנורמה הנהוגה בזמנם שבתום הארוחה היו מוציאים כל מיני דברי מתיקה שחלקם היו חלביים. לאחר ברכת המזון היו אוכלים אותם, ולכן מדובר, לכאורה, בסעודה חדשה כבר, ולא צריך ללמוד מהחכמים שלא היו אוכלים בין ארוחת בוקר לארוחה ערב.

  כיום רוב הציבור נוהג על פי שתי שיטות עיקריות בהלכה – ספרדים על פי השולחן ערוך, הוא רבי יוסף קארו, ואשכנזים על פי פסקי הרמ"א, הוא רבי משה איסרליש ולפי הסבריו-פסיקותיו של ה"משנה ברורה", הוא רבי ישראל הכהן מראדין, בעל הספר "חפץ חיים".

  השולחן ערוך פוסק בנושא זה כפי דעת הרמב"ם וחבריו, כי יש להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת מוצרי חלב (שולחן ערוך, יורה דעה, פ"ט, א'). לעומתו, ברמ"א באותו סעיף, אנו רואים ארבע שיטות אפשריות. מצד אחד הוא כותב כי לדעת הר"ן מספיק לשטוף את הפה, להסיר כל מיני שאריות של בשר שנותרו לו בשיניים ואז הוא יכול לאכול גבינה.

  מצד שני סובר הרמ"א כי יש אומרים (המרדכי, הגהות אשר"י, הגהות מיימוניות והראבי"ה) כי לא צריך להמתין שש שעות, כפי שסוברים הספרדים לדעת הרמב"ם, אלא די בברכת המזון, סילוק המזון הבשרי, ניקוי הפה ונטילת הידיים, בכדי לאפשר אכילת מוצרי חלב.

  הרמ"א מביא גם את המנהג הרגיל במקומו וכותב כי "המנהג הפשוט במדינות אלו, להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה". כמובן שהוא מתנה זאת בניקוי הפה משאריות בשר, וברכת המזון, כאשר ברכת המזון מעכבת במקרה הזה, וזה לא ממש משנה האם הוא בירך את ברכת המזון בתום אכילת הבשר או כעבור שעה, כל עוד הוא עדיין היה באמצע הסעודה.

  לבסוף כותב הרמ"א כי יש כאלה שמדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר, בטרם יאכלו גבינה, "וכן נכון לעשות". היו מי שהסבירו את מילותיו אלה כאומרים כי "כן ראוי לעשות לכל מי שיש בו ריח של תורה" (שפתי כהן, שם ס"ק ח'). והטורי זהב (שם ס"ק ב') כותב כי ראוי למחות בבני תורה ולגעור בהם שלא יקילו פחות משש שעות.

  מעניין לראות כי ישנה שיטה נוספת, שיטתם של יהודי אשכנז (בדרך כלל שיטת יוצאי גרמניה), שנהגו להמתין רק שלוש שעות בין אכילת מוצרי בשר למוצרי חלב. היו שניסו לטעון כי מדובר בטעות. אני בעצמי שמעתי לא פעם אנשים הטוענים כי המדפיסים שהדפיסו את ספרי ההלכה כתבו את משך הזמן הנדרש באותיות, דהיינו "ו' שעות". בטעות, יצא להם סימן פסיק (,) במקום סימן גרש ('), וכך האות ו' נראתה להם כמו האות ג', לאחר צירוף הפסיק למטה ומכאן מקור הטעות. הרב מנשה קליין בספרו "משנה הלכות" (חלק ט"ז, ט') מביא בשם כמה רבנים גדולים (דרכי תשובה, מטה אפרים ורבי דוד פארדו, שהיה מחותנו של החיד"א), כי "מנהג כמה מקומות שאין ממתינים אחר הבשר רק ג' שעות בקירוב, אפילו בקיץ, ויש למנהג זה על מה לסמוך". לשיטתו, מאחר ובימות החורף, כאשר הימים קצרים, נהגו להפסיק בין סעודה לסעודה רק למשך שלוש שעות, ולא שש כמו בימות הקיץ.

  מכאן, למעשה, מבקש בעל "משנה הלכות" להוכיח כי ייתכן וההפרש בין סעודה לסעודה, כפי שנהג מר עוקבא, היה שלוש שעות בלבד, כפי שנהוג בימות החורף, ואין צורך להמתין כפי שנהוג בימות הקיץ. לכן הוא סובר כי נהגו בזה שלוש שעות. אבל, חותם הרב קליין וטוען כי "לפי עניות דעתי פשוט, כל שיש בו ריח של תורה ימתין שש שעות, ואפילו הבאים ממקומות שהקילו לעצמן... כי כן נראה מרוב הפוסקים ורוב המקומות שנהגו כן".

המתנה שש שעות או רוב שש שעות?

  הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, חלק א', יורה דעה ד') טוען כי בימי חז"ל, ואפילו בימי הביניים לא היו אנשים מסתובבים עם שעון, בטח ובטח שלא כזה מדויק, ולכן סביר להניח שכאשר אמרו חכמים שש שעות, הם לא התכוונו בהכרח שהבנאדם יעמוד עם סטופר. לכן, לדעתו, מספיק שיהיה קרוב לשש שעות, וה"קרוב" הזה הוא פחות מחצי שעה, כלומר רוב השעה השישית (לצורך העניין, אנחנו נוטים יותר להגיד שהשעה עשרים וחמישה לשש מאשר חמש שלושים וחמש, כלומר לאחר שעברה חצי שעה אנחנו נוטים יותר לשייך את הזמן לשעה הבאה ולא לשעה הקודמת). למעשה כמובן שלדעת הרב עובדיה יש להחמיר בזה ולהמתין את כל השעה השישית, אבל במקרה הצורך אפשר לאכול קצת לפני כן, כפי שנאמר לעיל.

  האמת שאפשר להסביר את דעת הרב עובדיה (ונוספים כרב אלישיב בספר "הכשרות" פרק י', והמאירי – "בית הבחירה" חולין ק"ה, ע"א) בדקדוק קל בדברי הרמב"ם שכתב כי "עד שיהיה ביניהן שיעור בסעודה אחרת והוא כמו שש שעות" (הלכות מאכלות אסורות ט', כ"ח), כלומר אין לדקדק בדיוק עם שעון אלא אפשר להסתפק בכמעט שש שעות.

  מה יעשה אדם שרגיל להפסיק בין אכילת בשר לחלב שלוש שעות בלבד? הרב שלמה זלמן אוירבעך פוסק (הכשרות י' הערה ע"ה) כי "בן תורה היודע שיכול לשמור עצמו ולא יבוא לידי מכשול, אף שהוא מיוצאי גרמניה וצרפת, ראוי לו שישנה מנהגו משלוש שעות לשש".

  לסיכום: ישנן ארבע שיטות שונות לגבי משך זמן ההמתנה הנדרש להלכה בין אכילת בשר לחלב. כולם מסכימים שהזמן ביניהם תלוי במנהג ההמתנה בין סעודה לסעודה כפי שנהג האמורא מר עוקבא בגמרא, וכי אין להחמיר כמו אביו של מר עוקבא למשך עשרים וארבע שעות. אלא שנחלקו בכמה זמן מדובר.

  יש שהקלו וטענו שמספיק לפנות את השולחן, לשטוף את הפה, ליטול ידיים ומיד אחר כך ניתן לאכול גלידה חלבית (או כל מוצר חלבי אחר). יש שהוסיפו לזה את חובת ברכת המזון, בכדי להראות שמדובר בסעודה אחרת, חדשה.

  יש שטענו כי צריך להמתין שעה אחת בלבד בין בשר לחלב, פשוט מאחר וזה היה המנהג העממי בקהילות מזרח אירופה. כיום נוהגים על פי שיטה זו חלק מיוצאי הולנד.

  אשכנזים, בעיקר יוצאי גרמניה, נהגו להמתין שלוש שעות בין בשר לחלב, לאור העובדה שימות החורף הם קצרים ואנשים שלא היה להם מקור אור היו משתדלים להספיק לאכול את ארוחותיהם באור יום, ולכן זמן ההמתנה התקצר בימות החורף לשלוש שעות בלבד.

  כיום נוהגים כל יוצאי עדות המזרח וחלק ניכר מיהודי ארצות אשכנז להמתין שש שעות (ולא מדקדקים עם מדובר בשש שעות בדיוק או כמה דקות פחות, כל עוד מדובר בהפסקה של יותר מחמש שעות וחצי), על פי דברי הגמרא כי תלמידי חכמים (ומר עוקבא היה תלמיד חכם), נהגו לאכול שתי ארוחות ביום – בוקר וערב, ולכן משך הזמן ביניהן עמד על שש שעות. אלו הולכים על פי השיטה המסבירה כי מדובר, ככל הנראה, בימות הקיץ בהם הימים ארוכים ולכן פער הזמנים בין ארוחה חלבית לבשרית עמד על כשש שעות.