הצגת המקור של הדף "שיחה:טעות וספק בברכות"

== עיקר הספק בגמרא ==
הנה בסוגיה זו רבו שיטות הראשונים, ומורגש חוסר הסדר והבלבול. ועל כן יש להעמיד על יסודות ברורים את עיקר הספק בסוגיה.
<BR/>לכאורה דבר פשוט הוא, וניכר גם מדברי הגמרא שלא בכל ברכה נסתפק לנו אם יצא או לא. לדוגמא אם אדם עומד ובידו כוס מים ומתחיל לברך בא"י אמ"ה על מנת לומר שהכל נהיה בדברו, ולפתע באמצע הברכה שמע רעם, האם יוכל לסיים 'שכוחו וגבורתו מלא עולם'? נראה דזה פשוט לגמרא שדבר זה אינו מועיל, ואם עשה כן לא יי"ח וצריך לברך על הרעם הבא שוב. וכן להיפך שדעתו לומר שכוחו וגבורתו מלא עולם, ושינה באמצע הברכה ל'שהכל' לא יי"ח. <BR/>ואפשר לומר שני טעמים בדבר: א. אין פה מעין אותה ברכה, שזו ברכת הנהנין וזו ברכת השבח. ב. שלא היתה כן טעות, אלא שינוי כוונה באמצע הברכה. ונראה שכל טעם עומד לעצמו, כלומר אם היה מברך על רעם בטעות, ונזכר שבכלל רצה לברך 'שהכל', נראה שלא יי"ח, אפילו שטעה כיון שעיקר הברכה היתה על דעת רעם. ולא דיברה הגמרא אלא במקרה של שכר ויין וז"פ. וכן לטעם ב', אם שינה כוונתו באמצע ברכה אפילו מברכת הנהנין לברכת הנהנין אחרת, כגון משכר ליין, שרצה לשתות שכר ונמלך בדעתו באמצע ברכה לשתות יין, אינו יי"ח כשסיים הגפן, כיון שדעתו בשעת עיקר באכה על 'שהכל'.
<BR/>נמצא אם כן שכל הספק בגמרא הוא דווקא בטעה ודווקא בברכות שהן קרובות זו לזו. אלא שיש לעמוד על הגבול הברור של שני תנאים אלו. לגבי תנאי ראשון שיהיה מעין אותה ברכה, ידועה תשובת הרמב"ם (שיש טוענים בה לזיוף ואינה מהרמב"ם) שדווקא בשכר היוצא מן היין הדברים אמורים. אך גם לולי תשובה זו, כבר העיר הלחם משנה לדייק בדברי הרמב"ם בהלכות שבדווקא נקט דוגמאות קרובות זו לזו (שכר ויין, פרי העץ ופרי האדמה, תבשיל דגן ולחם), אבל אחרות לא. ודבריו גם אם לא מוסכמים על הכל, נראה שמוכרחים הם בגוף העיקרון שלהם, כפי שהקדמנו שודאי כו"ע יודו שברכת הנהנין לשבח לא מתחלפות. וייתכן לומר טעם נוסף בדבר שכאשר הברכות רחוקות זו מזו, לא ניתן לומר שטעות יש כאן אלא ודאי חזרה מדעת היא, שהרי אין אדם טועה ומברך על פרי העץ ברכת 'מזונות' וכיו"ב, ולכן אין זו טעות אלא חזרה ולא יי"ח.
<BR/>עוד יש לעורר מה הדין כאשר אדם התחיל לברך על כוס שבידו 'הגפן' וקסבור הוא שזו ברכת המשקה שלפניו, ובאמצע הברכה העירו לו שברכתו 'שהכל' (או ששמע אדם אחר מברך עליו שהכל), ונמלך ובירך שהכל. האם בכה"ג גם הסתפקה הגמרא או לא. אם נאמר שדווקא שנעלם ממנו החפצא של הברכה, אבל ההלכה ידועה לו, או אפילו גם שהחפצא ידוע לו רק ההלכה נעלמה ממנו. ולפום ריהטא נראה שאין טעם אמיתי לחלק בדבר, אם כי הגמרא להדיא נסתפקה בשנעלם ממנו החפצא ותוך כדי הברכה נודע לו. וצ"ת.
 
מעתה יש לנו לדייק את הספק בגמרא. האם כשבירך שם ומלכות ודעתו על דבר מסויים, ובסוף הברכה על דבר אחר, אם יי"ח או לא. ולכאורה עיקר הספק הוא האם הולכים אחר כוונתו בשם ומלכות או אחר הסיום. ואם ננתח באופן מרחבי את שתי הדוגמאות - יין ושכר, נמצא שיש לנו לדון במקרים הבאים:
#החזיק כוס יין ובירך - בא"י אמ"ה על דעת שהכל וסיים הגפן (כפירש"י ופשיטא לגמרא שיצא).
#החזיק כוס יין ובירך - בא"י אמ"ה על דעת הגפן וסיים שהכל (לא הוזכר אך פשיטא לגמרא שיצא).
#החזיק כוס יין ובירך - בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו, וסיים גם בורא פרי הגפן (כפירוש הרי"ף ופשיטא לגמרא שיצא).
#החזיק כוס יין ובירך - בא"י אמ"ה בפה"ג וסיים מיד שהכל (לא הוזכר אבל לכאורה פשיטא שיצא ממ"נ).
#החזיק כוס שכר ובירך - בא"י אמ"ה על דעת שהכל וסיים הגפן (כפסק הרמב"ם שיצא ותמהו עליו).
#החזיק כוס שכר ובירך - בא"י אמ"ה על דעת הגפן וסיים שהכל (כפירש"י את האיבעיא בגמרא).
#החזיק כוס שכר ובירך - בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו, וסיים גם בורא פרי הגפן (כפירוש הרמב"ן ברי"ף את האיבעיא בגמרא).
#החזיק כוס שכר ובירך - בא"י אמ"ה בפה"ג וסיים מיד שהכל (כפירוש הרא"ש את האיבעיא בגמרא).