שיחה:הליכה בשבת לצורך דבר האסור
מגן אברהם
מש"כ במחצית השקל (ד"ה וטעמא דאסור) שיש כאן קושיה נוספת על המ"מ, מפני שהבין בדברי המ"מ שטעם האיסור בסוף התחום הוא מפני החשד. וזה מחודש, שאף שהמ"מ כתב כן לגבי תוך התחום, אבל לגבי סוף התחום לא הזכיר חשדא, רק מינכרא מילתא, ובפשטות כוונתו שעצם ההליכה לסוף התחום מינכרא מילתא שעושה לצורך עסקיו, אבל לא מפני חשד הרואים, אלא מפני 'מצוא חפצך'. ובאמת שגם בגמרא בעירובין קשה לומר שמינכרא מילתא הוא טעם האיסור, שהרי גם לגבי עירוב החשש לאסור הוא מפני הכנה, וכמבואר ברש"י, אלא שלא אסרו הכנה היכא דלא מינכרא מילתא. כלומר, אין זה חשש מראית עין, אלא שאומדים את פעולתו אם היא אסורה, לפי שנראות שלה כלפי חוץ. וכן הוא גם במטייל בתוך חצרו, שאף שהאיסור הוא משום ממצוא חפצך, וכמבואר ברש"י שם ד"ה דמוכחא, מ"מ אם לא היה מינכרא מילתא, כלומר שלא היה במעשה זה ביטוי חיצוני של חול, לא היה אסור, אלא שלעולם טיול כזה חשיב מינכרא מילתא. ועל זה כתבו תוס' שבהחשכה לעולם הוא מינכרא מילתא, אך לא שזוהי סיבת האיסור.
ויוצא שגם המ"מ והרשב"א לא התכוונו אלא כדברי המג"א, אלא שמג"א כותב שגם כש'לא מינכרא מילתא' אסור, ולרשב"א לעולם הוא מינכרא מילתא כשמחשיך לסוף התחום, ואין כאן מחלוקת.
גם בשעה"צ (מה) כבר העיר שאין כאן מחלוקת, אבל כתב שחלוקים בטעם הדבר. אך אפשר שגם בזה אינם חלוקים, אלא בקריאת השם וכנ"ל.
א.א 16:44, 2 בפברואר 2016 (IST)