שותפות ישראל וגוי בנטיעות ערלה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מקורות
בבלי:עבודה זרה כב א
רמב"ם:מאכלות אסורות י יד
שולחן ערוך:יורה דעה רצד יג-יד

סוגית הגמרא

הגמרא (עבודה זרה כב א) מביאה מעשה בזורעי גנות ישראל וגוי שהיו שותפים בשדה אחת, והיו מחלקים את העבודה שלהם כך שהגוי חורש וזורע וקוצר בשבת והישראל עושה כנגדו ביום ראשון. באו לרבא ושאלו אם הם עושים כדין, והוא התיר להם.
על הוראה זו הקשה רבינא לרבא מברייתא, בה כתוב שישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, אסור לישראל לומר לגוי טול אתה אתה הרווחים של שבת ואני אטול את של יום ראשון כנגדן, אלא אם כן התנו בשעת השותפות לחלוק כן.
אחרי שרבא שמע ברייתא זו התבייש בהוראתו, אבל לבסוף נתברר שגם באותו מקרה של זורעי גנות, הם התנו כך בתחילה.

בהמשך הגמרא אומר רב גביהה מבי כתיל, שאותו מעשה בזורעי גנות לא היה מדובר בחלוקה בין שבת לחול, אלא היו אלו שתילי ערלה וההסכם ביניהם היה שהגוי יאכל את הפירות של שלוש שנים ראשונות, וישראל יאכל כנגדן שלוש שנים אחר כך. ועל זה באו לפני רבא והתיר להם. ואומרת הגמרא שלפי גירסה זו רבינא לא הקשה על רבא אלא סייע לו מן הברייתא לגבי שבת, ואף רבא לא נתבייש מדבריו.

הראיה משבת לערלה

לפי הגירסה של רב גביהה מבי כתיל שהמעשה היה מדובר בשתילי ערלה, אינו מובן לכאורה מה הראייה שהביא רבינא משותפות לגבי שבת, שהרי אדרבה שם הדין הוא לאיסורא, מפני שחילוק גדול יש בין שבת לערלה, שבשבת העבודה עצמה אסורה ואילו בערלה העבודה מותרת ורק ההנאה מהפירות אסורה.
רש"י (ד"ה סיועי סייעיה) הרגיש בקושיה זו וכתב שהסיוע מהברייתא הוא מהסיפא, שאם התנו מלכתחילה מותר, כלומר במקום שאין איסור שליחות, שאין הגוי נעשה שליח של ישראל בשבת מפני שהתנו כן בתחילה שכל אחד עובד ביומו, מותר, ואפילו שלבסוף מגיעה לישראל הנאה מכך. וכן הדין בערלה שהעבודה אינה אסורה (ואין צורך להתנות כדי לבטל השליחות) ולכן ההנאה מהפירות מותרת. ולעיל כתב רש"י (ד"ה שרא להו) שאין לומר שכיון שהישראל אוכל כנגד פירות ערלה, נמצא הוא נהנה מפירות ערלה, מפני שכך הוא הדין שבשנה שהוא עובד הוא אוכל, כך שכל אחד נהנה מפירות עבודתו.
כדברים אלו כתבו גם הרא"ש (עבודה זרה א כה), והנימוקי יוסף (כב א ד"ה שתילי ערלה), והאור זרוע (עבודה זרה קמא).

הר"ן (בדפי הרי"ף ז א) הקשה על פירוש זה, שלכאורה דבר זה פשוט הוא ואינו צריך סיוע מברייתא, כי כל מקום שאין איסור מלאכה, כגון בערלה, אין שום סיבה שלא יהיה מותר להינות מן הפירות. ומה שישראל נהנה מפירות שלאחר הערלה, פשוט שאין זה נחשב הנאה מפירות ערלה, והברייתא לא מוסיפה לדבר זה שום סיוע.
מחמת קושיה זו מביא הר"ן את פסק הרמב"ם, ומבאר על פי דבריו את הסוגיה באופן אחר, וכפי שיובא להלן.

הריטב"א (כב א ד"ה הנהו) סובר דווקא שאם לא התנו מתחילה אסור, כיון שהוא כמחליף פירות ערלה, ואף מה שכתב רש"י שכן דרך מקבלי הקרקע שהעובד אוכל את פירותיו, אין זה מספיק, מפני שכשהניח ישראל לגוי לאכול שנות ערלה, הרי הוא כמחליף.
לכן כתב הריטב"א להסביר, שכיוון שפירות ערלה אסורים בהנאה, ממילא כל עצם השותפות ביניהם היתה על דעת כן שישראל לא ייקח חלק בפירות הערלה כלל ולא בהנאתם, ומה שנוטל פירות כנגדם זהו מתנה בעלמא. וכתב שכעין זה פירש גם הרמ"ה.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (מאכלות אסורות י יד) פסק להלכה שגוי וישראל שהיו שותפים יחד בנטיעה, אם התנו בתחילת השותפות שיהיה הגוי אוכל שנות ערלה, וישראל אוכל כנגדן שלוש שנות היתר, מותר. אך אם לא התנו כן מתחילה אסור. ומוסיף הרמב"ם שגם באופן המותר, כלומר שהתנו, אסור להם לעשות חשבון כמה פירות אכל הגוי שישראל יאכל כנגדן, לפי שאז הוא כמחליף פירות ערלה. אלא הגוי אוכל כל פירות שלוש שנים ראשונות מבלי לחשבם, והישראל אוכל שלוש שנים של היתר כמה שיהיו.

הסבר הר"ן בדעת הרמב"ם

הר"ן (בדפי הרי"ף ז א) מסביר שלפי רב גביהה מבי כתיל שאומר שהמעשה היה בשתילי ערלה ולא בשבת, בהכרח היה שהם התנו מתחילה כן שיהיה הגוי אוכל פירות ערלה, ולכן אמרה הגמרא שרבינא לא הקשה על רבא אלא סייע לו מהברייתא שמפורש בה שצריך להתנות. ודווקא בערלה רבא לא היה מורה להיתר אם לא שהתנו כן מתחילה, שהרי פירות ערלה אסורים הם בהנאה ואי אפשר להחליפם לכתחילה, מה שאין כן בשבת שאין הפירות אסורים בהנאה, וסבר רבא בתחילה להתיר אפילו בלא התנו, שהגוי אדעתא דנפשיה קעביד.
לפירוש זה הסכים גם הגר"א בביאורו (יורה דעה רצד מ).

שיטת הראב"ד

הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם כאן, חלק עליו בפירושו שמדובר שווקא שהתנו ביניהם לחלק כן, אלא הסוגיה מתפרשת אפילו לא התנו. אלא שהראב"ד מסביר שגם הגוי לא אכל בשלוש שנים ראשונות פירות ערלה, שהרי הנטיעות היו קטנות ואינן מוציאות פירות, אלא הוא זמר את העצים וזרע תחתיהן ירק, שמחמת שהנטיעות קטנות עדיין, יש מקום לזרוע תחתיהן. נמצא שגם הגוי לא אכל פירות ערלה, וממילא השנים שאכל ישראל לאחר מכן לא היו דמי ערלה.

בענין אחר מובאים דברי הראב"ד בר"ן (בדפי הרי"ף ז א ד"ה הא סתמא) שהראב"ד מסביר שמה שכתוב בברייתא 'אם באו חשבון' אינו ענין בפני עצמו, כלומר שאחר שהתנו באו חשבון, אלא מדובר על אופן התנאי, שמלכתחילה כשהתנו ביניהם הם התנו באופן כזה שיעשו חשבון כמה פירות אכל הגוי וכנגדם יאכל הישראל, אבל

סיכום מחלוקת הראשונים

מדברי רש"י יוצא שמותר לישראל לאכול פירות כנגד פירות ערלה, אפילו אם לא התנו בתחילת השותפות כן. וכן דעת הראשונים הנ"ל שהסכימו לשיטתו. וכן כתב המאירי (כב א ד"ה ישראל וגוי). לעומת זאת דעת הרמב"ם נתבארה שכל שלא התנו כן בתחילת השותפות, אסור לישראל לאכול כנגד פירות הערלה, לפי שהוא כנהנה מפירות ערלה. וכן הסכים הר"ן (בדפי הרי"ף ז א).

הטור (יורה דעה רצד) הביא תחילה את דעת רש"י ורוב הראשונים, לאחר מכן כתב שהרמב"ם כתב שדווקא אם התנו ביניהם מתחילה מותר, ודווקא שלא באו לחשבון. והוסיף שדעת הרא"ש כסברה ראשונה.

שאלת הגמרא לגבי סתמא

בסוף הסוגיה שואלת הגמרא מה הדין בסתמא? כלומר הברייתא אמרה שאסור לישראל לומר לגוי טול אתה שבת ואני בחול, ואם התנו מתחילה מותר ואם באו חשבון אסור. כעת שואלת הגמרא מה הדין בסתמא? ומנסה לפשוט, כיון שאמרה הברייתא שאם התנו מותר, משמע שאם לא התנו אלא נכנסו לשותפות בסתמא אסור. אך מיד דוחה הגמרא שמהסיפא אפשר לדייק בדיוק הפוך, שבסיפא כתוב שאם באו לחשבון אסור, משמע שסתמא מותר. לכן מסיקה הגמרא שאי אפשר להוציא מתוך הברייתא תשובה לשאלה זו. רש"י' (ד"ה סתמא) מפרש את שאלת הגמרא שלא הזכירו ביניהם בשום שלב את אופן החלוקה, גם בשלב ההשתתפות לא התנו ביניהם כלום, וגם בשלב החלוקה לא אמרו כלום לגבי שבת וחול אלא פשוט בשווה.

שלחן ערוך ואחרונים

השלחן ערוך (יורה דעה רצד יג) פסק כדעת הרמב"ם שההיתר הוא רק כשהתנו מתחילה ושלא באו לחשבון בסוף, אבל אם לא התנו מתחילה שהגוי יאכל פירות ערלה וישראל יאכל כנגדם, או אפילו התנו אבל בסוף חישבו כמה פירות אכל הגוי וכנגדם יאכל הישראל, אסור.
הרמ"א לעומת זאת הביא דעת היש אומרים, שהם רש"י והרא"ש ורוב הראשונים, שאפילו לא התנו מתחילה מותר.

מחלוקת הב"ח והט"ז

הבית חדש (רצד י) כותב שמה שכתב הרמב"ם שאסור לבוא חשבון על הפירות שאכל הגוי, הכוונה שהתנו כן מתחילה שיבואו חשבון, אבל אם התנו מתחילה שהגוי יאכל ג' שנים ולאחריו הישראל ג' שנים בלא חשבון, ולאחר מכן עשו חשבון, אין איסור בדבר, שמתנה גמורה היא שהגוי מוותר שיאכל הישראל כנגד אותם פירות שאכל הוא, וכתב שכן משמע מדברי הרמב"ם. וכוונתו למה שכתב הרמב"ם: "ובלבד שלא יבאו לחשבון, כיצד כגון שיחשוב כמה פירות אכל הנכרי בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות, אם התנו כזה אסור שהרי זה כמחליף פירות ערלה". משמע שרק כשהתנו כן אסור.
בעל הטורי זהב (כ) חולק על הב"ח וכותב שדבר זה אסור, כיוון שהגוי לא היה מסכים לתת לו פירות אם לא שאכל הוא עצמו את פירות הערלה, נמצא שהרי הוא כמחליף פירות היתר בפירות איסור. ומה שכתב הרמב"ם "אם התנו כזה" אין הכוונה שדווקא אם התנו אסור, אלא רבותא יש כאן, שאפילו אם התנו כן בתחילת השותפות לעשות חשבון, אסור, וכל שכן אם לא התנו.