הבדלים בין גרסאות בדף "שותפות ישראל וגוי בנטיעות ערלה"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 36: שורה 36:
לכן כתב הריטב"א שצריך לומר, שכיוון שפירות הערלה אסורים בהנאה, ממילא כל עצם השותפות ביניהם היתה על דעת כן שישראל לא ייקח חלק בפירות הערלה כלל ולא בהנאתם, ומה שנוטל פירות כנגדם זהו מתנה בעלמא. כלומר עשיית שותפות עם גוי בערלה היא מותנית ועומדת גם אם לא אמרו כן בפירוש, כיון שודאי על דעת כן השתתף עמו. וכתב שכעין זה פירש גם ה'''רמ"ה'''.
לכן כתב הריטב"א שצריך לומר, שכיוון שפירות הערלה אסורים בהנאה, ממילא כל עצם השותפות ביניהם היתה על דעת כן שישראל לא ייקח חלק בפירות הערלה כלל ולא בהנאתם, ומה שנוטל פירות כנגדם זהו מתנה בעלמא. כלומר עשיית שותפות עם גוי בערלה היא מותנית ועומדת גם אם לא אמרו כן בפירוש, כיון שודאי על דעת כן השתתף עמו. וכתב שכעין זה פירש גם ה'''רמ"ה'''.


לפי רש"י ורוב הראשונים יוצא שבשותפות עם גוי על נטיעות ערלה אין צורך להתנות מראש מפני שאין בזה איסור מלאכה, ורק בשבת שהמלאכה עצמה אסורה אמרה הברייתא שצריך תנאי לפני עשיית השותפות.
בספר '''מרכבת המשנה''' (חעלמא) על הרמב"ם (מאכלות אסורות י יד) כתב ליישב שיטת רש"י (וגם שיטת הראב"ד המובאת להלן) שהמילים 'לסיועי סייעיה' שבגמרא אינם תירוץ לקושיה 'והא אותביה רבינא לרבא', אלא הם המשך הקושיה, שלא היה לו להקשות אלא לסייע, ועוד שאיכסיף וכו', ועל זה תירצה הגמרא שלא היו דברים מעולם. שבאמת אין זה סיוע אמיתי מהברייתא, אך על כל פנים לא קושיה, ולכן מקשה הגמרא שלא היה לו להקשות אלא לכה"פ לסייע, אף שאינו ממש סיוע<ref>דבריו אמורים לתרץ שיטת רש"י, אף שברש"י (ד"ה לסיועי) מפורש שלא למד כך בגמרא. אמנם הוא כתב לתרץ בכך גם את שיטת הראב"ד.</ref>.


=== שיטת הרמב"ם ===
=== שיטת הרמב"ם ===
שורה 45: שורה 45:


ה'''רדב"ז''' תמה על הראב"ד, שלפי דבריו אינו מובן מה הקשר בין סוגיה דערלה לסוגיה דשבת, שהרי הישראל אכל פירות דהיתרא ממש ולא חליפי ערלה, ומה עניין הברייתא לכאן? ועוד, למה שיסכים הגוי לאכול ירקות ג' שנים כנגד פירות שיאכל הישראל? <BR/>
ה'''רדב"ז''' תמה על הראב"ד, שלפי דבריו אינו מובן מה הקשר בין סוגיה דערלה לסוגיה דשבת, שהרי הישראל אכל פירות דהיתרא ממש ולא חליפי ערלה, ומה עניין הברייתא לכאן? ועוד, למה שיסכים הגוי לאכול ירקות ג' שנים כנגד פירות שיאכל הישראל? <BR/>
גם ב'''כסף משנה''' תמה מה הצורך בתנאי לפי פירושו של הראב"ד.
גם ב'''כסף משנה''' תמה מה הצורך בתנאי לפי פירושו של הראב"ד.<BR/>
בספר '''מרכבת המשנה''' חעלמא כתב שעל הראב"ד לא קשה יותר מאשר על רש"י, שלפי שניהם אין צורך בתנאי לפי שאין כאן איסור הנאה מערלה. ולעיל הובאו דבריו כיצד מתרץ את הגמרא לפי רש"י והראב"ד.


ב'''לחם משנה''' כתב לתרץ שכיון שנתן הישראל רשות לגוי לזרוע בשנים ההם פירות של ערלה, אף על פי שהוא מעצמו לא זרע, מ"מ אפשר דהוי כמחליף בפירות של ערלה, שהרי אם הוא לא היה נותן רשות לגוי לזרוע באותן הג' שנים פירות של ערלה, לא היה נותן לו רשות בשנים האחרות לזרוע פירות, ואם כן נראה הוא כמחליף.  
ב'''לחם משנה''' כתב לתרץ שכיון שנתן הישראל רשות לגוי לזרוע בשנים ההם פירות של ערלה, אף על פי שהוא מעצמו לא זרע, מ"מ אפשר דהוי כמחליף בפירות של ערלה, שהרי אם הוא לא היה נותן רשות לגוי לזרוע באותן הג' שנים פירות של ערלה, לא היה נותן לו רשות בשנים האחרות לזרוע פירות, ואם כן נראה הוא כמחליף.  

גרסה מ־12:38, 20 בינואר 2019

Incomplete-document-purple.svg יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מקורות
בבלי:עבודה זרה כב א
רמב"ם:מאכלות אסורות י יד
שולחן ערוך:יורה דעה רצד יג-יד

סוגית הגמרא

הנהו מוריקאי

הגמרא (עבודה זרה כב א) מביאה מעשה בשני זורעי גנות[1], ישראל וגוי, שהיו מחלקים את העבודה שלהם כך שהגוי חורש וזורע וקוצר בשבת והישראל עושה כנגדו ביום ראשון. באו לפני רבא ושאלו אם עושים הם כדין, או שמא יש איסור בדבר. והגמרא אומרת שרבא התיר להם.
על הוראה זו הקשה רבינא לרבא מברייתא, בה כתוב שישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, אסור לישראל לומר לגוי עשה אתה מלאכה בשבת ואני אעשה כנגדך ביום ראשון, אלא אם כן התנו כן קודם שקיבלו את השדה בשותפות. טעם האיסור בדבר הוא מפני שהמלאכה מוטלת על שניהם להיעשות יחד, וכאשר אומר הישראל לגוי לעבוד בשבת במקומו הרי הוא נעשה שלוחו, ואסור לישראל לעבוד את קרקעו אף על ידי שליח, והשכר שיקבל עבור עבודה כזו נחשב הוא לשכר שבת. ואף שעושה הישראל אחר כך כנגדו ביום ראשון, אפילו הכי אסור. אמנם אם התנו כן מתחילה בשעת ההשתתפות, הרי שמלכתחילה לא מוטל על הישראל לעבוד בשבת, ומה שעושה הגוי על דעת עצמו הוא עושה כן, ואף השכר שנוטל אחר כך הישראל מבעל הבית, אינו על השבתות אלא על ימי החול שעבד כנגדן.
מששמע רבא ברייתא זו התבייש בהוראתו, אך לבסוף נתברר שגם באותו מקרה שבא לפניו, היה תנאי כזה בתחילה, כך שהתברר שרבא הורה כדין.

בהמשך הגמרא אומר רב גביהה מבי כתיל, שאותו מעשה, לא מדובר היה בחלוקת עבודה בין שבת לחול, אלא היו אלו שתילי ערלה, וההסכם ביניהם היה שהגוי יאכל את הפירות של שלוש שנים ראשונות, וישראל יאכל כנגדן שלוש שנים אחר כך. ועל זה באו לפני רבא והתיר להם. ואומרת הגמרא שלפי גירסה זו צריך לומר שרבינא לא הקשה על רבא מהברייתא אלא להיפך הביא לו סיוע ממנה, ואף רבא לא נתבייש מדבריו. ולהלן יתבאר הברייתא לענין שבת מוכיחה לדין ערלה.

באו חשבון

בהמשך הברייתא הנ"ל מובא דין נוסף - ואם באו לחשבון אסור.
רש"י (ד"ה ואם באו חשבון) מסביר שדין באו חשבון הוא מקרה בפני עצמו ולא מתייחס למקרה של התנאי. כלומר, בתחילה כשקיבלו את השדה באריסות לא התנו ביניהם שום דבר, וגם בזמן העבודה לא אמרו כלום, רק הגוי מדעת עצמו עבד בשבת וישראל עבד רק בימי חול. אך כשבאו לחלוק ביניהם את הרווחים, רוצה הישראל לחלק באופן שווה, שהגוי ייקח עבור השבתות שעבד והוא יטול שכר על ימי החול. אומרת הברייתא שדבר זה אסור, שאף על פי שהגוי מדעת עצמו עשה, מכל מקום כאשר חולקים הם את הרווחים באופן שווה, נחשב הדבר לשכר שבת, שהרי גם עליו מוטל לעבוד בשבת, ואם נוטל הוא שכר עבור מלאכה שעשה הגוי בשבת בעבורו, הרי זה שכר שבת[2]. אלא צריך הגוי ליטול לבדו שכר השבתות, ואת הנותר יחלקו בשווה.
כלומר לפי רש"י דין באו חשבון הוא אותו דין כמו ברישא של הברייתא - שלא יאמר ישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול, אלא שמהסיפא למדנו שאף אם לא אמר לו כן אחר שנשתתפו, אלא כל אחד עשה על דעת עצמו, ורק כשבאו לחלוק חילקו באופן שווה, אפילו הכי אסור מפני שבכך מתברר למפרע שהגוי עשה בשליחות הישראל בשבת, וממילא השכר הוא שכר שבת.

הר"ן (בדפי הרי"ף ז א) מביא פירוש אחר של הראב"ד, שאם באו חשבון מתייחס למקרה שעשו תנאי, כלומר אם אחר שעשו תנאי שהגוי לבדו יעבוד בשבת, בכל זאת כשבאו לחלוק חלקו בשווה, הרי שמתברר שהתנאי הראשון לא תקף אלא הערמה בעלמא הוא, ואסור.

סתמא מאי?

בסוף הסוגיה שואלת הגמרא מה הדין בסתמא? כלומר הברייתא דיברה על שלושה מקרים - א. שאומר הישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול שזה אסור. ב. שאם התנו כן מתחילה מותר. ג. שאם באו בסוף לחשבון אסור. כעת שואלת הגמרא מה הדין בסתמא, כלומר שלא אמר לו טול אתה שבת ואני בחול ולא התנו כן בתחילה, ואף לא באו חשבון בסוף. האם מותר לישראל לקחת כנגד מה שהגוי נוטל עבור עבודתו בשבת?
רש"י (ד"ה סתמא מאי) מדגיש שעיקר הבעיה היא בכך שהישראל מזכיר את ענין השבת, וכעת כאשר אינו מזכיר כלל שבת אלא סתם מחלקים בשווה, האם יש בזה בעיה של שכר שבת, כיון שהישראל נוטל גם עבור עבודתו של הגוי בשבת, או שנאמר שיש כאן חלוקת שותפות רגילה?

הגמרא מנסה לפשוט את הבעיה מתוך הברייתא עצמה, שכיון שאמרה הברייתא ברישא שאם התנו שהגוי יעבוד לבדו בשבת מותר, משמע שאם לא התנו אלא מחלקים בשווה בסתמא אסור. אך מיד דוחה זאת הגמרא כיון שמהסיפא אפשר לדייק בדיוק הפוך, שבסיפא כתוב שאם באו לחשבון אסור, משמע שאם חילקו סתמא בלא חשבון ובלא להזכיר את השבת, מותר. ממילא מסיקה הגמרא שאי אפשר להוציא מתוך הברייתא תשובה לשאלה זו.

בר"ן (בדפי הרי"ף ז א ד"ה הא סתמא) כתב שלפי פירוש הראב"ד שהסביר לעיל שבאו חשבון הכוונה אחר שהתנו, יש להסביר פה שסתמא הכוונה בלא חשבון ובלא תנאי, כלומר שלא התנו בתחילה וגם לא באו חשבון בסוף.

הראיה משבת לערלה

פירוש רש"י

לפי הגירסה של רב גביהה מבי כתיל שהמעשה היה מדובר בשתילי ערלה, הגמרא אומרת שהברייתא הובאה על ידי רבינא כסיוע לדברי רבא ולא כקושיה. לכאורה אינו מובן איך אפשר להביא ראייה לדין ערלה משותפות לגבי שבת, שהרי חילוק גדול יש בין שבת לערלה, שבשבת העבודה עצמה אסורה ואילו בערלה העבודה מותרת ורק ההנאה מהפירות אסורה, ולכן לא שייך לדבר על שליחות בערלה.
רש"י (ד"ה סיועי סייעיה) הרגיש בקושיה זו וכתב שהסיוע מהברייתא הוא מהסיפא, שגם בשבת אם התנו מלכתחילה מותר, כלומר במקום שאין איסור שליחות, ואין הגוי נעשה שליח של ישראל בשבת מפני שהתנו בתחילה שרק הגוי יעבוד בשבתות, מותר, וכך השכר שנוטל הישראל אינו על עבודת הגוי, אלא על עבודתו שלו. וכן הדין בערלה שהעבודה אינה אסורה (ואין צורך להתנות כדי לבטל השליחות) ולכן ההנאה מהפירות מותרת. ולעיל כתב רש"י (ד"ה שרא להו) שאין לומר שכיון שהישראל אוכל כנגד פירות ערלה, נמצא הוא נהנה מפירות ערלה, מפני שכך הוא הדין שבשנה שהוא עובד הוא אוכל, כך שכל אחד נהנה מפירות עבודתו.
כדברים אלו כתבו גם הרא"ש (עבודה זרה א כה), והנימוקי יוסף (כב א ד"ה שתילי ערלה), והאור זרוע (עבודה זרה קמא).

הר"ן (בדפי הרי"ף ז א) הקשה על פירוש זה, שלכאורה דבר זה פשוט הוא ואינו צריך סיוע מברייתא, כי כל מקום שאין איסור מלאכה, כגון בערלה, אין שום סיבה שלא יהיה מותר להינות מן הפירות. ומה שישראל נהנה מפירות שלאחר הערלה, פשוט שאין זה נחשב הנאה מפירות ערלה, והברייתא לא מוסיפה לדבר זה שום סיוע.
מחמת קושיה זו מביא הר"ן את פסק הרמב"ם, ומבאר על פי דבריו את הסוגיה באופן אחר, וכפי שיובא להלן.

הריטב"א (כב א ד"ה הנהו) כותב שגם בערלה צריך תנאי קודם השותפות, ואם לא התנו מתחילה אסור אף בערלה, כיון שהוא כמחליף פירות ערלה בפירות היתר ויש בזה איסור הנאה, ולא מסכים עם מה שכתב רש"י שכן דרך מקבלי הקרקע שהעובד אוכל את פירותיו, מפני שכשהניח ישראל לגוי לאכול שנות ערלה, הרי הוא כמחליף באיסור הנאה.
לכן כתב הריטב"א שצריך לומר, שכיוון שפירות הערלה אסורים בהנאה, ממילא כל עצם השותפות ביניהם היתה על דעת כן שישראל לא ייקח חלק בפירות הערלה כלל ולא בהנאתם, ומה שנוטל פירות כנגדם זהו מתנה בעלמא. כלומר עשיית שותפות עם גוי בערלה היא מותנית ועומדת גם אם לא אמרו כן בפירוש, כיון שודאי על דעת כן השתתף עמו. וכתב שכעין זה פירש גם הרמ"ה.

בספר מרכבת המשנה (חעלמא) על הרמב"ם (מאכלות אסורות י יד) כתב ליישב שיטת רש"י (וגם שיטת הראב"ד המובאת להלן) שהמילים 'לסיועי סייעיה' שבגמרא אינם תירוץ לקושיה 'והא אותביה רבינא לרבא', אלא הם המשך הקושיה, שלא היה לו להקשות אלא לסייע, ועוד שאיכסיף וכו', ועל זה תירצה הגמרא שלא היו דברים מעולם. שבאמת אין זה סיוע אמיתי מהברייתא, אך על כל פנים לא קושיה, ולכן מקשה הגמרא שלא היה לו להקשות אלא לכה"פ לסייע, אף שאינו ממש סיוע[3].

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (מאכלות אסורות י יד) חולק על רש"י, שהוא פסק להלכה שגוי וישראל שהיו שותפים יחד בנטיעה, אם התנו בתחילת השותפות שיהיה הגוי אוכל שנות ערלה, וישראל אוכל כנגדן שלוש שנות היתר, מותר. אך אם לא התנו כן מתחילה אסור. ומוסיף הרמב"ם שגם באופן המותר, כלומר שהתנו, אסור להם לעשות חשבון כמה פירות אכל הגוי שישראל יאכל כנגדן, לפי שאז הוא כמחליף פירות ערלה. אלא הגוי אוכל כל פירות שלוש שנים ראשונות מבלי לחשבם, והישראל אוכל שלוש שנים של היתר כמה שיהיו.

שיטת הראב"ד

הראב"ד בהשגותיו חלק עליו בפירושו שמדובר שווקא שהתנו ביניהם לחלק כן, אלא הסוגיה מתפרשת אפילו לא התנו (וכדעת ברש"י). אלא שהראב"ד מסביר שגם הגוי לא אכל בשלוש שנים ראשונות פירות ערלה, שהרי הנטיעות היו קטנות ואינן מוציאות פירות, אלא הוא זמר את העצים וזרע תחתיהן ירק, שמחמת שהנטיעות קטנות עדיין, יש מקום לזרוע תחתיהן. נמצא שגם הגוי לא אכל פירות ערלה, וממילא השנים שאכל ישראל לאחר מכן לא היו דמי ערלה.

הרדב"ז תמה על הראב"ד, שלפי דבריו אינו מובן מה הקשר בין סוגיה דערלה לסוגיה דשבת, שהרי הישראל אכל פירות דהיתרא ממש ולא חליפי ערלה, ומה עניין הברייתא לכאן? ועוד, למה שיסכים הגוי לאכול ירקות ג' שנים כנגד פירות שיאכל הישראל?
גם בכסף משנה תמה מה הצורך בתנאי לפי פירושו של הראב"ד.
בספר מרכבת המשנה חעלמא כתב שעל הראב"ד לא קשה יותר מאשר על רש"י, שלפי שניהם אין צורך בתנאי לפי שאין כאן איסור הנאה מערלה. ולעיל הובאו דבריו כיצד מתרץ את הגמרא לפי רש"י והראב"ד.

בלחם משנה כתב לתרץ שכיון שנתן הישראל רשות לגוי לזרוע בשנים ההם פירות של ערלה, אף על פי שהוא מעצמו לא זרע, מ"מ אפשר דהוי כמחליף בפירות של ערלה, שהרי אם הוא לא היה נותן רשות לגוי לזרוע באותן הג' שנים פירות של ערלה, לא היה נותן לו רשות בשנים האחרות לזרוע פירות, ואם כן נראה הוא כמחליף. וגם הראיה שהביא משבת אפשר לומר שכמו שלענין שבת מועיל התנאי אפילו שמגיעה הנאה לישראל, הכא נמי, אף על גב שברשות שנתן לו גורמת הנאה לישראל, לא איכפת לן כיון שלא עושה איסור בשליחותו, דסוף סוף לא יזרע דבר של איסור ולא היה שם אכילת איסור. ומ"מ סיים הלחם משנה שהוא דוחק.

בספר לבב דוד על הרמב"ם כתב להסביר בדעת הראב"ד, שהמעשה היה שגוי זמר העצים עד שהיה יכול לזרוע תחתיהם ירק כל השלש שנים ואכל אותם, וכנגדם לקח ישראל שלש שנים שאחריהם שלקח הפירות שגדלו בהם, שאז ישראל לא לקח כנגד האיסור ומה שאמרה הגמרא שסיועי סייעיה, דהיינו שלא תאמר כיון שהוא לקח כנגד שני ערלה, אף על גב דליכא פירות, הרי נהנה בשני ערלה שהוא לקח כנגדם, וכאילו אותם הפירות שאכל אחר שני ערלה הם חליפי ערלה, לכן הביא לו סייעתא מהברייתא שדוקא שעבד הגוי בשבת שהוא אסור אצל ישראל, וכנגדם לקח בחול זה אסור לפי שהוא נהנה מהאיסור שעשה העכו"ם, ולכן צריך להתנות. אבל בערלה שלא עשה העכו"ם איסור, אף על פי שהוא נהנה במה שנעשה בשני ערלה. כיון דאינו איסור אין צריך להתנות.

הסבר דעת הרמב"ם

דברי הרמב"ם שגם בערלה צריך תנאי בתחילת השותפות, טעונים הסבר, כיצד הם מתיישבים בפשט הגמרא. שהרי הגמרא אומרת שלפי הגירסה שהמעשה היה בנטיעות ערלה, רבינא לא הקשה על רבא אלא הביא לו סיוע מהברייתא, והרי בברייתא כתוב שרק אם התנו מותר?

הר"ן (בדפי הרי"ף ז א) מסביר שדווקא לפי הרמב"ם מיושבת הגמרא, שכן אם המעשה היה בשתילי ערלה ולא בשבת, בוודאי היה שהם תנאי מתחילה שיהיה הגוי אוכל פירות ערלה, שהרי פירות הערלה אסורים בהנאה ואי אפשר אף להחליפם. לכן רבא הורה להיתר כיון שידע שהיה שם תנאי, ואף רבינא לא הקשה על רבא אלא סייע לו מהברייתא. מה שאין כן לפי הגירסה הראשונה בגמרא שהמעשה היה לענין שבת, שם אין הפירות אסורים בהנאה, ולכן סבר רבא בתחילה להתיר אפילו בלא התנו.
לפירוש זה הסכים גם הגר"א בביאורו (יורה דעה רצד מ).

סיכום מחלוקת הראשונים

מדברי רש"י יוצא שמותר לישראל לאכול פירות כנגד פירות ערלה, אפילו אם לא התנו בתחילת השותפות כן. וכן דעת הראשונים הנ"ל שהסכימו לשיטתו. וכן כתב המאירי (כב א ד"ה ישראל וגוי). לעומת זאת דעת הרמב"ם נתבארה שכל שלא התנו כן בתחילת השותפות, אסור לישראל לאכול כנגד פירות הערלה, לפי שהוא כנהנה מפירות ערלה. וכן הסכים הר"ן (בדפי הרי"ף ז א), ואפילו הם התנו, אסור להם לעשות חשבון בשעת חלוקה ושישראל יטול פירות היתר כנגד פירות הערלה, לפי שבכך הוא נהנה מפירות ערלה.

הטור (יורה דעה רצד) הביא תחילה את דעת רש"י ורוב הראשונים, לאחר מכן כתב שהרמב"ם כתב שדווקא אם התנו ביניהם מתחילה מותר, ודווקא שלא באו לחשבון. והוסיף שדעת הרא"ש כסברה ראשונה.

שלחן ערוך ואחרונים

השלחן ערוך (יורה דעה רצד יג) פסק כדעת הרמב"ם שההיתר הוא רק כשהתנו מתחילה ושלא באו לחשבון בסוף, אבל אם לא התנו מתחילה שהגוי יאכל פירות ערלה וישראל יאכל כנגדם, או אפילו התנו אבל בסוף חישבו כמה פירות אכל הגוי וכנגדם יאכל הישראל, אסור.
הרמ"א לעומת זאת הביא דעת היש אומרים, שהם רש"י והרא"ש ורוב הראשונים, שאפילו לא התנו מתחילה מותר.

מחלוקת הב"ח והט"ז

הבית חדש (רצד י) כותב שמה שכתב הרמב"ם שאסור לבוא חשבון על הפירות שאכל הגוי, הכוונה שהתנו כן מתחילה שיבואו חשבון, אבל אם התנו מתחילה שהגוי יאכל ג' שנים ולאחריו הישראל ג' שנים בלא חשבון, ולאחר מכן עשו חשבון, אין איסור בדבר, שמתנה גמורה היא שהגוי מוותר שיאכל הישראל כנגד אותם פירות שאכל הוא, וכתב שכן משמע מדברי הרמב"ם. וכוונתו למה שכתב הרמב"ם: "ובלבד שלא יבאו לחשבון, כיצד כגון שיחשוב כמה פירות אכל הנכרי בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות, אם התנו כזה אסור שהרי זה כמחליף פירות ערלה". משמע שרק כשהתנו כן אסור.
בעל הטורי זהב (כ) חולק על הב"ח וכותב שדבר זה אסור, כיוון שהגוי לא היה מסכים לתת לו פירות אם לא שאכל הוא עצמו את פירות הערלה, נמצא שהרי הוא כמחליף פירות היתר בפירות איסור. ומה שכתב הרמב"ם "אם התנו כזה" אין הכוונה שדווקא אם התנו אסור, אלא רבותא יש כאן, שאפילו אם התנו כן בתחילת השותפות לעשות חשבון, אסור, וכל שכן אם לא התנו.

= ביעבד

כתב המחנה אפרים (מאכלות אסורות י יד) שכל האיסור הוא דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר דהוי חליפי ערלה.

הערות שוליים

  1. ^ לכאורה ניתן היה להבין שמדובר בשותפות בבעלות על שדה. אמנם להלן בברייתא מפורש שהשותפות היא באריסות, כלומר שניים שקיבלו שדה באריסות והמלאכה מוטלת על שניהם, וכן כתב רש"י.
  2. ^ וגם אם עבד הישראל ביום חול כנגד כל שבת שעבד הגוי, עדיין אין זה מועיל לו, לפי שהשכר שמקבלים מבעה"ב הוא שכר לשניהם עבור כל יום ויום, כך שבעצם ישראל היה שלוחו של הגוי בימי ראשון, והגוי היה שלוחו של ישראל בימי שבת.
  3. ^ דבריו אמורים לתרץ שיטת רש"י, אף שברש"י (ד"ה לסיועי) מפורש שלא למד כך בגמרא. אמנם הוא כתב לתרץ בכך גם את שיטת הראב"ד.