רשויות

רשויות

הגמ' במסכת שבת דף ו. עוסקת ברשויות השבת השונות, בערך זה נדון בהבדל היסודי בין רשות הרבים לרשות היחיד ובהבדל שבין רשות היחיד לכרמלית:

הסוגיה

הברייתא (ו.) אומרת שיש ד' רשויות בשבת: א. רה"י – מוגדרת ע"י חריץ שהוא עמוק י' טפחים ורחב ד' או ע"י גדר הגבוהה כנ"ל.

ב. רה"ר – מקום כמו סרטיא – דרך להילוך מעיר לעיר (ע"פ רש"י) או מקום השווקים או המבואות המפולשים לשוק.

ג. כרמלית – ים, בקעה, אסטוונית – אינה לא כרה"י ולא כרה"ר, אסור לטלטל בתוכה ואין מוציאן ממנה לרה"ר ולרה"י ולא מכניסים.

ד. מקום פטור.

יש להתבונן בכמה נקודות ולשאול כמה שאלות: א. הגמ' כשמגדירה את רה"ר לעומת רה"י מתנסחת בשני סגנונות: ברשות היחיד אומרים גבולות, ברה"ר הגמ' אומרת מקומות.

הפני יהושע שואל למה ברה"י הגמ' אומרת מחיצות? הגמ' הייתה צריכה לומר בית, שכן בית הוא הדוגמה הקלאסית לרה"י?

ב. מה דין רשות שמיועדת לרבים אך מוקפת מחיצות? האם נחשבת כרה"ר או כרה"י? מצינו שהגדרת רה"י היא במחיצות?

ג. מה מגדיר את רה"י כרה"י? זה שמוקפת מחיצות או זה שמשמשת ליחיד והמחיצות הם רק ביטוי חיצוני לשימוש הרשות?

רה"י – שימוש או מציאות?

מפשט לשון הגמ' נראה שהגדרת רה"י היא בכך שתחולק, תופרש מרה"ר ע"י מחיצות, מחוץ לרשות זו יש גם רשות הרבים, דהיינו הדבר היותר ברור ומוחלט בעיני הוא זה שיש כאן רה"י. מה שחוץ לה מוגדר כרה"ר אם הוא יהיה לשימוש הרבים.

ראינו שהפני יהושע הקשה מדוע הברייתא אומר חריץ ומחיצות הרי יסוד רה"י מתבטא באופן הנחרץ והברור בבית? הפני יהושע עצמו בתירוצו לקושייתו עונה שבית מילתא דפשיטא הוא. יסודות דבריו נסמכים על ההסתכלות על רה"י בהגדרה של שימוש, השימוש העיקרי של רשות היחיד בא לידי ביטוי בבית, איננו מתבוננים על מחיצות והבדלות, אנו מסתכלים על השימוש, כאן השימוש הוא שימוש של יחיד ולכך הוי רשות היחיד.

יסוד זה נראה גם מלשון הש"ע, הנה הגמ' אמרה שרה"י מוגדרת ע"י המחיצות והחריץ, אולם הש"ע (סימן שמה סעיף ב) הקדים את דין בית, מדוע? כיון שעיקר הגדרת רשות היחיד נעוצה בשימוש אשר משתמשים בו, עיקר השימוש הפרטי מתבטא בבית. שימוש המבדיל מהרבים, אלא שהרמב"ם (פרק יד הלכה א) מקדים את דיני תל וחריץ ואח"כ כותב את דין מקום המוקף מחיצות המכונה בית, אם הרמב"ם היה סובר שבית הוא ההגדרה הפשוטה והבסיסית לרה"י, היה לו להקדים את דין בית, ומשמע, שלרמב"ם הדבר תלוי במחיצות, בהבדלה הניכרת מרה"ר, מהעולם.

ובאמת, התוס' בעירובין (כב: ד"ה דילמא) שואלים מדוע לא נחשבים את כל ארץ ישראל כרה"י, הרי תחומה בחריצים ובהרים? ועונים שמחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא נחשבת מחיצה ונראה לבאר, שלא עצם המובדלות מהמציאות הכללית של העולם מייצרת רה"י, אלא יצירת מקום שמיועד לשימוש מובדל, שיש עניין בהבדלתו מהרבים.

סברא מפורשת לזה נמצאת ברש"י לפנינו (ד"ה אינם לא כרה"י) שכותב שהגדרת הרשות תלויה במחיצות. לעיל (ג: ד"ה בעי אביי) כתב רש"י: "תשמישי רה"י" כלומר, הדבר תלוי במה שהרשות מיועדת לתשמישים צנועים כרה"י וצריך להסביר ברש"י שהמחיצות, ההגדרות החיצוניות, הם היכי תמצי לתשמיש פרטי, הברייתא באה לעצב לנו את ההגדרה איך מוגדרת רשות נורמאלית לשימוש פרטי.

לגבי קרפף הגמ' אומרת שאינו מוגדר לא כרה"ר ולא כרה"י. מה הפירוש? מדובר כאן ברה"י אך חכמים באו והגדירוהו כרה"ר – קצת, ככרמלית, בשביל שלא יבואו לדמותה לרה"ר ויטלטלו ממנה לרה"ר ולרה"י, כאן מתחדשת הכרמלית. הרמב"ן כותב מעין זה שכעיקרון יש לנו רה"י קבועה במציאות וע"ג זה יש לנו רה"ר, ועל מקומות מסוימים ברה"י באו חכמי' והגדירום ככרמלית, בתוקפם הגדירו מקום זה כמקום שבו פטור אבל אסור לגמרי (אם זרק מרה"ר לכרמלית – אינו חייב).

תוס' אומרים שאין הכרמלית הרכבה על רה"י, אלא הכרמלית היא רה"י שאינה רה"י גמורה. אך פשוט ונוח יותר לבאר כרמב"ן.

נחזור לשאלה איך נגדיר רשות בעלת מחיצות המשמשת לרבים? כיון שהתנאי היסודי והברור יותר הוא שיש לה מחיצות, נגדירה כרה"י, שכן כל מה שלא מוגדר ע"י מחיצות ניתן להגדירו כרה"ר, אך אם יש מחיצות – אין להגדירו כרה"ר. אולי לעיתים נוסיף לרשות זו חומרא של כרמלית, לאור הרמב"ן, אך בעיקרון נחשבת רה"י.

אם כן מצאנו מחלוקת בין הראשונים, הרמב"ן והרמב"ם סוברים שמחיצות הרשות הם הקובעות. רש"י ותוס' סוברים שתשמישי הרשות הם הקובעים.

עיונים נוספים בדברי הרמב"ן

מצאנו (להלן ז:) בבית שבתוכו גובהו ט' טפחים ומבחוץ גובהו י' שהגמ' דורשת כדי להגדירו כרה"י שיחקקו בתוכו להשלימו לי' מבפנים, אומר הרמב"ן כעיקרון גם ללא החקיקה נחשב הבית כרה"י, הגמ' דורשת לחקוק רק מדרבנן ואילו מדאו' הבית נחשב כרה"י גם ללא החקיקה. הרמב"ן לשיטתו, המחיצות מגדירות את הרשות, רשות מובדלת מהעולם.

לכאו' ישנה סתירה בדברי הרמב"ן, שאצלנו אמר שהדבר תלוי במחיצות ואילו בעירובין (נט.) אומר לגבי הרים שנחשבים מחיצה לרה"י שהדבר תלוי בשני דברים: א. המחיצה צריכה להיות בולטת וניכרת למי שבתוכה. ב. המקום צריך להיות מקום שבנ"א לא "בוקעים" – עוברים בו. מהסעיף הראשון משתמע שהדבר תלוי במי שנמצא בתוך הרשות ולכאו' הסברא משום תשמישי רה"י? וקשה על הרמב"ן?

צריך לומר שאין מח' אלא שגם לרמב"ן יש צד של תשמיש היחיד, אך העיקר תלוי בהסתכלות על הרשות ע"י המחיצות (ע"ע ר"ח מבריסק הלכות סוכה פ"ד הי"א שפלפל ברמב"ן בצורה קצת שונה וברמב"ם הבין כדברנו).

יסוד זה כותב גם הבאה"ל (סימן שמה ד"ה תוכו) שכעיקרון הרשות כרה"י אך חכמים החמירו בה ככרמלית והוא לכאו' ע"פ הרמב"ן שהרשות מוגדרת ע"י המחיצות. שו"ת שבט הלוי (חלק א סימן קכה) חולק עליו ואומר שלא מצאנו, ולכאו' ניתן לומר שמחלוקתם תלויה במח' הראשונים הנ"ל.