ריקוד בשבת

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ריקוד בשבת

בגמרא בביצה (דף לו:) נאמר "ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין גזרה שמא יתקן כלי שיר" המשנה הביאה כמה איסורים שאסרו חכמים בשבת ויו"ט, חלק מן הפעולות האסורות הן ריקוד טיפוח וסיפוק – גזרה שמא יתקן כלי שיר. כלומר מותר לשיר אבל פעולה קצבית או ריקוד אסורה, שמא האדם יכין כלי נגינה ויעבור על איסור דאורייתא של בונה. וכן פסקו רבינו חננאל והרי"ף והרא"ש והמאירי, והראבי"ה, תרומת הדשן, ומהר"י קולון, והאור זרוע, והרמב"ם, והטור. ועוד.

אמנם התוספות כתבו שבזמן הזה מותר משום שאין אדם רגיל בקי לתקן כלי שיר. ולא שייך לגזור. כלומר לתוס' כל גזירות חכמים תקיפות רק במקום ששייך לגזור. אבל כאן שלא שייך לגזור אין איסור. (וכן כתבו התוס' בע"ז לה.) שכל גזרות חכמים היו מלכתחילה למציאות הדומה לגזרה, ששייך לגזור בה. ולכן כתבו שמותר לנו לשתות ממים מגולים או חלב מגולה ואין לחוש שנחש שתה מהם, משום שאין נחשים מצויים בינינו לא כמו שהיה בימיהם. אך הב"י דחה את דברי התוס' ומסיק שכיוון שדעת שאר פוסקים לא כתוס' והם יחידים בדבר, אין הלכה כדבריהם ויש לאסור ואין לחלק בין גזרת חכמים במקום שמלכתחילה לא היו גוזרים לבין מקום שהיו גוזרים ובטל הטעם.

בירושלמי בביצה (פ"ה, ה"ב) מאריך בדין זה יותר מן הבבלי בסוגיא המקורית בביצה. הירושלמי מגדיר את הפעולות האסורות שמזכירה המשנה: סיפוק – מחיאת כף מחמת כעס. (כמו בלק שספק את כפיו מחמת כעס). טיפוח – מחיאת כף מתוך רצון להשמיע קול (משמע לאו דווקא בקצב). ריקוד – איסור הריקוד הוא שמרים שתי רגליו ולכן אם הולכים במעגל ללא הרמת שתי הרגליים אינו נחשב כריקוד ומותר (כמו שנוהגים בישיבתנו).

הרמב"ם (פרק כ"ג שבת ה"ד) כתב שהאיסור הוא משום גמר תיקון כלי, שהוא אב מלאכה-מכה בפטיש. רש"י, הר"ן והטור לא הביאו בכלל את הירושלמי ואף הגדירו אחרת, סיפוק הוא הכאת כף על ירך. וטיפוח כף אל כף. וריקוד הוא ברגל ולא הגדירו יותר. רש"י כתב שכל האיסור הוא כשעושה כן לשמחה. והר"ן כתב אפילו לאבלות.

הרמב"ם (פרק כ"ג שבת) לא הביא את ההגדרות לפעולות אלו שהזכירה המשנה וציין שם שאין האיסור דווקא בשלוש הפעולות הללו שמוזכרות במשנה, אלא כל השמעת קול לשם מקצב אסורה. הרא"ש לא הכריע בפירוש אבל כתב מרן הב"י (סי' שלח) בגלל שכתב את דברי הרי"ף בסוף, וציטט אותו ודאי כך מכריע. וכך גם מסקנת הגהות מימוניות, והמרדכי. הב"י מסיק כמו הרי"ף והרמב"ם וסיעתם ובפרט שכך משמע מהרא"ש. וכן כתב מרן בשו"ע.

מרן פסק בשו"ע בפשטות שאסור לרקוד בשבת וז"ל: "אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך, ולא מרקדין, גזרה שמא יתקן כלי שיר. ואפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או אחת כנגד כדרך המשורים, או לקשקש באגוז לתיקון, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בזה אסור, גזרה שמא יתקן כלי שיר". והרמ"א כתב בהגה: והא דמספקין ומרקדין בזמן הזה, ואין מוחים בהם מפני שעדיך שיהיו שוגגים ולא מזידים. ויש אומרים שבזמן הזה הכל מותר מפני שאין בקיאין לעשות כלי שיר, ואפשר שעל זה נהגו להקל.

המשנה ברורה כתב על דברי הרמ"א ב"יש אומרים" שאפילו בטיפוח וריקוד אין כדאי להניח מהמנהג שלא במקום מצווה אלא מה שהרמ"א הביא ב"יש אומרים" שמותר זה רק משום הנח להם. ומה שכתב הרמ"א שנהגו להקל "בכל" כתב מרן הגר"ע יוסף בחזו"ע (שבת ח"ה עמ' רסה-רסח) שהכוונה רק על סיפוק וטיפוח ולא על ניגון בכלי שיר עצמו שזה אף אחד לא התיר וגם יש עדיין לחוש שהנגן יודע לסדר את הכלי. מ"מ כללי הפסיקה קובעים- סתם וי"א הלכה כסתם והרמ"א כתב בתחילה שאסור והביא ביש אומרים שמותר. (וכ"כ מרן בחזו"ע שבת ח"ה עמ' רסח בכללי הפסיקה שגם בדעת הרמ"א אמרינן שאסור, וכן בשו"ת יחווה דעת ח"ז ) וברור שמי שהיה שואל את הרמ"א היה פוסק לו לאסור. ובפרט שאין לסמוך על התוס' שהם יחידים וכ"כ בשבט הלוי (ח"ד סי' לז) ע"ש.

בכף החיים הביא את דעת הרמ"א בי"א, וכתב שכל ירא שמים יחמיר לעצמו וגם לאנשי ביתו ואפילו לצורך מצווה. בספר אליה רבה מביא את דברי המהרש"ל שאוסר חוץ ממקום מצווה. וכן כתב המגן אברהם שאסור זולת שמחת תורה. וכן כתבו הפרי מגדים, והמאמר מרדכי, והקיצור השולחן ערוך, והמשנה ברורה (סק"י). בפסקי תשובות התיר וכתב שזהו המנהג ובלבד שיש להימנע מריקודים בתנועות מוזרות המותאמים לפי סגנון שיר מסויים וכן כתב שאסור לתופף רגליו להנעים השיר.

הערוך השולחן (סעיף ט') כתב שבזמן הזה מותר מכיוון שפעם אסרו שהיו מרקדים ע"פ סדר השיר. והעיר עליו מרן הגר"ע בשו"ת יחוה וזה לשונו: "ודברי הערוך השולחן אינם נכונים. והם נגד כל הפוסקים. ויחיד ורבים הלכה כרבים. והעיקר כדברי האחרונים לאסור טיפוח וריקוד בזמן הזה. ואפילו בשמחת חתן וכלה בשבת אסור לטפח ולרקד." וכתב בספר פתח הדביר שיש לבטל מנהגם.

וכתב מרן הגר"ע בתחילה לאסור גם שאינו מרים שני רגליו כי חשיב כריקוד אולם אחר שנים חזר בו והתיר והמחמיר תבוא עליו ברכה. וכתב בספר כרכין המוקפין חומה (להרב בריזל) שהנוהגים לרקוד בהליכה בלבד, בלא שמגבהים עצמם מעל הקרקע, וגם אינם רוקדים לפי קצב הנגינה, יש להם על מה שיסמוכו. וכן כתב עוד בשו"ת יחוה דעת שמכל מקום נראה שהליכה במחול סביב עם שירות ותשבחות, אין זה בכלל ריקוד שאסרו חז"ל, שכך מבואר בירושלמי (פרק ה' בביצה הלכה ב') שהריקוד שאסור הוא באופן שעוקר רגל אחת ומניח השניה (היינו רקידה מהירה גם שלא מרים שני רגליו). (וכך כתב מרן בשו"ת יביע אומר (ח"א סימן מ' אות יג') וכן הוא בפירוש רבינו חננאל (ביצה לו ב), ובראבי"ה חלק ג' (סימן תשצ"ה). וכן כתב מהר"י וייל בספר תורת שבת (סימן שלט סק"ב). וכיוון לזה גם כן בשו"ת דבר יהושע (סימן מב אות ד'). ובמרדכי. וברא"ש. וכן דעת הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל שיש לאסור מכיוון שבימנו יש חשש לתיקון כלי שיר בהפעלת הרדיו וכדומה. וכך פסק בילקוט יוסף ובהלכה ברורה.

ולפי זה יוצא שמה שנוהגים בישיבות הקדושות לרקוד בקבלת שבת וכן בסעודה, מותר, כיוון שלא חשיב כריקוד, אך פעמים רבות ראיתי כי כמה מהבחורים ובתוכם ספרדים שמקפצים ומרקדים ויש לבטל מנהגם ולהעיר להם.

מסקנה: לספרדים- כל הפוסקים הספרדים אסרו ריקוד בשבת, ומכל מקום אפשר להקל על-ידי הליכה במחול בלבד, בשירות ותשבחות, שדוקא כשעוקר רגלו אחת ומניח חבירתה חשיב כריקוד האסור בשבת (היינו ריקוד מהיר), אבל לא בהליכה במחול (כמנהג הישיבה). והמחמיר גם בזה תבוא עליו ברכה.

לאשכנזים- מלבד 'ערוך השולחן', כל האחרונים סוברים שיש איסור או לכל הפחות יש להחמיר מצד מידת חסידות שלא לרקוד בשבת קודש.