הבדלים בין גרסאות בדף "ריבית שאינה באה מלווה למלוה"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 37: שורה 37:
===כל הנותן אינו מפסיד===
===כל הנותן אינו מפסיד===
עוד הוסיף הרמב"ן שם, שאם אמר הלווה 'כל הנותן כך וכך לפלוני בשביל שילווני לא יפסיד' אסור, לפי שלא התירו לעשות כן אלא ב[[מודר הנאה מחבירו]] או לגבי [[דליקה בשבת]] אבל לגבי ריבית לא התירו. ומבאר שם הטעם שדווקא אם מפייס התירו, לפי שאינו מוציא משלו, אבל בכהאי גוונא שמוציא הוא ממון משלו, אסור.
עוד הוסיף הרמב"ן שם, שאם אמר הלווה 'כל הנותן כך וכך לפלוני בשביל שילווני לא יפסיד' אסור, לפי שלא התירו לעשות כן אלא ב[[מודר הנאה מחבירו]] או לגבי [[דליקה בשבת]] אבל לגבי ריבית לא התירו. ומבאר שם הטעם שדווקא אם מפייס התירו, לפי שאינו מוציא משלו, אבל בכהאי גוונא שמוציא הוא ממון משלו, אסור.
<BR/>הריטב"א הביא דעות המקלות בזה, אך הכריע הוא כהרמב"ן.
<BR/>הריטב"א הביא דעות המקלות בזה, אך הכריע גם הוא כהרמב"ן.


===פסיקת ההלכה===
==מקרה שני==
עוד אומר רבא שם, שמותר לאדם לומר לחבירו, הילך מעות ואמור לפלוני להלוות לי כסף, לפי שאין זה אלא שכר אמירה. ומובא שם מעשה שהיו אנשים נותנים למר בריה דרב פפא חלות של שעווה עבור שידבר עליהם לאביו שילווה להם כסף. וכשעוררו את רב פפא על הדבר, אמר להם שהדבר מותר לפי שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה ואילו כאן אין זה אלא שכר אמירה.
 
דברי רבא נפסקו להלכה בכל הראשונים וכן העתיק לדינא ה'''שלחן ערוך''' (קס טז).
 
===בן הסמוך על שלחן אביו===
על גמרא זו העירו הראשונים (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, רא"ש) שההיתר הוא דווקא בבן שאינו סמוך על שולחן אביו, שאם הוא סמוך על שולחן אביו, הרי זה כאילו האב עצמו נוטל את הריבית ואסור.
<BR/>ב'''טור''' (יורה דעה קס) העתיק דבר זה להלכה, אלא שכתב דווקא בגדול וסמוך על שולחן אביו מותר, וב'''בית יוסף''' הסתפק אם כוונתו דבעינן תרתי להיתרא, שיהא גם גדול וגם סמוך על שלחן אביו, אבל אם היה גדול וסמוך או קטן ואינו סמוך אסור, לפי שעליו מוטלת פרנסת הקטן ונשאר בצריך עיון.


[[קטגוריה:ריבית]]
[[קטגוריה:ריבית]]

גרסה מ־17:11, 18 ביולי 2016

מקורות
בבלי:בבא מציעא סט ב
רמב"ם:מלוה ולוה ה יד
שולחן ערוך:יורה דעה קס יג,טז

מעות הניתנות עבור הלוואה, אך אינן ניתנות מהלווה למלוה, אלא לאדם או מאדם שלישי המעורב בהלוואה.

מקרה ראשון

הגמרא (בבא מציעא סט ב) מביאה בשם רבא שני מקרים בהם מותר כביכול לתת ריבית, מפני שאין התשלום מגיע מן הלווה למלוה, כדלהלן.
במקרה הראשון אומר רבא שמותר לאדם לומר לחבירו, כך כסף והלווה לפלוני מעות, לפי שלא אסרה התורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה. כלומר כיון שהלווה לא נותן למלוה תוספת עבור ההלוואה, אלא אדם אחר הוא שפונה אל המלוה ונותן לו מעות על מנת שילוה לחבירו, אין בזה איסור ריבית, לפי שמה שאסרה התורה משום ריבית הוא דווקא כאשר הלווה נותן למלוה.

על דברי רבא הללו לא מובא מי שחולק בגמרא, ובאמת הרי"ף (מא א) הביא את דברי רבא כלשונם וסיים 'וכן הלכתא', וכן פסק הרמב"ם (מלוה ולוה ה יד), הטור (יורה דעה קס), השלחן ערוך (יורה דעה קס יג) וכל הפוסקים.

יחס הלווה אל נתינת המעות

הרא"ש (ה מז) כתב שלושה תנאים להיתר זה של רבא:

  • שלא יהיה זה ביזמת הלווה, אלא שהאדם מיזמתו פנה אל המלווה וביקש שילווה לחבירו.
  • שלא ילך אותו אדם וידרוש מן הלווה חזרה את הכסף שנתן למלוה עבורו.
  • שהלווה לא ידבר עם המלוה שילוה לו עבור שאוהבו יתן לו (למלווה) כסף כדי שילווהו, אלא האוהב עשה כן על דעת עצמו.

ומסיים הרא"ש שאם לא מתקיים אחד מן התנאים הללו, אסור לפי שנראה כשלוחו, כלומר אותו אוהב שנותן כסף למלווה כדי שילווה לחבירו, נראה כשלוחו של הלווה. כדבריו העתיק להלכה הטור (יורה דעה קס).

גם בשם הראב"ד הביאו הראשונים (חידושי הרשב"א סט ב ד"ה הא, חידושי הר"ן סט ב ד"ה הילך) שסובר שאסור ללווה לדבר עם המלוה ולומר לו שחבירו יתן לו ממון עבור שילווהו, וכל שכן שאסור ללווה לפייס את חבירו שיתן למלוה, אפילו שאין הלווה מחזיר לו, וכן הסכים המאירי (סט ב ד"ה אומר).

הרמב"ן (סט ב ד"ה שרי) חולק על הראב"ד וכותב שאפילו אם פייס הלווה את חבירו וביקש ממנו שיתן למלווה כסף על מנת שיסכים להלוותו מותר, שהרי מדובר שהחבר נותן משלו ואין הוא שלוחו של הלווה. כלומר מדברי הרמב"ן מבואר שחולק על התנאי הראשון שכתב הרא"ש, אמנם לא מבואר מתוך דבריו אם חולק גם על התנאי השלישי. ומסתבר לכאורה שחולק גם על זה, שהרי אם מתיר הרמב"ן פיוס מה לי אם פייס הלווה את האוהב, או אם פייס את המלווה עצמו. וכן משמע מדברי הר"ן שהביא בשם הראב"ד שכל שכן הוא, שדיבור הלווה עם האוהב חמור יותר מדיבורו עם המלווה עצמו, ואם בראשון מתיר הרמב"ן כל שכן בזה. וכן מבואר להדיא מתוך דברי הראב"ד המובאים ברשב"א (ד"ה הא) ובר"ן (ד"ה הילך), וכן הוכיח הרב שער המלך (אישות ה טו ד"ה עוד ראיתי). ובמשנה למלך (מלוה ולוה ה יד ד"ה כתב הטור) נסתפק בזה, והכריע מסברא דשרי.
הריטב"א (ד"ה אמר רבא) חידד את דברי הרמב"ן וכתב שמה שאמרה הגמרא שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה אין הכוונה מצד פעולת הנתינה, שהרי ברור שגם אם נתן הלווה את הריבית למלוה באמצעות שליח גם כן אסור, אלא הכוונה שהאוהב נותן מרצונו ומשלו, אבל אין מניעה שהלווה יפייס אותו לעשות כן. והוסיף על זה הריטב"א וכתב, שאפילו אם אחר כך הלווה החזיר לאוהבו את מה שנתן למלווה מותר, כיון שמדינא לא היה חייב לעשות כן, והרי זה שכר טורח שנותן לו עבור שטרח בשבילו אצל המלווה.

שיטת השלחן ערוך

כתב השלחן ערוך (יורה דעה קס יג) שמותר לאדם לתת לחבירו מעות על מנת שילווה לפלוני, ובלבד שלא יחזור ויקחם מן הלווה, וכן שלא יאמר הלווה למלוה שפלוני יתן בשבילו. והוסיף השלחן ערוך בשם יש אומרים שצריך גם שלא יפייס הלווה את חבירו לתת למלוה מעות בשביל שילווהו.
דברי מרן צריכים ביאור, שלכאורה הדעה הראשונה שהביא מרן היא דעת הרמב"ן שהתיר ללווה לפייס את חבירו, ודעת היש אומרים היא דעת הרא"ש והראב"ד שאסרו בזה. אמנם לפי זה אינו מובן מדוע אוסר שהלווה יאמר למלווה שילוה שפלוני יתן בשבילו, הרי בזה כל שכן שיתיר הרמב"ן, כמו שמפורש בראב"ד שדבר זה הוא קל יותר מאשר שיאמר שיפייס הלווה את חבירו שיתן עבורו מעות למלווה. גם לא מצאנו להדיא מי מהאשונים שמחלק בין המקרים, שמי שאוסר פיוס אוסר בין פיוס הנותן ובין פיוס המלווה, והמתיר מתיר בשניהם.

הכרעת הפוסקים

לענין הלכה כתב הש"ך (יח) על פי הבית יוסף שהרוצה לסמוך על המתירים כדעה הראשונה רשאי, לפי שאיסור דרבנן הוא ומסתבר טעמייהו.
אמנם הרב גידולי תרומה (מו ד יד ד"ה ולענין הלכה) עורר שלפי האוסרים, הוא מטעם שהנותן הוא שלוחו של הלווה, והרי זה איסור דאורייתא, אך לענין הלכה הסכים לדברי הבית יוסף. אמנם הרא"ש כתב להדיא שנראה כשלוחו ומוכח דלא הוי דאורייתא, אמנם בראב"ד כתוב 'נעשה כשלוחו', ולפי זה יש מקום לדברי הגידולי תרומה. אמנם הגידולי תרומה עצמו בסוף דבריו מסתייג וכותב שאפשר שגם לשיטתם הוא רק מדרבנן.

סייגים להיתר

כתב הטורי זהב (ו) שאם אמר האדם למלוה שכל זמן שלא יפרע הלווה את החוב, יתן לו בכל חודש דינר, הוי ריבית גמורה ואסור, לפי שכשקיבל עליו לשלם ריבית, הוי כלוה גם על הקרן ואחריות הקרן עליו.
ולכאורה מה שכתב בכל חודש דינר אינו בדווקא, אלא אף אם קיבל עליו לשלם ריבית חד פעמית באם לא ישלם הלווה את החוב, אסור.

עוד כתב הטורי זהב (ז) שאם הקדים הלווה לתת מתנה לחבירו כדי שישתדל עבורו אצל המלווה כל שכן שאסור.

כל הנותן אינו מפסיד

עוד הוסיף הרמב"ן שם, שאם אמר הלווה 'כל הנותן כך וכך לפלוני בשביל שילווני לא יפסיד' אסור, לפי שלא התירו לעשות כן אלא במודר הנאה מחבירו או לגבי דליקה בשבת אבל לגבי ריבית לא התירו. ומבאר שם הטעם שדווקא אם מפייס התירו, לפי שאינו מוציא משלו, אבל בכהאי גוונא שמוציא הוא ממון משלו, אסור.
הריטב"א הביא דעות המקלות בזה, אך הכריע גם הוא כהרמב"ן.

מקרה שני

עוד אומר רבא שם, שמותר לאדם לומר לחבירו, הילך מעות ואמור לפלוני להלוות לי כסף, לפי שאין זה אלא שכר אמירה. ומובא שם מעשה שהיו אנשים נותנים למר בריה דרב פפא חלות של שעווה עבור שידבר עליהם לאביו שילווה להם כסף. וכשעוררו את רב פפא על הדבר, אמר להם שהדבר מותר לפי שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה ואילו כאן אין זה אלא שכר אמירה.

דברי רבא נפסקו להלכה בכל הראשונים וכן העתיק לדינא השלחן ערוך (קס טז).

בן הסמוך על שלחן אביו

על גמרא זו העירו הראשונים (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, רא"ש) שההיתר הוא דווקא בבן שאינו סמוך על שולחן אביו, שאם הוא סמוך על שולחן אביו, הרי זה כאילו האב עצמו נוטל את הריבית ואסור.
בטור (יורה דעה קס) העתיק דבר זה להלכה, אלא שכתב דווקא בגדול וסמוך על שולחן אביו מותר, ובבית יוסף הסתפק אם כוונתו דבעינן תרתי להיתרא, שיהא גם גדול וגם סמוך על שלחן אביו, אבל אם היה גדול וסמוך או קטן ואינו סמוך אסור, לפי שעליו מוטלת פרנסת הקטן ונשאר בצריך עיון.