ריבית שאינה באה מלווה למלוה

מקורות
בבלי:	בבא מציעא סט ב
רמב"ם:	מלוה ולוה ה יד
שולחן ערוך:	יורה דעה קס יג,טז

מעות הניתנות עבור הלוואה, אך אינן ניתנות מהלווה למלוה, אלא לאדם או מאדם שלישי המעורב בהלוואה.

מקרה ראשון

הגמרא (בבא מציעא סט ב) מביאה בשם רבא שני מקרים בהם מותר כביכול לתת ריבית, מפני שאין התשלום מגיע מן הלווה למלוה, כדלהלן.
במקרה הראשון אומר רבא שמותר לאדם לומר לחבירו, כך כסף והלווה לפלוני מעות, לפי שלא אסרה התורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה. כלומר כיון שהלווה לא נותן למלוה תוספת עבור ההלוואה, אלא אדם אחר הוא שפונה אל המלוה ונותן לו מעות על מנת שילוה לחבירו, אין בזה איסור ריבית, לפי שמה שאסרה התורה משום ריבית הוא דווקא כאשר הלווה נותן למלוה.

על דברי רבא הללו לא מובא מי שחולק בגמרא, ובאמת הרי"ף (מא א) הביא את דברי רבא כלשונם וסיים 'וכן הלכתא', וכן פסק הרמב"ם (מלוה ולוה ה יד), הטור (יורה דעה קס), השלחן ערוך (יורה דעה קס יג) וכל הפוסקים.

יחס הלווה אל נתינת המעות

הרא"ש (ה מז) כתב שלושה תנאים להיתר זה של רבא:

• שלא יהיה זה ביזמת הלווה, אלא שהאדם מיזמתו פנה אל המלווה וביקש שילווה לחבירו.
• שלא ילך אותו אדם וידרוש מן הלווה חזרה את הכסף שנתן למלוה עבורו.
• שהלווה לא ידבר עם המלוה שילוה לו עבור שאוהבו יתן לו (למלווה) כסף כדי שילווהו, אלא האוהב עשה כן על דעת עצמו.

ומסיים הרא"ש שאם לא מתקיים אחד מן התנאים הללו, אסור לפי שנראה כשלוחו, כלומר אותו אוהב שנותן כסף למלווה כדי שילווה לחבירו, נראה כשלוחו של הלווה. כדבריו העתיק להלכה הטור (יורה דעה קס).

גם בשם הראב"ד הביאו הראשונים (חידושי הרשב"א סט ב ד"ה הא, חידושי הר"ן סט ב ד"ה הילך) שסובר שאסור ללווה לדבר עם המלוה ולומר לו שחבירו יתן לו ממון עבור שילווהו, וכל שכן שאסור ללווה לפייס את חבירו שיתן למלוה, אפילו שאין הלווה מחזיר לו, וכן הסכים המאירי (סט ב ד"ה אומר).

הרמב"ן (סט ב ד"ה שרי) חולק על הראב"ד וכותב שאפילו אם פייס הלווה את חבירו וביקש ממנו שיתן למלווה כסף על מנת שיסכים להלוותו מותר, שהרי מדובר שהחבר נותן משלו ואין הוא שלוחו של הלווה. כלומר מדברי הרמב"ן מבואר שחולק על התנאי הראשון שכתב הרא"ש, אמנם לא מבואר מתוך דבריו אם חולק גם על התנאי השלישי. ומסתבר לכאורה שחולק גם על זה, שהרי אם מתיר הרמב"ן פיוס מה לי אם פייס הלווה את האוהב, או אם פייס את המלווה עצמו. וכן משמע מדברי הר"ן שהביא בשם הראב"ד שכל שכן הוא, שדיבור הלווה עם האוהב חמור יותר מדיבורו עם המלווה עצמו, ואם בראשון מתיר הרמב"ן כל שכן בזה. וכן מבואר להדיא מתוך דברי הרשב"א (ד"ה הא) והר"ן בחידושים (ד"ה הילך).
הריטב"א (ד"ה אמר רבא) חידד את דברי הרמב"ן וכתב שמה שאמרה הגמרא שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה אין הכוונה מצד פעולת הנתינה, שהרי ברור שגם אם נתן הלווה את הריבית למלוה באמצעות שליח גם כן אסור, אלא הכוונה שהאוהב נותן מרצונו ומשלו, אבל אין מניעה שהלווה יפייס אותו לעשות כן. והוסיף על זה הריטב"א וכתב, שאפילו אם אחר כך הלווה החזיר לאוהבו את מה שנתן למלווה מותר, כיון שמדינא לא היה חייב לעשות כן, והרי זה שכר טורח שנותן לו עבור שטרח בשבילו אצל המלווה.

שיטת השלחן ערוך

כתב השלחן ערוך (יורה דעה קס יג) שמותר לאדם לתת לחבירו מעות על מנת שילווה לפלוני, ובלבד שלא יחזור ויקחם מן הלווה, וכן שלא יאמר הלווה למלוה שפלוני יתן בשבילו. והוסיף השלחן ערוך בשם יש אומרים שצריך גם שלא יפייס הלווה את חבירו לתת למלוה מעות בשביל שילווהו.
דברי מרן צריכים ביאור, שלכאורה הדעה הראשונה שהביא מרן היא דעת הרמב"ן שהתיר ללווה לפייס את חבירו, ודעת היש אומרים היא דעת הרא"ש והראב"ד שאסרו בזה. אמנם לפי זה אינו מובן מדוע אוסר שהלווה יאמר למלווה שילוה שפלוני יתן בשבילו, הרי בזה כל שכן שיתיר הרמב"ן, כמו שמפורש בראב"ד שדבר זה הוא קל יותר מאשר שיאמר שיפייס הלווה את חבירו שיתן עבורו מעות למלווה. גם לא מצאנו להדיא מי מהאשונים שמחלק בין המקרים, שמי שאוסר פיוס אוסר בין פיוס הנותן ובין פיוס המלווה, והמתיר מתיר בשניהם.
לענין הלכה כתב הש"ך (יח) הרוצה לסמות על המתירים כדעה הראשונה רשאי, ושכן כתב הבית יוסף, לפי שאיסור דרבנן הוא ומסתבר טעמייהו.

כתב הטורי זהב ()

כל הנותן אינו מפסיד

עוד הוסיף הרמב"ן שם, שאם אמר הלווה 'כל הנותן כך וכך לפלוני בשביל שילווני לא יפסיד' אסור, לפי שלא התירו לעשות כן אלא במודר הנאה מחבירו או לגבי דליקה בשבת אבל לגבי ריבית לא התירו. ומבאר שם הטעם שדווקא אם מפייס התירו, לפי שאינו מוציא משלו, אבל בכהאי גוונא שמוציא הוא ממון משלו, אסור.
הריטב"א הביא דעות המקלות בזה, אך הכריע הוא כהרמב"ן.