הבדלים בין גרסאות בדף "ריבית שאינה באה מלווה למלוה"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 15: שורה 15:
ומסיים הרא"ש שאם לא מתקיים אחד מן התנאים הללו, אסור לפי שנראה כשלוחו, כלומר אותו אוהב שנותן כסף למלווה כדי שילווה לחבירו, נראה כשלוחו של הלווה.
ומסיים הרא"ש שאם לא מתקיים אחד מן התנאים הללו, אסור לפי שנראה כשלוחו, כלומר אותו אוהב שנותן כסף למלווה כדי שילווה לחבירו, נראה כשלוחו של הלווה.


ה'''רמב"ן''' (סט ב ד"ה שרי) חולק על הרא"ש וכותב שאפילו אם פייס הלווה את חבירו וביקש ממנו שיתן למלווה כסף על מנת שיסכים להלוותו מותר, שהרי מדובר שהחבר נותן משלו ואין הוא שלוחו של הלווה. כלומר, הרמב"ן חולק על התנאי הראשון שכתב הרא"ש, אמנם לא מבואר מתוך דבריו אם חולק גם על התנאי השלישי, ומסתבר לכאורה שחולק גם על זה, שהרי אם מתיר הרמב"ן פיוס מה לי אם פייס הלווה את האוהב, או אם פייס את המלווה עצמו.
גם בשם ה'''ראב"ד''' הביאו הראשונים (חידושי הרשב"א סט ב ד"ה הא, חידושי הר"ן סט ב ד"ה הילך) שסובר שאסור ללווה לדבר עם המלוה ולומר לו שחבירו יתן לו ממון עבור שילווהו, וכל שכן שאסור ללווה לפייס את חבירו שיתן למלוה, אפילו שאין הלווה מחזיר לו, וכן הסכים ה'''מאירי''' (סט ב ד"ה אומר).
 
ה'''רמב"ן''' (סט ב ד"ה שרי) חולק על הראב"ד וכותב שאפילו אם פייס הלווה את חבירו וביקש ממנו שיתן למלווה כסף על מנת שיסכים להלוותו מותר, שהרי מדובר שהחבר נותן משלו ואין הוא שלוחו של הלווה. כלומר מדברי הרמב"ן מבואר שחולק על התנאי הראשון שכתב הרא"ש, אמנם לא מבואר מתוך דבריו אם חולק גם על התנאי השלישי. ומסתבר לכאורה שחולק גם על זה, שהרי אם מתיר הרמב"ן פיוס מה לי אם פייס הלווה את האוהב, או אם פייס את המלווה עצמו. וכן משמע מדברי הר"ן שהביא בשם הראב"ד שכל שכן הוא, שדיבור הלווה עם האוהב חמור יותר מדיבורו עם המלווה עצמו, ואם בראשון מתיר הרמב"ן כל שכן בזה. וכן מבואר להדיא מתוך דברי ה'''רשב"א''' (ד"ה הא) וה'''ר"ן''' בחידושים (ד"ה הילך).  
<BR>ה'''ריטב"א''' (ד"ה אמר רבא) חידד את דברי הרמב"ן וכתב שמה שאמרה הגמרא שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה אין הכוונה מצד פעולת הנתינה, שהרי ברור שגם אם נתן הלווה את הריבית למלוה באמצעות שליח גם כן אסור, אלא הכוונה שהאוהב נותן מרצונו ומשלו, אבל אין מניעה שהלווה יפייס אותו לעשות כן. והוסיף על זה הריטב"א וכתב, שאפילו אם אחר כך הלווה החזיר לאוהבו את מה שנתן למלווה מותר, כיון שמדינא לא היה חייב לעשות כן, והרי זה שכר טורח שנותן לו עבור שטרח בשבילו אצל המלווה.
<BR>ה'''ריטב"א''' (ד"ה אמר רבא) חידד את דברי הרמב"ן וכתב שמה שאמרה הגמרא שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה אין הכוונה מצד פעולת הנתינה, שהרי ברור שגם אם נתן הלווה את הריבית למלוה באמצעות שליח גם כן אסור, אלא הכוונה שהאוהב נותן מרצונו ומשלו, אבל אין מניעה שהלווה יפייס אותו לעשות כן. והוסיף על זה הריטב"א וכתב, שאפילו אם אחר כך הלווה החזיר לאוהבו את מה שנתן למלווה מותר, כיון שמדינא לא היה חייב לעשות כן, והרי זה שכר טורח שנותן לו עבור שטרח בשבילו אצל המלווה.


===כל הנותן אינו מפסיד===
===כל הנותן אינו מפסיד===
שורה 22: שורה 25:
<BR/>הריטב"א הביא דעות המקלות בזה, אך הכריע הוא כהרמב"ן.
<BR/>הריטב"א הביא דעות המקלות בזה, אך הכריע הוא כהרמב"ן.


==פסיקת ההלכה==
===פסיקת ההלכה===


[[קטגוריה:ריבית]]
[[קטגוריה:ריבית]]
[[קטגוריה:בבא מציעא סט:]]
[[קטגוריה:בבא מציעא סט:]]
[[קטגוריה:מלוה ולוה ה יד]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן קס]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן קס]]

גרסה מ־21:56, 17 ביולי 2016

מקורות
בבלי:בבא מציעא סט ב
רמב"ם:מלוה ולוה ה יד
שולחן ערוך:יורה דעה קס יג,טז

מעות הניתנות עבור הלוואה, אך אינן ניתנות מהלווה למלוה, אלא לאדם או מאדם שלישי המעורב בהלוואה.

מקרה ראשון

הגמרא (בבא מציעא סט ב) מביאה בשם רבא שני מקרים בהם מותר כביכול לתת ריבית, מפני שאין התשלום מגיע מן הלווה למלוה, כדלהלן.
במקרה הראשון אומר רבא שמותר לאדם לומר לחבירו, כך כסף והלווה לפלוני מעות, לפי שלא אסרה התורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה. כלומר כיון שהלווה לא נותן למלוה תוספת עבור ההלוואה, אלא אדם אחר הוא שפונה אל המלוה ונותן לו מעות על מנת שילוה לחבירו, אין בזה איסור ריבית, לפי שמה שאסרה התורה משום ריבית הוא דווקא כאשר הלווה נותן למלוה.

על דברי רבא הללו לא מובא מי שחולק בגמרא, ובאמת הרי"ף (מא א) הביא את דברי רבא כלשונם וסיים 'וכן הלכתא', וכן פסק הרמב"ם (מלוה ולוה ה יד), הטור (יורה דעה קס), השלחן ערוך (יורה דעה קס יג) וכל הפוסקים.

יחס הלווה אל נתינת הריבית

הרא"ש (ה מז) כתב שלושה תנאים להיתר זה של רבא:

  • שלא יהיה זה ביזמת הלווה, אלא שהאדם מיזמתו פנה אל המלווה וביקש שילווה לחבירו.
  • שלא ילך אותו אדם וידרוש מן הלווה חזרה את הכסף שנתן למלוה עבורו.
  • שהלווה לא ידבר עם המלוה שילוה לו עבור שאוהבו יתן לו (למלווה) כסף כדי שילווהו, אלא האוהב עשה כן על דעת עצמו.

ומסיים הרא"ש שאם לא מתקיים אחד מן התנאים הללו, אסור לפי שנראה כשלוחו, כלומר אותו אוהב שנותן כסף למלווה כדי שילווה לחבירו, נראה כשלוחו של הלווה.

גם בשם הראב"ד הביאו הראשונים (חידושי הרשב"א סט ב ד"ה הא, חידושי הר"ן סט ב ד"ה הילך) שסובר שאסור ללווה לדבר עם המלוה ולומר לו שחבירו יתן לו ממון עבור שילווהו, וכל שכן שאסור ללווה לפייס את חבירו שיתן למלוה, אפילו שאין הלווה מחזיר לו, וכן הסכים המאירי (סט ב ד"ה אומר).

הרמב"ן (סט ב ד"ה שרי) חולק על הראב"ד וכותב שאפילו אם פייס הלווה את חבירו וביקש ממנו שיתן למלווה כסף על מנת שיסכים להלוותו מותר, שהרי מדובר שהחבר נותן משלו ואין הוא שלוחו של הלווה. כלומר מדברי הרמב"ן מבואר שחולק על התנאי הראשון שכתב הרא"ש, אמנם לא מבואר מתוך דבריו אם חולק גם על התנאי השלישי. ומסתבר לכאורה שחולק גם על זה, שהרי אם מתיר הרמב"ן פיוס מה לי אם פייס הלווה את האוהב, או אם פייס את המלווה עצמו. וכן משמע מדברי הר"ן שהביא בשם הראב"ד שכל שכן הוא, שדיבור הלווה עם האוהב חמור יותר מדיבורו עם המלווה עצמו, ואם בראשון מתיר הרמב"ן כל שכן בזה. וכן מבואר להדיא מתוך דברי הרשב"א (ד"ה הא) והר"ן בחידושים (ד"ה הילך).
הריטב"א (ד"ה אמר רבא) חידד את דברי הרמב"ן וכתב שמה שאמרה הגמרא שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה אין הכוונה מצד פעולת הנתינה, שהרי ברור שגם אם נתן הלווה את הריבית למלוה באמצעות שליח גם כן אסור, אלא הכוונה שהאוהב נותן מרצונו ומשלו, אבל אין מניעה שהלווה יפייס אותו לעשות כן. והוסיף על זה הריטב"א וכתב, שאפילו אם אחר כך הלווה החזיר לאוהבו את מה שנתן למלווה מותר, כיון שמדינא לא היה חייב לעשות כן, והרי זה שכר טורח שנותן לו עבור שטרח בשבילו אצל המלווה.


כל הנותן אינו מפסיד

עוד הוסיף הרמב"ן שם, שאם אמר הלווה 'כל הנותן כך וכך לפלוני בשביל שילווני לא יפסיד' אסור, לפי שלא התירו לעשות כן אלא במודר הנאה מחבירו או לגבי דליקה בשבת אבל לגבי ריבית לא התירו. ומבאר שם הטעם שדווקא אם מפייס התירו, לפי שאינו מוציא משלו, אבל בכהאי גוונא שמוציא הוא ממון משלו, אסור.
הריטב"א הביא דעות המקלות בזה, אך הכריע הוא כהרמב"ן.

פסיקת ההלכה