אתר 'ויקיסוגיה' שותף באבל הכבד על מותו של פרופ' חכם יעקב שוויקה זצ"ל.
בין שאר פעליו הרבים, גם אתר זה זכה לליווי צמוד ממנו, ולקבלת עצה ותושיה.
יהי הלימוד באתר לעילוי נשמתו ולהצלחת אשתו וילדיו.

רואה מחמת תשמיש

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סוגיה זו הולכת לעסוק בדין אישה הרואה דם כתוצאה מתשמיש, ומה דינה אם דבר זה חוזר על עצמו עם בעלים שונים. נראה מה ההסבר ההלכתי לדין ע"פ גישות שונות בראשונים ובאחרונים, וע"פ זה מה תקנתה במקרים השונים, עד פסיקת ההלכה.

מקור הדין[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא במסכת נדה (סה, ב - סו, א) הובאה ברייתא שאשה שראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים, אסור לה לשמש וחייבת להתגרש מבעלה. ואם התחתנה עם אחר ושוב ראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים, תתגרש גם ממנו. ואם התחתנה עם בעל שלישי ושוב קרה שראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים, אין לה תקנה כרגע וכלשון הגמ': "מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה".

ומהי הבדיקה הזו, הסבירה הגמ' שהיא תביא שפופרת שיש בה מכחול ומוך מונח על ראשו, ותכניס אותה באותו מקום. אם נמצא דם על ראש המוך- "בידוע שמן המקור הוא בא". ואם לא נמצא דם על ראשו- "בידוע שמן הצדדים הוא בא" ואין זה דם המטמא.

בהמשך הגמרא:

"א"ל ריש לקיש לר' יוחנן: ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל הראשון! א"ל: לפי שאין כל האצבעות שוות.

א"ל ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי! לפי שאין כל הכוחות שוות" (יבואר לקמן).

כמו כן אומרת הגמ' שיש עוד אפשרויות להתיר אותה (ויפורטו לקמן):

-תלייה בפצע שבאותו מקום: "ואם יש לה מכה באותו מקום, תולה במכתה", ובלבד שדם מכתה דומה לדם ראייתה.

-תלייה בוסת: "ואם יש לה וסת תולה בוסתה".

-בהלה: "ההיא דאתאי לקמיה דרבי, א"ל לאבדן: זיל בעתה (פירוש, לך תבהיל אותה), ונפל ממנה חררת דם. אמר רבי: נתרפאה זאת.

ההיא איתתא דאתאי לקמיה דמר שמואל, א"ל לרב דימי בר יוסף: זיל בעתה. אזל בעתה ולא נפל ממנה ולא מידי. אמר שמואל: זו ממלאה ונופצת היא, וכל הממלאה ונופצת אין לה תקנה".

חלק א': הגדרת האיסור - שיטות האחרונים והפסיקה להלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש לשאול כמה שאלות בירור בגמ' הנ"ל:

א.     לאחר שרואה ג"פ מחמת תשמיש, מצד מה אסורה לבעלה ולמה מותרת לשני? האם מקור הדין הוא מן התורה או מדרבנן?

ב.     האם הבדיקה שעושה היא ודאית? אם לא, איך היא עוזרת לבעל השלישי? ואם כן, למה לא תעזור בבעל הראשון?

ג.      מה מטרת הבדיקה?

בעיקר הדין ובהגדרת האיסור לא מצינו הסברים מפורשים בראשונים, אך האחרונים האריכו להסביר והביאו ראיות לדבריהם:

שיטה א': האיסור הוא מדין "וסתות" (ובעיקר תבואר שיטת הנודע ביהודה)

הנודע ביהודה (מהדו"ק מג, מו, נז, סא; מהדו"ת פז, צא, צג, צד) כתב שאיסור זה של הרואה מחמת תשמיש הוא מדין וסתות, וכמו וסת הקפיצות שע"י הקפיצה רואה דם, כך זאת ע"י התשמיש רואה דם ("וסת הגוף- סיבה"). היוצא מזה, שכל האיסור הוא איסור דרבנן, ונתיחס אליה כאל בעלת וסת שאינו קבוע (כדין וסת הקפיצות), לכל העולה מכך.

ראיות לדבריו הביא מדברי התוס' (סו, א ד"ה ונאמנת) שכתבו שאף רבי, שבד"כ סובר שחזקה נקבעת בב"פ, יודה כאן שנקבעת בג"פ כמו שמודה בוסתות. וכן מדברי הרשב"א בתשובה (א, תתלח) בשם מהר"ם מרוטנבורג שכשראתה פעמיים בשעת תשמיש, חוששת להפלגה, ואף כשראתה פעם אחת חוששת לאותו יום בפעם הבאה שתטבול.

נפק"מ שהביא מהסבר זה:

א)       כיון שקי"ל שמי שיש לה וסת שאינו קבוע, כוסת הקפיצות, וקבעה לה וסת ע"י ימים וכד' שוב אינה חוששת לוסת שאינו קבוע, נמצא שאישה שאין לה וסת קבוע וראתה ג"פ מחמת תשמיש, אם תקבע לה וסת, שוב לא תחשוש לוסת התשמיש ומותרת לבעלה (וכתב שזה מש"כ בגמ': "ואם יש לה וסת, תולה בוסתה", דהיינו אם קבעה וסת, שוב לא חוששת לדם מחמת תשמיש).

הנוב"י רצה אף להוסיף בהיתרו ולהגיד שמי שהיה לה כבר וסת קבוע וראתה ג"פ מחמת תשמיש, לא תחשוש לכך כלל, כדין בעלת וסת קבוע שאינה חוששת לוסת שאינו קבוע, אך הסתפק בזה לדינא.

ב)       בימי סילוק דמים כגון עיבור והנקה (וכגון שהתעברה בביאה השלישית של הבעל השלישי), מותרת לבעלה, וכמו כל וסת שאינו קבוע שאין חוששין לו בימי סילוק דמים. אך כמו כן, בדיקת שפופרת לא תעזור בימים אלו אם המוך ייצא נקי, רק אם ייצא מן הצדדים, שאז מהני לאחר ז' נקיים וטבילה.

ע"פ זה הסביר הנוב"י שזו הסיבה שבדיקת שפופרת מועילה לעקור את הוסת, דאם הוא כוסת קבוע, איך נעקור אותו בפעם אחת בלבד?

עוד אחרונים שהגדירו את האיסור כוסתות וכוסת הקפיצות: הש"ך (לה) והחתם סופר (קעה).

לעומתם, הט"ז (טז), שו"ע הרב (לט), הפלתי (יג) ועוד, למרות שג"כ הבינו שזה מדי וסתות, אך הגדירו את זה כוסת לאכילת דברים חריפים, הנחשב כוסת קבוע (כיון שאינו בא ע"י טרחה כקפיצה, אלא ממילא).

[הערה: הנוב"י הסביר שאחר ג' בעלים, אם בדקה בשפופרת ולא מצאה דם כלל, מהני (ע"פ הש"ך וסיעתו, יבואר בעה"י לקמן). מצד שני, הסביר ברמב"ם ובגמ' שאם ידוע שראתה מהמקור, אין לה רפואה כלל אלא אם כן תפול ממנה חררת דם (כך הסביר את הסתירה בדברי הרמב"ם, גם זה יבואר בעה"י לקמן), וכל הטעם להתירה הוא אם נראה שהדם בצדדים, שאז יוברר למפרע שהתשמיש דחק את הצדדים אך לא הוציא דם מהמקור. ועפ"ז הביא נפק"מ שאם בדקה בשפופרת וראתה דם על ראש המכחול, שוב אין לה תקנה לא בבדיקה שניה ואף לא ע"י רופאים שיגידו שנתרפאה. ועוד כתב, שאם עושה בדיקה לאחר הבעל הראשון (לסוברים שמהני, וגם זה יבואר לקמן בעה"י), יעזור דווקא אם תמצא דם בצדדים, אך אם לא תראה כלום, אסורה, דשמא אצבע אחרת תוציא דם. וע"פ כל האמור לכאורה קשה, שהרי ממ"נ, כשבדקה לאחר ג' בעלים ולא מצאה כלום, אני אומר שנתרפאה ומותרת, דהיינו נעקר וסתה. אם נגיד שהדם בא מהמקור, הרי אמרנו שאסורה כי לעולם לא תתרפא אא"כ תפיל חררת דם. ואם נגיד שהדם בא מהצדדים, א"כ גם אחר הבעל הראשון יועיל, אע"פ שלא מצאה כלום!

ואחר עיון מעט בדבריו נראה להסביר את שיטתו כך: כשראתה ג"פ אני אומר שיש לה וסת שאינו קבוע שהיא רואה מסיבת התשמיש. אם עברה ג' ביאות בבעל אחד בלבד, שמא לא כל האצבעות שוות ולכן בדיקת שפופרת לא תעזור אם לא נמצא כלום. אבל לאחר ג' בעלים מוכח שזה לא שייך לאצבע וכן כל האצבעות שוות באישה זו, לכן אף אם לא ראתה כלום בבדיקה, מותרת, כי מוכח שהתשמיש לא גרם לדם ע"י נגיעה במקור, כי גם השפופרת נגעה ואין דם. לכן נעקר הוסת, כלומר אומרים שזה היה מקרה. אבל אם ראתה דם על ראש המכחול, מוכח שהתשמיש גורם לדם ע"י נגיעה במקור, ואז הוסת הפך לוודאי ואין לה רפואה אלא ע"י חררת דם, דממלאה ונופצת. כך נראה לי בביאורו ע"פ מה שראיתי, ולפ"ז יוצא שאם ראתה דם בבדיקת שפופרת על המכחול, הופכת להיות אסורה מהתורה].

שיטה ב': האיסור הוא מטעם חולי (ובעיקר תבואר שיטת ערוך השלחן)

ערוך השלחן (קפז, ב) חלק על הנוב"י, וכתב שאישה שראתה ג' פעמים דם בשעת תשמיש, מניחים שיש לה חולי בגופה ("ממלאה ונופצת") אלא אם כן יתברר לנו ע"י בדיקת שפופרת שהדם שראתה הוא מחמת מכה, או שהתרפאה מחוליה. ע"פ זה כתב שאיסור זה הוא מן התורה, ולא קשור כלל לדיני וסתות.

והסביר, שמש"כ התוס' שרבי מודה כאן כמו בוסתות, אין זו ראיה כלל, כי זה כמו וסתות לעניין זה. וכן מש"כ הרשב"א אינו ראיה, שלעניין החזקה זה כמו וסתות. והטעם שעושים הפלגה או חשש בטבילה הבאה זה לא בגלל התשמיש, שכל עוד לא ראתה ג"פ לא חוששים כלל שהתשמיש גורם, אלא חוששים מצד מה שמתלווה לתשמיש, והוא עיקר החשש. בטבילה, חיישינן שהטבילה גורמת, ובהפלגה, חיישינן שהזמן גורם (וע"פ זה מסביר איך נעקרים הוסתות האלו רק כשעובר היום בלי תשמיש, שהרי התשמיש אינו מצד חשש הוסתות כלל).

ומה שכולם התבטאו בלשון "וסת" זה רק בהעברה בעלמא, שראיית הדם שלה הוא בעת התשמיש, ו"וסת" הוא לשון זמן.

ראיה לדבריו הביא מלשון הרמב"ם (איסורי ביאה, ד כא): "ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה". וכן מלשון הגמ': "נתרפאה זאת". וכתב שראה לאחד מהגדולים שכתב בספרו (ואינו זוכר מי) שזוהי מחלה כמו רפיון בגידי המקור או בקשרי האם, שע"י התשמיש ייפתח פי המקור וייצא דם. הלחם ושמלה (ד) נטה גם לומר כן, והוכיח מלשון הרמב"ן (סו, א ד"ה "והא דמקשינן") שכתב וז"ל: "ואין מחזיקין אותה בבעלת מום". משמע שכשמוחזקת, אסורה מצד בעלת מום מסוים ולא מדין וסתות.

שיטה ג': האיסור הוא גם מדין וסתות וגם מטעם חולי (ובעיקר תבואר שיטת החוות דעת)

החוות דעת (ג) הקשה על הסוגיא י"א קושיות, ובהסבר אחד תירץ את כולן, שלעולם מדברי הגמ' "ממלאה ונופצת" משמע שיש חולי כזה של אישה שרואה מחמת תשמיש (ולא משנה מאיזו אצבע), והביא מדברי הר"ן בחידושיו שחולי זה יכול להיות מהמקור או מהצדדים. ובנוסף, יש לנו חשש של וסת מחמת התשמיש, אם זה מצד חימוד או שאר מקרי התשמיש. נמצא, שיש ב' סוגים של רואה מחמת תשמיש: מצד חולי ומצד וסתות.

ולכן, אישה שראתה ג' פעמים אסורה לבעלה (ע"ש שהסביר שזה מצד ספק ספיקא להחמיר) והבדיקה של השפופרת עוזרת לנו לברר: אם נמצא דם בראש המכחול, הוברר שיש לה חולי ואסורה לעולם. ואם נמצא בצדדים, אין לה חולי, שהרי אם היה, היה צריך להוציא דם ע"י כל דבר שייכנס לשם (דבזה אין חילוק בין אצבעות, וכמש"כ. וזה דברי הב"ח, ע"ש), והוברר שהדם הוא מחמת מכה. ואף אם לא נמצא כלום, תלינן שהוא מהצדדים ושבגלל שאין כל האצבעות שוות או בגלל שהשפופרת אינה דומה ממש לאצבע היא לא הוציאה דם מהצדדים כמו שהוציא האבר. ואף שעדיין נשאר חשש הוסת (שהרי בדיקת שפופרת אינה יכולה לעקור וסת) והוא אינו נעקר בפעם אחת, מכל מקום מותרת כיון שוסתות דרבנן ויש גם ספק שמא מהצדדים, ובמקום עיגון התירו בספק וסת.

עוד כתב (א) שאף שזה הכל איסור דרבנן (ואע"פ שלשיטתו יש כאן חשש חולי) ולכאורה אפשר להתיר מתחילה מצד ספק דרבנן לקולא, כיון שעיקר הספק מתחיל בדאורייתא (אם בעל נדה או לא), אף שאח"כ "מתגלגל" לדרבנן, אין להקל בו.

ע"פ הדברים הללו חלק החוו"ד על היתרי הנודע ביהודה, גם לעניין אישה שראתה ג"פ מחמת תשמיש וקבעה וסת, שהתיר הנוב"י וכדלעיל, וגם לעניין ימי סילוק דמים, שאף שלא חיישינן לוסתות, מ"מ לחולי חיישינן, ואסורה.

פסיקת ההלכה בעניין זה

פוסקי זמנינו הכריעו כדעת האומרים שזה מדין וסתות (שיעורי שבט הלוי (קפז, ד) שכתב שכך פסקו רוב המורים וכדעת הנוב"י והחת"ס, חוט שני (קפז, א), טהרת הבית (א, קצד משמרת הטהרה א).

חלק ב': הגדרת "מחמת תשמיש" מצד זמן סמיכות הראיה לתשמיש[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתוב במשנה (יד, ב):

"דרך בנות ישראל משמשות בב' עדים וכו' נמצא על עד שלו, טמאין וחייבין קרבן. נמצא על שלה אותיום, טמאין וחייבין בקרבן. נמצא על שלה לאחר זמן, טמאין מספק ופטורים מן הקרבן. איזהו אחר זמן? כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה וכו'".

ובגמ' התבארו ב' דעות בהסבר המשנה:

רב חסדא: 'אחר זמן': כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת (שאז טמאין מספק ופטורים מקרבן. ולדעת תנא דברייתא צריכים אשם תלוי). 'אחר דאחר זמן': כדי שתרד מן המטה וכו'.

רב אשי: שיעור "שתושיט ידה תחת הכר וכו'" ושיעור "שתרד מן המטה" הוא אותו השיעור, אלא שכאן העד בידה וכאן לא. והגמ' דחתה אותו בקושיא.

דברי הפוסקים

הטור כתב (קפז, א) וז"ל: "אשה שרואה דם מחמת תשמיש מיד בכדי שתרד מן המטה, משמשת וכו'". והקשה עליו הב"י, הרי רב אשי נדחה בקשיא. ולפי רב חסדא, בשיעור של "בכדי שתרד מן המטה" אינם חייבין קרבן כלל, א"כ איך זה מוגדר בתור רואה מחמת תשמיש? ועוד, שאף על שיעור של "בכדי שתוריד ידה וכו'" יש חיוב רק על קרבן אשם תלוי! ותירץ, שצ"ל שגם בחיוב אשם תלוי האישה מוגדרת כרואה מחמת תשמיש.

הראב"ד כתב שאין אנו בקיאין היום בשיעור הנזכר המשנה, ולכן כל שרואה סמוך לביאה הוי רואה מחמת תשמיש.

פסיקת ההלכה

השו"ע (קפז, א) לא פסק כהטור, אלא כתב: "אשה שראתה דם מחמת תשמיש מיד בכדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת וכו'". והרמ"א פסק כהראב"ד.

הש"ך (ז) הסתפק אם משום החומרא של הראב"ד נחמיר לאסור את האישה על כל העולם במקרה שראתה אצל ג' בעלים, או שאין אנו מחמירים עד כדי כך.

חלק ג': בדיקת השפופרת[עריכה | עריכת קוד מקור]

הבנת מטרת הבדיקה

שיטת רש"י

בשאלת ריש לקיש לר' יוחנן: "ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון" פירש רש"י: "כלומר, מביאה שלישית של ראשון ואילך תשמש ע"י בדיקה, ולמה תתגרש". ובתשובת ר' יוחנן: "לפי שאין כל האצבעות שוות" פירש רש"י: "ושמא בבעל אחר לא תצטרך בדיקה. ומוטב שתתגרש ותתקן ולא תבוא לידי [חשש / שגגת / איסור] כרת. הלכך מתגרשת עד שתתחזק בשלש אצבעות".

נמצא שלפי רש"י, האישה אינה יכולה לבדוק לאחר שראתה ג"פ בבעל הראשון, ורק לאחר ג' בעלים הבדיקה תוכל לעזור לה.

המהר"ם הסביר בדעת רש"י שהטעם שהבדיקה לא מועילה בראשון הוא כיון שאנחנו לא סומכים עליה שתבדוק טוב. וכ"כ רשב"ם להדיא. משמע שהבדיקה באופן עקרוני היא ודאית ובודקת טוב, אך אנחנו לא סומכים על האישה ולכן עדיף שתתגרש ואולי תתקן בלא בדיקה מאשר שתיכנס לחשש כרת, שמא לא בדקה טוב ושוב תראה בשעת תשמיש. והטעם שמותרת לשני, כתב הסמ"ג שיש לנו ספק ספיקא: ספק מן המקור ספק מן הצדדין, ואת"ל מן המקור, ספק אין כל האצבעות שוות בה.

[הערה: נראה לומר בדעת רש"י שאינו סובר שדין זה קשור לוסתות כלל. שכתב על דברי הגמ': "ואם יש לה וסת תולה בוסתה" וז"ל: "ואם יש לה וסת לקלקול הזה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים, תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת". מדפירש "שיש לה וסת" באישה שלא ראוה כל פעם אלא בפרקים קבועים כגון כל חודש וכד', משמע שאישה שרואה כל פעם נקראת אישה שאין לה וסת לקלקול הזה (גם אם נפרש "וסת" מלשון זמן). והרי אם כל דין רואה מחמת תשמיש הוא מדין וסתות, הקביעות היא הראייה עצמה בשעת התשמיש! ועוד, שאם זה מדין וסתות, הרי שהמקרה שרש"י כותב כאן צריך להיות וסת המורכב מתשמיש וזמן קבוע. וא"כ על כרחך צריך לומר שזה מדין חולי, ומטרת הבדיקה לבדוק אם התרפאה, או אם יש לה מכה. ואולי יש עוד לדיין ממש"כ על דברי הגמ': "בידוע שהוא מן הצדדין" וז"ל: "וטהור". משמע שלא אמרינן שהיה טמא אלא שעכשיו נתרפאה, אלא שהדם שהיה עד עכשיו הוא דם מכה, והוברר שמעולם לא היתה חולה, ולפ"ז טהורה אף לעניין ז' נקיים].

המאירי (ד"ה אשה) גם כתב שהבדיקה לא תעזור לבעל הראשון אלא רק בבעל השלישי, והסביר שהבדיקה היא כדי לבדוק אם נתרפאה ("דמוי תשמיש"). ובהסבר דבריו נראה כך: מהרגע שהאישה ראתה ג"פ פעמים דם בשעת תשמיש, חוששים לב' אפשרויות: שמא הבעל הוא הבעיה ואצבעו גורמת (כך פי' "לפי שאין כל האצבעות שוות: שמא האצבע גורם"), או שמא האישה היא הבעיה, וגם אם כן, שמא הדם בא ממכה שיש לה שם. ולכן, הבדיקה לא מועילה לראשון כי אף אם תהיה טובה, שמא אצבעו גורמת לאישה זו לראות. ורק אחר ג' בעלים, שאין לנו כבר את החשש של "שמא האצבע גורם", מוכח שהבעיה אצלה ולכן תבדוק, ויועיל. משמע שהבדיקה טובה ובודקת טוב, ואנו אף סומכים עליה שתבדוק כראוי, אלא שבשלב הראשוני (אחר בעל אחד) אין הבדיקה תעזור לצאת מכל החששות [הערה: מדבריו משמע ודאי שאין זה קשור כלל לדיני וסתות אלא רק מצד חולי, ע"ש].

שיטת התוס' (ר"ת)

ר"ת (הובא בתוס' ד"ה ותבדוק עצמה בביאה שלישית) פירש אחרת את שאלת ריש לקיש: "ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון", שהפירוש הוא למה אין אנו מחייבין אותה לבדוק אחר הראשון כדי להתירה לשני? שהרי הוחזקה בג"פ שהיא רואה מחמת תשמיש כל עוד לא הוברר אחרת. ועונה ר' יוחנן: "לפי שאין כל האצבעות שוות", דהיינו, כיון שכן יכול להיות שלא תראה אצל השני כלל. עפ"ז כתבו התוס' שיותר מובנת השאלה ביחס לשאלה הבאה של ריש לקיש: "ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי", שם הפירוש הוא ודאי: למה לא מחייבים אותה לבדוק כדי להתירה להמשיך עם השלישי, ונמצא שב' השאלות נאמרו באותו הלשון ומשמעותן זהה, מה שאין כן לפי פירוש רש"י.

והיוצא מזה, שמותרת לעשות בדיקה אף אחר בעל אחד, ואם תימצא טהורה, תחזור לבעלה ולא תצטרך להתגרש. ומה שכתוב בגמ' דווקא אחר בעל שלישי, מדובר במקרה שהבדיקה הוא טורח לה (כנראה עד כדי כך שמעדיפה להתגרש) או שאינה יודעת לבדוק [הערה: ואולי אפשר לומר שאישה הבדיקה טורח לה או שאינה יודעת לבדוק, לא סמכינן עליה שתבדוק היטב].

כמו כן התירו הרמב"ן והרשב"א [הערה: יש לחדד שע"פ פירושו של ר"ת לשאלת ריש לקיש יש נפק"מ, שאם בדקה אחר הראשון וראתה דם על ראש המכחול, שוב אינה מותרת לשני, שהרי אי אפשר יותר לומר שמא אצבעו של הראשון גורמת, דחזינן שלא ע"י אצבעו. ואף שעדיין אפשר לומר שמא לא כל האצבעות שוות ואולי יש אצבע שלא תוציא ממנה דם].

הרא"ש (י, ג; תוס' הרא"ש על הדף) גם נקט כר"ת בפירוש שאלת ריש לקיש ושמותרת בבדיקה לראשון, אלא שכתב ש"עצה טובה קמ"ל שמוטב שתתגרש ותנשא לשני ולא תצטרך בדיקה". ונראה פירושו, כיון שאם תבדוק לראשון ותמצא דם על ראש המכחול היא תיאסר לכל העולם, מציעים לה להתגרש ולהינשא לשני, שם יש עוד סברא שלא תראה, שמא האצבע של הראשון היא זו שגרמה. וכ"כ ספר התרומה (קו), ע"ש [הערה: ואף שלא אמר כן כדי להחמיר, והתיר לה את הבדיקה בראשון אע"פ שהאצבע אינה דומה לשפופרת, י"ל כדברי הב"י, שאמרינן "לא כל האצבעות שוות" רק לקולא ולא לחומרא, כיון שרוב הנשים אינן רואות מחמת תשמיש. ואף שראתה ג"פ, לא יצאה מהרוב (ערוך השלחן)].

שיטת הראב"ד

הראב"ד (בעלי הנפש, שער הספירה והבדיקה) כתב שבאופן כללי, האישה בחזקת טהרה ובחזקת שאינה רואה מחמת תשמיש, כהרוב המוחלט של הנשים, ולכן לא צריכה בדיקה לא לפני ולא אחרי תשמיש, אף פעם, בין אם יש לה וסת קבוע ובין אם אין. אם אירע וראתה פעם אחת מחמת תשמיש, נולדה בה ריעותא ועכשיו תעשה בדיקה ג' פעמים לפני ואחרי תשמיש כדי לבדוק אם היא רואה מחמת תשמיש (וזה שכתוב: "הרואה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית", משמע לא כולל את הפעם שראתה). ואם ראתה ע"י שקינחה עצמה אחר כל אחד מג' התשמישים, נאסרה ח"ו לבעלה ותנשא לשני וכו'.

שיטת הרז"ה

הגמ' שאמרה שראתה מחמת תשמיש היינו שמרגישה ממש בשעת התשמיש ואומרת לו (ואז עושה מה שצריך כדי לא לפרוש בהנאה מרובה), ואז בודקת אם זה דם. אך אם רק בדקה וראתה סמוך לתשמיש דם על העד, לא מיקרי רואה מחמת תשמיש. לפ"ז, אין מציאות להיאסר כשחייבין אשם תלוי אלא רק בחיוב חטאת (שהרי הרגישה בשעת תשמיש).

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (איסורי ביאה ד, כ-כב) כתב שזהו חולי שיש לאישה, ובדיקת השפופרת מטרתה לבדוק אם נתרפאה. לכן, לאחר שראתה מחמת תשמיש עם ג' בעלים, תתגרש מהשלישי ותבדוק, וכך תדע אם תוכל להנשא לרביעי, או שאסורה לכל העולם. אלא שכתב ש"אם נמצא דם על ראש המוך, בידוע שהדם שהיה בשעת תשמיש הוא מן המקור. ואם לא נמצא על המוך כלום, בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא". ולכאורה יש כאן סתירה, מצד אחד כתב שמטרת הבדיקה לבדוק אם נתרפאה, מצד שני כתב שאם הבדיקה יצאה טהורה, הוברר למפרע שלעולם לא ראתה מהמקור!

הסדרי טהרה הסביר שצריך לדחוק ולומר ש"לא נמצא על המוך כלום" היינו אבל כן נמצא על השפופרת בצדדין, ואז הוברר שזו מכה. אך אין הכי נמי, אם לא נמצא כלל אף לא על השפופרת, נתרפאה.

סיכום דברי הראשונים

ע"פ הנ"ל נראה לחלק לב' שיטות מרכזיות את הבנת מטרתה של הבדיקה:

דעת המאירי והרמב"ם (ואולי רש"י): הבדיקה היא דמוי תשמיש, ומטרתה לבדוק אם אישה זו נתרפאה מחוליה.

דעת התוס', הרא"ש, הרשב"א, הרמב"ן: מטרת הבדיקה היא לברר מאיפה הדם מגיע, אם מן המקור או מן הצדדין.

הקשה הבית יוסף, איך יכול להיות שאנחנו פוסקים הלכה ע"פ בדיקת השפופרת, הרי אף שבדיקה זו באה לדמות תשמיש, ברור שאין היא מדמה ממש, שהרי לא דומה שפופרת לאצבע, וגם אם כן, אינו דומה אופן הבדיקה למצב של תשמיש (בו יש חימום וכו'). ותירץ, שאכן אע"פ שאין הבדיקה ודאית, כיון שיש לנו רוב ברור שהנשים אינן רואות מחמת תשמיש, סמכינן על זה ותולין בכל מה שאפשר לתלות כדי להתיר. כיון שאישה זו הוחזקה בג' פעמים, קשה להתירה סתם ולכן צריך משהו שנוכל על ידו להגיד "רגליים לדבר" שהאישה היא כן חלק מהרוב, וזו מטרת הבדיקה. ואע"פ שאמרינן "אין כל האצבעות שוות" ואולי אצבע לא תדמה לשפופרת, אמרינן כן לקולא ולא לחומרא [הערה: נראה שהבנה זו היא שיטתו של הרא"ש בסוגיא, שכתב "עצה טובה קמ"ל" שמציעים לה להתגרש ולא לבדוק בראשון, כיון שבאופן עקרוני נכון שרוב הסיכויים שאין לה את הבעיה של רואה מחמת תשמיש, אלא שזה מסוכן לה שמא תיאסר לכו"ע אם הבדיקה לא תצא טובה. שאז, כבר לא תהיה לנו את האפשרות לומר "רגליים לדבר" ולהכניסה לרוב. ואע"פ שנוכל לומר "אין כל האצבעות שוות" ואולי אע"פ שבדקה ויצא טמא, תינשא לשני שמא אצבעו לא תוציא דם, לא אמרינן כן אע"פ שזה לקולא, כי ברגע שראתה בשפופרת שהדם מגיע מן המקור, שוב אי אפשר לתלות במכה, ומטעם "אין כל האצבעות שוות" גרידא אין להתיר לה להינשא לשני].

הב"ח הביא הבנה מחודשת בסוגיא כדי לתרץ אחרת את קושיית הב"י, שמש"כ בגמ' "לפי שאין כל האצבעות שוות", הכוונה שמא אצבעו של הראשון פצעה אותה ואצבעו של השני לא תפצע. כלומר, לאחר שראתה ג"פ דם מחמת תשמיש אצל הראשון, תינשא לשני, ואם לא תראה, הוברר למפרע שלעולם לא ראתה מחמת תשמיש אלא בגלל מכה שאצבעו של הראשון גרמה. ובאמת אם נדע שאישה זו רואה דם מהמקור, אין הבדל בין אצבע זו לאחרת, ובידוע שכל אצבע תגרום לה לראות דם מן המקור, לכן צריך את בדיקת השפופרת לברר אם הדם הוא מן הצדדים [הערה: ויש לעיין, לפי זה למה לא נכריח אותה לבדוק לאחר הראשון? הרי ממה נפשך, אם לא תראה דם, מותרת לו. ואם תראה, גם ככה היתה רואה אצל השני והשלישי והבדיקה אחריו, שהרי אין חילוק באצבעות לעניין זה, כדבריו! ערוך השלחן כתב שבירור ע"י תשמיש הוא חזק יותר מאשר בירור ע"י שפופרת, לכן מתירים לה לברר קודם כל בדרך הטובה יותר, ורק בסוף בדרך הפחות טובה. ונראה לומר עוד תירוץ, שכיון שיש לה חזקת טהרה ורוב שאינה רואה מחמת תשמיש, ועוד שיש טורח בבדיקה, אי אפשר לחייב בירור. וכמש"כ תורת השלמים (קפה, א) ע"ש].

הבנת אופן הבדיקה

בגמ' התבאר שהאישה לוקחת שפופרת של אבר (קנה חלול של עופרת) ופיה רצוף לתוכה כדי שלא ישרוט את האישה, ובתוך השפופרת נותנת מכחול עץ ובראשו מוך, כדי שתוכל לראות בבירור (שעל עץ לא רואים ברור), ומכניסה לאותו מקום וכו'.

הרמב"ם (איסורי ביאה, ד, כב) שינה מלשון הגמ', וכתב: "מביאה שפופרת של אבר... ומכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה, ומכנסת בתוך השפופרת מכחול ומוך מונח על ראשו, ודופקת אותו עד שיגיע המוך לצוואר הרחם, ומוציאה המוך". דייק תורת השלמים (ח) שמשמע מדבריו שמכניסה את השפופרת בלא המכחול, ורק לאחר מכן מכניסה את המכחול. והסביר הטעם, שאם תכניס הכל בבת אחת, שמא יש מכה בצדדים והמוך יתלכלך מהמכה בדרכו פנימה, ונמצא שלא נוכל לדעת מהיכן הדם בא. מה שאין כן אם נכניס את השפופרת קודם ואז את המכחול, שאם יש דם בצדדים, השפופרת מפסיקה בינו לבין המוך, וכך אם ייצא המוך עם דם, בידוע שדם זה הוא מן המקור [הערה: ויש שדייקו עוד ממש"כ "ודופקת אותו" שבזה יש דמוי תשמיש ממש].

להלכה: השו"ע (קפז, ב) כתב כלשון הגמ' (ולכאורה בדווקא, שלאחר שמכניסה את המכחול לשפופרת, אז מכניסה את השפופרת לאותו מקום). ובפתחי תשובה (יא) הביא את דברי תורת השלמים, והוסיף שהסדרי טהרה כתב שהוא הדין כשמוציאה, מוציאה את המכחול תחילה.

האם סומכים על הבדיקה למעשה

הראב"ד כתב שלמרות שהגמ' הביאה את היתר הבדיקה ע"י שפופרת, האידנא אין אנו בקיאין באופן עשיית הבדיקה ולכן לא סמכינן עליה. אך הרא"ש חלק עליו, וכתב שלא צריך שום בקיאות מיוחדת לבדיקה זו. וכן פסקו השו"ע והרמ"א (קפז, ב).

היתר הבדיקה לבעלה הראשון

דעת רוב הראשונים (התוס', הרא"ש, הרשב"א, הרמב"ן ועוד) שיכולה לעשות בדיקה גם לבעל הראשון, ומה שכתוב בגמ' דווקא בשלישי, הסבירו התוס' שמיירי בשהיא אינה יודעת לבדוק או שזו טירחה בשבילה, והרא"ש ועוד הסבירו שעצה טובה קמ"ל שעדיף לה להתגרש ולנסות אצל בעל אחר, שם יש פחות סיכוי שתיאסר על כל העולם, משא"כ אם תבדוק בראשון ותימצא טמאה [הערה: כך הסבירו רוב האחרונים בדברי הרא"ש. אך עיין בשו"ת חידושי הרי"ם (יב) שהסביר שלדעת הרא"ש, אף אם תבדוק ותימצא טמאה, מותרת לשני. ומה שאמרו בגמ', מיירי בשטירחה הוא לה (כהתוס')]. וזה ע"פ הסבר הסמ"ג שכל ההיתר שלה לשני מלכתחילה הוא מצד ספק ספיקא, ספק האצבע של השני לא תגרום, ואת"ל תגרום, ספק זה מן הצדדים (ולכן אם תמצא דם על ראש המוך, נשאר רק ספק אחד ולא נתיר אותה לשני בשל כך).

לעומת זאת, דעת רש"י שהבדיקה אינה מועילה לראשון (לפי המהר"ם: כיון שלא סמכינן עליה אא"כ אין ברירה, דהיינו לאחר הבעל השלישי, ולפי המאירי: כיון שגם אם תעשה ויהיה טהור, עדיין לא יצאנו מהספק שמא אצבעו של הראשון גורמת).

ובדעת הרמב"ם ראינו לעיל שהעתיק את לשון הגמ' והביא את הבדיקה רק לאחר הבעל השלישי, והסביר המגיד משנה שלדעתו אין לה לעשות את הבדיקה בבעל הראשון או בשני, אך מצד גזירה לכתחילה, שמא יבוא עליה לפני הבדיקה. אך בדיעבד אם בדקה ומצאה שהדם מן הצדדים, מותרת לבעלה. שלא כמו רש"י, שמשמע מדבריו שמעכב אף בדיעבד. אלא שדייק מלשון הרמב"ם, שאם ראתה ג"פ אצל השלישי נאסרה גם עליו, וכשתבדוק תהיה מותרת דווקא לרביעי.

פסיקת ההלכה בעניין זה: השו"ע (קפז, ג) הביא את דעת רוב הראשונים כ"סתם", ואת האוסרים כ"יש אומרים". והרמ"א פסק דיש לסמוך על הסברא הראשונה להקל, והוסיף ע"פ דברי הריצב"א שאם האישה הרגישה צער וכאב בשעת תשמיש, לכו"ע יש לסמוך על בדיקה לבעלה הראשון.

הש"ך (יד) כתב שלדעתו יש להחמיר ואין להורות לה לבדוק לבעלה הראשון, כיון שרש"י והרמב"ם אוסרים, ועוד שהראב"ד והרמב"ן אומרים שהאידנא אין לסמוך על הבדיקה. אך בעצמו סיים שהב"ח ומהר"ם מלובלין ושאר האחרונים מקלים.

האם תהיה מותרת לבעלה הראשון אם המוך ייצא נקי

כתב הנודע ביהודה (מג) שגם המתירים לאישה לעשות בדיקה שתהיה מותרת לבעלה הראשון, היינו דווקא אם מצאה דם בצדדין. אך אם יצא המוך נקי, אסורה לכו"ע [הערה: בתחילה היה נראה שטעמו מצד הס"ס של הסמ"ג, שעכשיו כיון שיצא המוך נקי מוכח שאין לה מכה, ונשארנו רק אם ספק אחד של "אין כל האצבעות שוות", ובשל ספק זה אין להתירה אף לשני. אך לאחר עיון בדבריו נראה שטעמו מסברא, שכל עוד לא עברה ג' בעלים אפשר לומר שהאצבע גורמת ושמא הדם הוא מהמקור. משא"כ לאחר ג' בעלים הוכח שזה לא קשור לאצבע ונותר לברר שהדם אינו מן המקור, ולכן הבדיקה תועיל אף אם תצא נקיה, שאם אישה זו רואה מן המקור, היתה צריכה לראות גם בבדיקה. ולכן, כשעשתה בדיקה לאחר בעל אחד בלבד, שמא אצבעו גורמת ואסורה לחזור אליו, אך נראה שתהיה מותרת לשני].

לעומתו, רע"א (סו, א על התוס' ד"ה תבדוק) הסיק שאין הבדל בין הבדיקה תחת הראשון לבין כשהיא תחת השלישי, ולעולם אם לא נמצא כלום על המוך, מותרת. וכן הוא בתשובות מיימוניות (איסורי ביאה, ג), ובתשובת הרדב"ז (א, תי). ואף הנודע ביהודה בעצמו חזר בו והעלה היתר מצד ספק ספיקא (מהדו"ק מו, נז ד"ה הן אמת).

חלק ד': תלייה בפצע[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראינו בגמ' לעיל שאישה שיש לה מכה באותו מקום, אע"פ שראתה בשעת תשמיש, תולה במכתה ואינה נחשבת כרואה מחמת תשמיש (אף בלא בדיקת שפופרת).

עוד נאמר בגמ' (טז, א):

"הרואה דם מחמת מכה, אפי' בתוך ימי נדתה, טהורה דברי רשב"ג. רבי אומר: אם יש לה וסת, חוששת לוסתה. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר וסתות דאורייתא ומר סבר וסתות דרבנן? אמר רבינא: לא, דכו"ע וסתות דרבנן, והכא במקור מקומו טמא קמיפלגי".

נחלקו הראשונים בהבנת הגמ', וממילא בהבנה מתי תולין במכה ובאלו אופנים:

התוס' (ד"ה ומ"ס וסתות דרבנן) הסיקו שאפילו שקי"ל שוסתות דרבנן, אם זו שעת וסתה, תולה במכה רק אם מרגשת שהדם שיצא בא מן המכה [ומשמע מדבריו שכשהיא לא בשעת וסתה, תלינן במכה אע"פ שלא מרגשת שהדם בא מן המכה].

הרשב"א (תוה"א שער ד) הבין שלעולם כשידוע לנו שיש מכה, תולין במכה אפילו בשעת וסתה, כיון שהאישה עומדת בחזקת טהרה. וכתב וז"ל: "ומסתברא דאפילו אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה". כלומר, אפילו אם האישה בשעת וגסתה, ברגע שיודעת שיש לה מכה, תולה בה. בין אם מרגישה שהדם מגיע משם ובין אם לא מרגישה. וכן משמע מהרמב"ם (ח, יד. וכן הסביר הכסף משנה בדעתו). יש לציין שהרשב"א והרמב"ם הביאו את הדברים באופן כללי לגבי תלייה במכה, ולאו דוקא לגבי רואה מחמת תשמיש.

לעומת זאת, ספר התרומה (צב) הבין אחרת, והסיק שכשהאישה אינה בשעת וסתה, חייבת להרגיש שהדם בא מן המכה. וכשהיא בשעת וסתה, אפילו מרגישה שהדם בא ממכתה, זה לא יעזור וטמאה.

ובדעת המרדכי (שבועות, תשלה) נחלקו האחרונים. להבנת הב"י והש"ך: כוונתו לומר שאישה שיש לה וסת קבוע וראתה דם בשעת תשמיש שלא בשעת וסתה, תולה בוסתה לומר שדם זה הוא טהור (לפחות כדי לא להיאסר על בעלה מדין רמ"ת). ולהבנת הב"ח והט"ז: כוונתו לומר שאם יש לה וסת קבוע ויודעת שיש לה מכה, תולה במכה. והסביר הב"ח שאע"פ שבד"כ צריכה לדעת שמכתה מוציאה דם (כדעת ספר התרומה), החידוש כאן הוא שכשיש לה וסת קבוע, תולה במכתה אע"פ שאינה יודעת אם מוציאה דם.

השערי דורא כתב שכשהאישה יודעת שהדם בא מן המקור, לא תולין במכה. והדרכי משה (ג*) הבין מדבריו שדווקא ביודעת, אך אם אינה יודעת שהדם בא מן המקור, מותרת מכח ספק ספיקא. ספק הדם בא מן המקור ספק מן הצדדים, ואת"ל מן המקור, ספק ממכה שבמקור.

האם תולין במכה בזמן הזה

הרמב"ן כתב דהאידנא לא תולים במכה. חדא, כמו שראינו בבעילת מצוה, שלמסקנה החמירו תמיד שבועל ופורש, והרי קרוב לוודאי שהדם שרואה הוא דם מכה ואין לך מכה גדולה ממכת בתולים לתלות בה, כל שכן כל מכה אחרת לא נתלה בה. ועוד, כיון שהיום לא בקיאים להבחין בין דם לדם, וכתוב שאם דם מכתה משונה מדם נדתה, אינה תולה במכה, א"כ אי אפשר להבחין בכך ולכן נחמיר תמיד.

הרא"ש חלק עליו ויישב את קושיותיו, שמה שאנחנו מחמירים בבעילת מצוה זה דווקא בדם בתולים כיון שיש חשש שיבלבלו בין הגיע זמנה לראות או לא, ובגלל שיצרו של חתן תוקפו, מה שלא שייך כאן כלל. ולגבי ההבחנה, נכון שאין אנו מבחינים בין דם לדם, אך הכוונה שלא מבחינים בין דם טמא לטהור, אך וודאי שאפשר לראות אם דם אחד משונה מהשני. לכן פסק שגם האידנא תולין במכה. וכן הסכים הר"ן (וכמו שראינו, גם התוס', הרשב"א, הרמב"ם, ספר התרומה והמרדכי).

פסיקת ההלכה בעניין זה

השו"ע (קפז, ה) סתם וכתב שאם יש לה מכה באותו מקום, תולין בה אלא אם כן דם מכתב משונה מדם ראייתה. כתב על זה בדי השלחן (סח) שמרן השו"ע לא ביאר אם תלייה זו מועילה אף שלא להצריכה ז' נקיים וטבילה מחמת ראייה זו, או דווקא שלא לאוסרה על בעלה מדין רמ"ת. וכן לא ביאר אם צריכה לדעת שדם יוצא מן המכה או לא. ואכן נחלקו האחרונים בהבנתו:

הט"ז (י) הבין מדברי השו"ע בסעיף ז' שאם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם, מותרת לתלות במכתה רק באופנים האמורים שם, הא בסתמא, לא. וכן הבין הנוב"י (מו), שמרן פסק שתולה במכתה רק אם יודעת שמכתה מוציאה דם, דהיינו כדעת ספר התרומה. מכל מקום, לשניהם משמע שהתלייה היא אף לעניין ז"נ, שבכך דיברו סה"ת ומהרא"י. וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי (א, יו"ד יא, ג) מזה שהשו"ע כתב: "תולין בדם מכתה". ופירש כן אף בדעת הרמב"ם מלשונו, שכתב (ד, כ): "ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא". והדרכי טהרה (60 בתשובהו) פסק כמותו.

לעומת זאת, הכרתי ופלתי (ה), החתם סופר (קמב), תפארת צבי (כז), ערוך השלחן (מו), טהרת הבית (רנ; רלב) הבינו שהשו"ע פסק כהרמב"ם והרשב"א, שתולה במכתה אע"פ שאינה יודעת שמוציאה דם. ומש"כ בסעיף ז', בדווקא לא העתיק להלכה את שאר הצירופים שעשה מהרא"י, ורק לקח את הסברא לגבי הרואה בכל בדיקה כתם במקום אחד בצד, שאז אע"פ שאינה יודעת שיש לה מכה, תולה שיש מכה ושהדם בא ממנה.

חלק ה': תלייה בוסת[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראינו בגמ' שאף שאישה ראתה ג"פ בשעת תשמיש, אם יש לה וסת, תולה בוסתה ומותרת לבעלה (בלי בדיקת שפופרת).

נחלקו הראשונים בהבנת משפט זה:

רש"י פירש וז"ל: "ואם יש לה וסת לקלקול הזה, שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים, תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת". כלומר, אם אינה רואה בשעת תשמיש בכל פעם שמשמשת אלא לפרקים בזמן קבוע, כך שנקבע לה וסת לזמנים קבועים שבהם תראה מחמת תשמיש, נשארת עם בעלה ומשמשת בין וסת לוסת.

הרמב"ם הבין ש"אם יש לה וסת וכו'" היינו שראתה דם בשעת תשמיש כששימשה סמוך לוסתה, ואז תולה שהדם שראתה אינו בא מחמת התשמיש אלא מחמת הוסת. ואז אין ראייה זו עולה לג' הראיות של החזקה. וכ"כ הרשב"א והטור.

והמרדכי כתב פירוש נוסף אך נחלקו האחרונים בהבנתו. הב"י והש"ך הבינו בדעתו ש"תולה בוסתה" היינו שאישה שיש לה וסת קבוע וראתה בשעת תשמיש שלא בזמן וסתה, תולה בעצם זה שיש לה וסת שהדם הזה שראתה עכשיו הוא טהור, שהרי הדם שלה לא אמור לבוא עכשיו.

הב"ח והט"ז חלקו עליהם, וכתבו שהמרדכי הבין ש"אם יש לה וסת, תולה בוסתה" ו"אם יש לה מכה, תולה במכתה" באים ביחד. והיינו, אם יש לה וסת קבוע וגם מכה באותו מקום, אז תולה שמה שראתה עכשיו הוא מחמת המכה. אך אם לא ידוע שיש לה מכה, אפילו שיש לה וסת קבוע, אינה יכולה לתלות בדם טהור, שהרי מצוי שלפעמים הוסת בא שלא בזמנו. והחידוש שכשיש מכה תולין בה בצירוף לכך שיה לה וסת קבוע, שבד"כ אין תולין במכה אא"כ ידוע שמוציאה דם, וכאן נתלה אע"פ שאין ידוע אם מוציאה דם (ב"ח).

פסיקת ההלכה בעניין זה: השו"ע (קפז, ד) פסק כהרמב"ם וסיעתו (אך כתב בב"י שאין נפק"מ לדינא בין פירוש הרמב"ם לפירוש רש"י. יוצא שהוא יודה להלכה שאם יש לה קביעות לראייה מחמת תשמיש, שתהיה מותרת לבעלה ותשמש בין וסת לוסת).

הפרישה הקשה על פירושו של הרמב"ם, איך יכול להיות שדברי הגמ' אמורים בששימשו סמוך לוסתה, וכי ברשיעי עסקינן? ותירץ, שמדובר ביוצא לדרך שצריך לפקדה סמוך לוסתה. ולר"ת שאוסר שם בזה, מיירי בלילה שלפני עונת הוסת, שבזה מותר (חוץ משיטת האו"ז). אך הש"ך (טז) הקשה עליו, שהטעם שמותר לשמש בלילה שלפני עונת הוסת הוא משום שאין חשש שהוסת יבוא, לכן ממה נפשך גם אי אפשר לתלות שהדם שבא אז הוא דם הוסת. והביא הסבר אחר, שבאמת ברשיעי עסקינן שעברו ושימשו, או שמדובר בקטנה שלא הביאה סימנים, ע"ש. ותורת השלמים (יג) תירץ את קושיית הש"ך, והסביר שמחלקים בין היתר תשמיש, שבאמת לא חוששים לדם הוסת שיבוא, לבין תלייה במשהו כדי שלא לאסרה על בעלה, שאמרינן שאכן דם הוסת הקדים לבוא.

הסדרי טהרה הביא את דעת הרז"ה, שאך אישה שיש לה וסת הגוף כגון פיהוק או עיטוש, תולה בוסתה ולא נחשבת לרואה מחמת תשמיש, אא"כ יתברר שוסת הגוף שלה מורכב בתשמישה.

חלק ו': רפואת האישה ע"י בהלה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראינו בגמ' לעיל שרבי סמך להתיר אישה שנתחזקה כרואה מחמת תשמיש בג' פעמים, והפילה חררת דם לאחר שהבהילו אותה, ואמר: "נתרפאה זאת". וכנגד, אישה שהבהילו אותה ולא הפילה כלום, עליה אמר שמואל: "זו ממלאה ונופצת" ואין לה תקנה.

הרמב"ן (הל' נדה, ו יט) הביא את הרפואה הזו להלכה, אך כתב שהאידנא אין מתירים אותה ע"י רפואה זו, רק שאם בדקה בכך והפילה חררת דם, לא נוציא אותה מבעלה. וכ"כ הראב"ד. והוסיפו, שאם לאחר מכן תראה דם בתשמיש, אפי' פעם אחת, תחזור לקלקולה והוכח שהרפואה לא הועילה כלום. וכן פסק השו"ע (קפז, ט).

חידד הש"ך (כט) שכמו כן, אם האישה התגרשה כבר מבעלה השלישי, לא נתיר אותה להינשא לאחרים ע"י רפואה זו, אפילו אם כבר הפילה חררת דם.

חלק ז': נאמנות הרופאים לומר שנתרפאה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתבו ספר התרומה, סמ"ג וסמ"ק שכל עוד האישה לא הוחזקה בג' פעמים כרואה מחמת תשמיש, טוב לה לנסות רפואות שונות לכך. אך משנתחזקה, נסתפקו אם אפשר לסמוך על רופא ישראל מומחה שאומר שהיא נתרפאה ולא תראה מחמת תשמיש.

הגהות מיימוניות הביא שהריצב"א התיר לסמוך על רופא יהודי אך לא על גוי, שאע"פ שאומרים בד"כ ש"אומן לא מרע אומנותיה", על הגוי נאמר "אשר פיהם דיבר שוא" (והחתם סופר קנה ד"ה וכל האמור הסביר שכאן אנחנו חוששים שהוא אומר כן כדי להתפאר, והוא יודע שאם יימצא שקר, יוכל לתלות זאת בדברים אחרים). והוסיף, שאם אכן האישה רואה שהפסיק דם וסתה ע"י הרפואות וניכר שהועילו, במקרה זה אפשר לסמוך אף על הגוי.

השו"ע (קפז, ח) הביא את כל הדעות להלכה, בלשון "יש מסתפקים" הביא את דעת סה"ת וסיעתו, ובלשון "יש מי שמתיר" הביא את דעת הריצב"א.

הש"ך (כח) הביא בשם הב"ח שרופא שריפא אישה קודם שנתחזקה (שיכלה לבדוק ואכן מצאה שנתרפאה), אפשר יהיה לסמוך עליו גם לגבי אישה שנתחזקה.

הקשו החוות דעת והפתחי תשובה (לח), איך אפשר לומר שהוכח שהרופא ריפא אותה, שהרי פירוש הדבר שלא התחזקה הוא שאין אנו יודעים שכלל היה לה חולי זה!

החתם סופר (קנה) יישב, שדין זה של הב"ח קשור למחלוקת בעניין חזקה, וכתב שאכן הרופא ריפא מישהי שהוחזקה בב' פעמים, שלדעה אחת הוי חזקה, ע"ש. ובדי השלחן (קכד) הביא מקרה שלכולי עלמא יועיל, שהאישה הוחזקה בג"פ וחשבה שמותר לסמוך על הרופא ושימשה, ואכן ראינו שהרפואה הועילה, בזה יסמכו עליו.

החתם סופר הוסיף, שכל האמור הוא לגבי אישה ישראלית, אך גויה שנתרפאה, אין לסמוך על כך, ש"אין ראייה מגופים שלהם לגופים שלנו", ע"ש.