קשרים האסורים והמותרים בשבת

מקורות
משנה: שבת טו א-ב, כד ה
בבלי: שבת קיא ב-קיב א, קנז
ירושלמי: שבת טו א-ב
רמב"ם: שבת י א-ב,ו
שלחן ערוך: אורח חיים שיז א

אילו קשרים מותר ואילו אסור לקשור ולהתיר בשבת, ואילו קשרים חייב חטאת בקשירתם או התרתם.

תוכן עניינים

מקורות חז"לעריכה

המשנה (שבת טו א) אומרת שהקושר קשר גמלים וקשר ספנים בשבת חייב חטאת. עוד מבואר במשנה (טו ב) ובגמרא (שבת קיא ב-קיב א) שקשר גמלים שחייבים עליו הוא הזמם עצמו, כלומר טבעת של רצועה שקושרים באף הגמל, אבל הקשר שקושרים את הרצועות שמכניסים לאותה הטבעת שאת ראשן האחר קושר ביתד או בעמוד כדי שלא תלך, זהו קשר שאין חייבים עליו חטאת אך הוא אסור מדרבנן.
וכן קשר הספנים שחייבים עליו חטאת הוא בטבעת של חבל שקושרים בראש הספינה, אבל הרצועה שאותה מכניסים לטבעת זו כדי לקשור את הספינה לנמל, קשר זה אסור הוא רק מדרבנן.

עוד אומרת המשנה שיש קשרים שהם מותרים לכתחילה לקשרן, כגון פתח של חלוק או סבכה, או קשר של חגורה וכד'.
ובגמרא שם מבואר שבמנעל וסנדל ישנם קשרים שחייבים עליהם חטאת, ישנם קשרים שפטור עליהם אבל אסור לקשרם מדרבנן, וישנם קשרים שמותר לכתחילה.

נחלקו הראשונים בביאור גדר האיסור והחיוב של הקשרים.

סוגי הקשרים האסורים והמותריםעריכה

שיטת רש"י וסייעתועריכה

בדברי רש"י (קיא ב ד"ה זממא וד"ה איסטרידא) מבואר שקשר שחייבים עליו הוא כאשר זהו קשר המתקיים לעולם, כדוגמת הקשרים שבאף הגמל ובראש הספינה, מה שאין כן החבלים שקושרים אל הטבעות (קיב א ד"ה קיטרא וד"ה בדחומרתא), כיון שקושרים אותם לשבוע או שבועיים או חודש אין חייבים עליהם. וכן במנעל וסנדל (קיב א ד"ה בדאושכפי וד"ה בדטייעי) קשרים קבועים חייבים עליהם חטאת, וקשרים שפותחים אותם לעתים אסורים מדרבנן.

ולענין קשרים המותרים לכתחילה משמע בדעת רש"י (ד"ה פשיטא וד"ה בדבני מחוזא וד"ה דנפקי בי תרי וד"ה א"ל משום) שאלו דווקא קשרים שמתירים אותם בכל יום.

כדברי רש"י כתב גם הרא"ש (שבת טו ט), והזכיר בקשר שפטור אבל אסור בכגון שעומד להתקיים שבוע או יותר. וכן העתיק הטור להלכה (אורח חיים שיז) שעל קשר הקיים לעולם חייב, קשר לשבעה ימים פטור אבל אסור, וקשר שעומד להתירו בכל יום מותר לכתחילה.

לשיטה זו הסכימו עוד ראשונים, הרי הם ספר התרומה (שבת רמג), שבלי הלקט (שבת קכד), הריטב"א (קיא ב ד"ה קושרת וד"ה מאי), הריבב"ן בשיטת הקדמונים (ד"ה אלו), פסקי רי"ד (ד"ה ורצועות), המיוחס לר"ן (ד"ה מהו דתימא), ר' ירוחם (יב יד פז ב), הרמ"ך המבוא בכסף משנה (י א), וכן משמע בסמ"ג (לאוין סה).

כתב העולת שבת (ד) לדייק מדברי הרא"ש שאפילו אינו של קיימא, אם הוא מעשה אומן חייב. אבל במגן אברהם (ה) דחה דבריו, וכן הוכיח האליה רבה (א) מדברי שאר הפוסקים.

שיטת ר' חננאל, הרי"ף והרמב"םעריכה

שיטה אחרת בראשונים היא שיטת הרי"ף (מא ב) והרמב"ם (שבת י א-ב), וכמותם מבואר גם ברבנו חננאל (קיב א ד"ה רצועות). שכל קשר שהוא של קיימא והוא מעשה אומן, אסור מדאורייתא וחייבים עליו חטאת. קשר שאינו מעשה אומן אבל הוא של קיימא, פטור אבל אסור מדרבנן, וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לכתחילה. עוד מבואר ברמב"ם שם שאף קשר שאינו של קיימא אם קשרו קשר אומן ה"ז אסור.
כשיטה זו כתב גם המאירי (קיא ב ד"ה אמר המאירי והמשנה), ואף כתב (ד"ה ורצועות) שאין צורך כלל להזכיר השיטה החולקת. ובביאור קשר של קיימא כתב שהוא קשר שאינו עשוי לינתק, והקשר האסור מדרבנן הוא קשר של קיימא או כעין של קיימא אבל אינו מעשה אומן, או מעשה אומן ואינו קיימא.
גם בפירוש קדמון מבית מדרשו של ר' פרחיה בשיטת הקדמונים (ד"ה ורצועות) סובר כשיטה זו, וכן מבואר בכלבו (לא) ובארחות חיים לוניל (שבת א קה).

השלחן ערוך (אורח חיים שיז א) פסק כשיטה זו שאינו חייב אלא בקשר שהוא מעשה אומן ושל קיימא. ואם הוא של קיימא ואינו אומן או של אומן ואינו של קיימא פטור אבל אסור, ושאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לכתחילה. ולזה הסכים גם מהר"י אבוהב בהגהות הטור (ד"ה כל קשר).
לעומת זאת הרמ"א (אורח חיים שיז א) הביא את הדעה החולקת, שכל שהוא של קיימא אפילו קשר הדיוט, חייבים עליו. ומ"מ משמע מדבריו שחושש לחומרא לדעת הרמב"ם, שהרי כתב אחר כך שאין אנו יודעים מהו קשר של אומן ולכן יש ליזהר מלהתיר שני קשרים זה על זה אפילו שאינו של קיימא. אמנם במגן אברהם (ה) העיר שזהו דווקא לרמב"ם, אבל לרא"ש מותר.
הגר"ז (שיז ב) כתב להחמיר כדעת השו"ע, שאף אם אינו של קיימא אסור אם הוא מעשה אומן, אא"כ במקום צער שיש להתיר אם הוא בודאי אינו של קיימא.

גדר האיסורעריכה

הגדרת קשר של קיימא וכעין של קיימאעריכה

בשיטת רש"י וסייעתועריכה

מדברי רש"י הנזכרים לעיל, מבואר שקשר של קיימא הוא קשר המתקיים לעולם. אמנם יש לדייק מדבריו שכתב שקשר שחייבים עליו מדרבנן הוא קשר העשוי לשבועיים או חודש, משמע שכל שהוא יותר מזה אפילו אינו לעולם, חייבים עליו מהתורה. ועוד משמע מזה שבפחות משבוע מותר לכתחילה, אבל במקום אחר (ד"ה פשיטא וד"ה בדבני מחוזא וד"ה דנפקי בי תרי וד"ה א"ל משום) משמע שהמותר הוא בקשר שעשוי ליומו בלבד.
גם הטור כתב שהעומד לעולם חייב, והעומד לשבעה ימים פטור אבל אסור, ואינו מותר אלא העשוי להתירו בכל יום. וקשה כנ"ל.

בבית יוסף (שיז ד"ה נמצינו למדין) כתב להסביר שקשר שעשוי לעמוד ימים רבים הוא קשר של קיימא, ואם עשוי להתקיים ימים מספר אינו של קיימא ואסור מדרבנן, וכתב (ד"ה ובמספר וד"ה ולענין) שמדברי רש"י נראה שכל שהוא מתקיים יותר מחודש חייב, וכל שהוא פחות משבוע מותר לכתחילה. ובשם רבנו ירוחם (יב יד פז ב) כתב הב"י שאף בפחות משבוע אסור, ואינו מותר אלא בעומד להתקיים פחות מג' ימים. ולענין קשר של קיימא, מבואר בר' ירוחם שאם הוא לימים רבים חצי שנה או שנה, אפילו אינו לעולם, חשיב של קיימא וחייב חטאת.
ומהר"י אבוהב בהגהותיו לטור (ד"ה כל קשר) כתב בדעת הטור שקשר של שמונה ימים הוי קשר של קיימא, וכתב שכן הוא בארחות חיים (שבת קו) בשם ר' פרץ, ומובא גם בכלבו (לא). ולענין קשר המותר הבין בתחילה מהרי"א בדעת הטור שכל שהוא פחות מז' ימים מותר, אבל מסיק לבסוף דדווקא אם עשוי להתירו בכל יום.
ובאמת שברבנו פרץ אין הכרח שכוונתו שקשר של שבוע חייב מהתורה, אלא שהוא קשר של קיימא לענין שיהא אסור מדרבנן, ולאפוקי הדעה שהביא שם קודם לכן, שמתירה לקשור מכנסיים כיון שסופן להתירן על מנת לכבסן. וכן משמע ברמ"א (א) עצמו שהביא שתי דעות לענין קשר שאינו של קיימא, שיש אומרים דווקא ליומו מותר, ויש אומרים שעד שבעה ימים לא מקרי של קיימא. ובבאור הגר"א שם העיר שאין כוונתו של קיימא שחייב, אלא רק לענין איסור, שבפחות מזה מותר לכתחילה, וכדברי המגן אברהם (ב), וכ"ה בעולת שבת (ה).
בבית חדש (א ד"ה ואיכא) כתב שאם קושרו לעולם אסור מהתורה, ואם קושרו לזמן אפילו ממושך כשנה ויותר, אסור מדרבנן. ואם קושרו לז' ימים או פחות מותר לכתחילה.
לעומת זאת במגן אברהם (א) הביא דברי הב"י שקשר העשוי להתקיים לזמן ארוך חייבים עליו.
והטורי זהב (א) כתב שהחלוקה אינה לפי זמנים כלל, שהרי מנלן לחלק בהכי שבוע או חודש וכו', אלא אם זהו קשר שקושרו על מנת שיעמוד לעולם הוא איסור תורה, ואם הוא לזמן ממושך, שבוע או חודש או שנה וכו', הוא איסור דרבנן. ואם הוא קשר שקושרו ליומו בלבד, לא מקרי זמן ומותר לכתחילה. ובאמת שכדעתו משמע בריטב"א (קיב א ד"ה הא דקתני) שכתב שכל שהוא לימים אחדים אסור, ובמהר"ם מרוטנבורג המובא באורחות חיים ובכלבו שם, וכן מפורש בשבלי הלקט (ענין שבת קכד), ובשלטי גיבורים (מא א ג).
המשנה ברורה (שיז הקדמה) לענין קשר של קיימא הכריע שלא כהב"י ומהר"י אבוהב, וכתב שקשר של קיימא הוא העומד לעולם. ולענין קשר המותר, לא הכריע בין הדעות שהביא הרמ"א. אבל בספר קצות השלחן (קכג א) הכריע לחומרא שכל שאינו ליומו אסור.

בשיטת הרמב"ם וסייעתועריכה

הטורי זהב (א) כתב בדעת הרמב"ם שהקשר המותר הוא דווקא אם נעשה להתיר בכל יום, וכן מבואר לכאורה בבית יוסף (ד"ה נמצינו למדין).
אבל בפרי מגדים (משבצות זהב א, אשל אברהם ג) משמע שרק אם עומד לעולם הוא של קיימא, אבל אם הוא לזמן, אפילו לחצי שנה או שנה, הוי שאינו של קיימא. ומשמע שאם אינו של אומן מותר לכתחילה בכה"ג. גם במשנה ברורה (שיז הקדמה, ה) משמע שהגדרת קיימא לרמב"ם היא כפי שיטת רש"י שרק אם הוא לעולם הוא של קיימא, אבל אם הוא לזמן מותר ובתנאי שאינו של אומן.
וכן הוכיח בספר אגלי טל (כב ה-ו) מן הירושלמי, שלרמב"ם ודעימיה, כל קשר שהוא פחות מחמישים יום, מותר לכתחילה.
ובגר"ז (שיז ב) משמע דלא כהמשנ"ב בזה, ובקצות השלחן (בדי שלחן ג) האריך להוכיח כמותו.

אם תלוי בדעת הקושר או בסוג הקשרעריכה

כתב הבית חדש (א ד"ה ואיכא למידק) בדעת הטור דהכל תלוי בדעת הקושר, שאם בדעתו לקשרו לעולם הוי קשר של קיימא, ואם דעתו לקשרו לזמן הוי קשר כעין של קיימא, ואם דעתו לקשרו לשבוע או פחות מותר. ומשמע שאינו תלוי כלל בסוג הקשר אלא רק בדעתו של הקושר. וגם הטורי זהב (א) הלך בדרך זו ותלה הכל בדעת הקושר לקבוע האם הוא של קיימא או לא, ואין זה משנה חוזק הקשר וסוגו, וכן משמע בפרי מגדים (אשל אברהם ג).
אבל בספר בית מאיר (שיז ד"ה סעיף א וד"ה והנה) כתב שאי אפשר לומר כן, שהרי א"כ בגמרא בקשר דאושכפי ג"כ יהיה מותר אם יתנה הקושר בדעתו שאינו אלא לבו ביום. וכמן מוכח ממה שקשרו את המקדה בגמי, שלכאורה אין צורך להתיר משום מצוה, אלא אפשר שהקושר יכוון בדעתו שאינו אלא ליומא ומותר. אלא ודאי שלא בדעתו תליא, אלא רק בסוג הקשר שאם לא יעמוד בעצמו או שיש הכרח להתירו מצד המלבוש וכד', מקרי אינו של קיימא, וכן הכריע גם בבאור הלכה (שיז ד"ה הקושר), שקשר שדרכו של עולם לעשותו בקביעות, כקשר הגמלים והספנים, אפילו אם דעתו לעשותו לזמן חייב מהתורה.
ויש להעיר שמהרמב"ם בפירוש המשנה (שבת כד ה) משמע שקשר שאינו של קיימא האסור מדרבנן, נמדד לפי סוג החוט שקושרים בו, כגון גמי שאינו מתקיים, הוי אינו של קיימא. וכן משמע בראב"ד בהשגות (שבת י ג), וברש"י (שבת קנז ב ד"ה בגמי), וכפי שדייק באגלי טל (כב י), וזה דלא כהמגיד משנה (י ג) שתמה על הראב"ד בזה.

הגדרת מעשה אומןעריכה

כתב בעל שלטי הגיבורים (מא א ג) שלא נתברר לו היטב היאך הוא קשר אומן, אבל מדברי הרי"ף נראה שהוא קשר שקושרים אותו הדק היטב, והביאו המגן אברהם (ד). כעין זה כתב הטורי זהב (א) שמעשה אומן שלדעת הרי"ף והרמב"ם אסור, הוא גורם שהקשר יהיה חזק מאוד, ולכן אפילו אם אינו לקיימא, כלומר לעולם, אסור. ומעשה הדיוט הוא שהקשר אינו חזק כל כך.
ובבאור הלכה (ד"ה הקושר) הוכיח מהגמרא שמעשה אומן נקרא אפילו אינו מהודק כל כך, שהרי לרבנן אף קשר שיכול להתירו באחת מידיו חייב, וכתב שאפשר שכוונת הט"ז שמעשה אומן הוא קשר חזק מצד סוג הקשר, שהאומן יודע לעשותו באופן שאינו ניתר מעצמו, אבל על כל פנים יכול להתירו באחת מידיו.
אבל בספר קצות השלחן (בדי שלחן ד) כתב כהט"ז בזה, וכן כתב הרב מנוחת אהבה (ג יד א {2}).

שני קשרים זה על זהעריכה

כתב בעל שלטי הגיבורים (מא א ג) שלשיטת הרי"ף והרמב"ם אין לקשור או להתיר קשר שקושרים שני קשרים זה על זה, לפי שהוא קשר אמיץ, והוי מעשה אומן. אבל לשיטת רש"י והרא"ש מותר, אם עושה כן להתירו בו ביום. והרמ"א הביא דברי שה"ג אלו לחומרא, וכתב שכן נוהגין, אלא אם כן במקום צער. ובאליה רבה (ה) היקל יותר אפילו לכל צורך, כל שעתיד להתירו בו ביום.
אמנם המגן אברהם (ה) כתב שזהו דווקא לרי"ף אבל לרא"ש מותר, ואפשר שסובר להקל בזה.
ובברכי יוסף (א) כתב שבגלילותינו פשט המנהג להתיר שני קשרים זה על זה בחגורה, לפי שהוא אינו של קיימא ושל הדיוט, הובאו דבריו בשערי תשובה (ד"ה ויש).

קשירת חצי קשר וחיזוק קשר שנתרופף (בציצית)עריכה

בשו"ת מהרש"ם (ו לד) כתב כדבר פשוט שאם קודם השבת עשה קשר אחד, ואחר כך בשבת קושר את השני קשר של קיימא חייב, והרי זה דומה למשלים אות אחת לספר.
וכן כתב בספר תולדות שמואל (ג לב י) ודימה למניח בשבת על האש תבשיל שנתבשל מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי וגמר בישולו. אבל אם מבעוד יום היה קשר של קיימא, ובשבת הוסיף עליו עוד קשר, פטור, ואפילו אם התיר הקשרים הקודמים.
ובקצות השלחן (קכג ד) כתב שאין להדק את קשר הציצית שנתרופף, שחייב בזה משום קושר. וכן הסכים בחזון עובדיה (שבת ה קושר ומתיר יא).

פתילת חבליםעריכה

הרמב"ם (שבת י ח) כתב שהפותל חבלים מחוטים, הרי זה תולדת קושר וחייב, וכן המפריד את הפתיל, הרי זה תולדת מתיר. והוסיף שם ששיעורו, כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה.

נתחבטו המפרשים למצוא מקור לדברים אלו. אחר שהמגיד משנה והכסף משנה לא ציינו כלום.
המגדל עוז ציין לירושלמי פרק 'אלו קשרים', אבל כתב הרב מעשה רקח שחיפש ולא מצא, וגם בתוספתות אינו נמצא. ובמרכבת המשנה חעלמא כתב שאין בירושלמי אלא דין החותלות של תמרים שהביא הרמב"ם בהלכה ג', ודין זה איתא גם בבבלי קמו., ולמד שכשם שההפקעה נחשבת התרה, כן הפתילה נחשבת קשירה.
ובהערות הר' קפאח למשנה תורה (יג) כתב שצדקו דברי המג"ע, וככונתו לירושלמי (שבת טו א) 'א"ר חזקיה ההן חייטא אומנא מבלע תרין רישיה', ופירושו שכאשר חוט נקרע לוקח האומן שני קצות החוט ומתיר שזירתן, וחוזר ופותלן יחד, וזהו במקום קשר המכער את הבגד.

ובספר אגלי טל (כו א) הקשה מהירושלמי (שבת ז ב), שם משמע שחייב משום טווה, והביא לזה ראיה גם מהבבלי בביצה לא:, אלא שהתקשה שלפי זה לא מצאנו תולדה לקושר.
ובאור שמח (שבת י ח) כתב שהבבלי פליג על הירושלמי בזה, ולכן כתב הרמב"ם שהוא משום קושר.

רבותינו בעלי השלחן ערוך לא הביאו דין זה של הרמב"ם, אבל הובא להלכה במגן אברהם (כ) ובמשנה ברורה (לד) ובכף החיים (עב).
וכתב הגר"ז (שיז יא) שהשיעור שנתן הרמב"ם כדי שיתקיים, הוא שיעור תורה, אבל מדרבנן בכלשהו חייב.

ליפוף חוט ברזלעריכה

בשו"ת דברי יציב (א קנב-קנג) דן לענין ליפוף חוט ברזל סביב בקבוק או שקית, והכריע להיתרא לפי שאין זה דומה לפותל חבלים שכתב הרמב"ם לאיסור, מפני ששם חלקי החבל מתקשרים להיות לחבל אחד, ודומה לקושר, אבל הכא הוא נעשה רק להחזיק התכולה ואין דמיון לקשירה. גם בשו"ת שבט הלוי (ח נה, י סא) הזכיר סברה זו לקולא, וצירף אותה עם עוד צדדים להיתר, וכתב שאף שהמחמיר בזה אינו מן המתמיהים, מכל מקום יש ללמד זכות על ישראל.
ןבשו"ת משנה הלכות (ה נ) כתב לכתחילה לכרוך החוט סביב השקית, ומ"מ אין להרעיש העולם עבור המקלים, כי לרוב עושים כן לימים לא רבים. גם הרב אור לציון (ב כט ב) התיר בזה לכתחילה לפי שאינו עשוי לזמן. וכן דעת הרב חזון עובדיה (שבת ה קושר ומתיר כ).
אמנם בספר שמירת שבת כהלכתה (ט יד) החמיר בזה מתולדת קושר, אלא אם כן הדרך ללפפו ליום אחד או בדיעבד לז' ימים דאז הוי שאינו של קיימא.

קשירה לשם מצוהעריכה

המשנה בסוף מסכת שבת (שבת כד ה) מביאה מעשה שהיה בימי ר' צדוק ואבא שאול בן בטנית, שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקדה בגמי ע"מ לידע אם יש בגיגית פותח טפח, ומסיימת המשנה שמדבריהם למדנו ש'פוקקין ומודדין וקושרין בשבת'. ופירש רש"י (שבת קנז א ד"ה וקושרין) שהכוונה לקשר שאינו של קיימא ואפילו לכתחילה. מפשט דבריו משמע שמותר לקשור לצורך מצווה אף קשר האסור, אמנם לא קשר של קיימא האסור מן התורה.
כעין זה כתב הרמב"ם בפירוש המשנה, שהמדידה והקשירה שהתירו הן דווקא של מצוה, ובתנאי שלא תהיה הקשירה מתקיימת, כפי שהיה שם שקשר בגמי. ובהלכות (שבת י ו) פסק כן להלכה.
גם הטור (אורח חיים שיז) הביא שקשר אסור לקשרו מדרבנן, ולשיטתו זהו קשר העומד לשבעה ימים, אם קושרו לצורך מצווה, כגון למדוד אחד משיעורי תורה, מותר. וכן פירש בבית יוסף (אורח חיים שיז ד"ה ומה שכתב רבינו ולצורך מצוה) בדעת רש"י, ופסק להלכה בשלחן ערוך (שיז א).

אמנם בספר בית מאיר (ד"ה ולצורך מצוה) כתב שאין הכרח בדברי רש"י לפרש כהב"י, אלא יש לפרשו שמדובר בקשר המותר לכתחילה, והעובדא כן הוה שקשרו, כי אין להתיר איסור דרבנן ממש אף לצורך מצוה, והוכיח כן מדברי התוספות (קכו ב ד"ה ומדבריהם). הובאו דבריו במשנה ברורה (יג).

ובמגן אברהם (ג) הקשה לדעת הרמב"ם והשו"ע, אמאי התירו משום מצוה, יעשנו קשר שאינו מעשה אומן ויהיה מותר לכתחילה, ותירץ שבאמת אם יכול חייב לעשות כן, אלא ששם לא היה אפשר בענין אחר.
ובפרי מגדים (אשל אברהם ג) הקשה כעין זה לשיטת הרא"ש, אמאי התירו לצורך מצווה, והרי יכול לחשוב בדעתו שאינו של קיימא, כגון שיתירו בו ביום, או בתוך שבעה ימים, ונשאר בצ"ע. אמנם לדברי הבית מאיר לעיל, שפירש דשל קיימא הוא לפי סוג הקשר, לא קשיא מידי, שהרי דעתו אינה מורידה ואינה מעלה לענין איסור.

ראה גםעריכה

שיעורים, מאמרים וכתבי עתעריכה