קנין חצר במציאה
| משנה: | בבא מציעא א ד |
| בבלי: | בבא מציעא יא א-יב א |
| ירושלמי: | בבא מציעא א ד |
| רמב"ם: | גזילה ואבידה יז ח, יא |
| שולחן ערוך: | חושן משפט רסח ג-ד |
מציאה שבעליה נתייאשו ממנה, שנמצאת בחצירו של אדם, אם זוכה בה מדין קנין חצר.
סוגית הגמרא
המשנה (בבא מציעא א ד) אומרת שהרואה צבי שבור נכנס לתוך שדהו, או גוזלות שאינם יכולים לעוף, ואמר 'זכתה לי שדי', זכה בהם. אבל היה הצבי רץ כדרכו או שהיו הגוזלות היו פורחים, ואמר 'זכתה לי שדי', לא אמר כלום.
ובגמרא (בבא מציעא יא א) אומר שמואל שזהו דווקא כשעומד בצד שדהו, ואף שאמר ר' יוסי ב"ר חנינא שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, זה דווקא בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, אם אינו עומד בצדה, לא זכתה לו.
וכן גם דעת עולא ורבה בר בר חנה, שיש להעמיד את המשנה בעומד בצד שדהו.
ומבאר רש"י (ד"ה אי) שאם עומד בצד שדהו, הרי היא משתמרת על ידו, ולכן קונה לו.
ומקשה הגמ' ממעשה שהיה ברבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה, ורצה רבן גמליאל להקנות לר' יהושע מעשר ראשון ולר' עקיבא מעשר עני, ולצורך זה השכיר להם את הקרקע שעליה היו הפירות, ומזה מבואר לכא' שאין צריך שיהיה עומד בצד שדהו.
ומתרצת הגמ' בשני אופנים: א. תירוץ ההוא מרבנן - רבן גמליאל הקנה להם את המעשרות בקנין אגב עם הקרקע ולא בקנין חצר. ב. תירוץ רב פפא - שם יש דעת מקנה, ולכן אין צורך שיהיה עומד בצד שדהו, מה שאין כן במשנה שמדובר במציאה. וכדברי רב פפא אומר גם רבי אבא בר כהנא על דברי המשנה, שבמתנה אף אם אינו מגיע לצבי ולגוזלות, זוכה לו שדהו, משום שיש דעת אחרת מקנה אותן.
עוד מבואר בגמרא, שחצרו קונה לו את הצבי והגוזלות, דווקא באופן שאם ירוץ אחריהם יגיע אליהם.
עוד אומרת הגמ' שאף שבגט יש דעת אחרת מקנה, אעפ"כ אומר עולא שצריך שתהא האשה עומדת בצד חצרה. ומסביר רב אשי את טעם החילוק, שחצר זוכה לאדם מדין יד, אבל לא גרעה משליחות, כלומר במקום שאפשר לדון משום שליחות כגון במתנה, החצר קונה מדין שליחות ולכן אין צריך שיהיה עומד בצדה. אבל במקום שאי אפשר לדון מדין שליחות כגון בגט, כיון שחוב הוא לאשה, וקיי"ל שאין חבין לאדם שלא בפניו, ולכן אין החצר זוכה אלא מדין יד, ומשום כך צריך שתהיה עומדת בצד חצרה.
עולה מתוך הגמרא שלגבי מציאה, שזכות היא לאדם, חצרו קונה לו מדין שליחות. לכן אם היא משתמרת, קונה לאדם אף אם אינו נמצא בה, ואם אינה משתמרת, צריך שיהיה עומד בצדה, שבכך היא משתמרת לו. ואם אלו צבי וגוזלות שמהלכים בשדה, קונה לו חצרו רק אם יכול לרוץ אחריהם ולהגיעם קודם שיצאו מהשדה.
וכן נפסק להלכה ברמב"ם (גזילה ואבידה יז ח, יא) ובטור (חושן משפט רסח) ובשלחן ערוך (רסח ג-ד).
ובטור שם היתה גירסה שכותב בדעת הרמב"ם שאף בחצר המשתמרת צריך שיאמר זכתה לי שדי. אך כבר תיקן הבית חדש (ד"ה והרמב"ם) את הגירסה, וכן כתב הש"ך (ד) שבמשתמרת לא בעינן שיאמר, שהרי קונה לו חצירו שלא מדעתו.
אם צריך לומר 'זכתה לי שדי'
כתבו תוספות (יא א ד"ה זכתה לו) שאף אם לא אומר בפיו 'זכתה לי שדי' זוכה לו, ולא הזכירה המשנה כן אלא משום הסיפא, שאם הצבי רץ כדרכו, אפילו אמר 'זכתה לי שדי' לא מועיל לו. וכדבריהם כתבו גם הרא"ש (א לא) והרשב"א בחידושים (ד"ה ואמר). והביאו לזה ראיה, שהרי בד' אמות קונה אפילו לא אמר, וכ"ש לחצר.
אבל הרמב"ם (גזילה ואבידה יז יא) העתיק כפשט המשנה, שצריך לומר זכתה לי שדי. וביאר טעמו המגיד משנה שד' אמות עדיף על חצר, כיון שיכול להטות עצמו וליטלה, ולכן אפילו לא אמר קנה, מה שאין כן חצר. ובבית יוסף (חושן משפט רסח ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם) כתב להסביר, שד' אמות תיקנו רבנן כדי שלא יבואו לאנצויי, ולכן לא חילקו בין אמר ללא אמר, דא"כ יבואו לאנצויי.
ובחידושי הר"ן כתב (יא א ד"ה מתני') כתב שבעינן אמירה, מפני שחצר זוכה דווקא במשתמרת, וכיון שהצבי והגוזלות מהלכים הם, אם לא נתעורר לקנותם לא זכתה לו שדהו, לפי שאינה משתמרים בה, ולכן צריך שיאמר זכתה לי שדי, שבכך ניכר שמתעורר לקנותם. וכתב שמטעם זה אין החצר זוכה במציאה שאינו יודע בה אפילו אינה מהלכת. וכל זה אינו שייך בד' אמות שתיקנו לו רבנן, כיון שהן בכל מקרה משתמרות לו. ודברים אלו הובאו גם בנימוקי יוסף (ה א ד"ה מתני'), וכתב שכן הם גם דברי הרמב"ם.
אבל כתב הבית יוסף (רסח ד"ה ונמוקי) שאי אפשר לומר ברמב"ם כדברי הר"ן, לפי שברמב"ם מבואר שאף במציאה שאינה מהלכת צריך לומר זכתה לי שדי, ואילו לר"ן דווקא במהלכת הדין כן מפני שאינה משתמרים בה.
הבית יוסף (ד"ה ולענין) הכריע כהרמב"ם, וכן כתב בשלחן ערוך (רסח ג-ד). והרמ"א שם חלק וכתב שיש אומרים שעומד בצד שדהו סגי ולא בעינן שיאמר. ולכאורה דבריו הם כהרא"ש והתוס'. אמנם לגבי צבי וגוזלות (ד) לא השיג על דברי השלחן ערוך, ומשמע שבזה סובר צריך שיאמר זכתה לי שדי. ואפשר שסובר כדברי הר"ן לעיל, שבמציאה מהלכת, אם אינו אומר זכתה לי שדי, לא חשיב כמשתמרת לו.
אם צריך שיהיה בתוכה או חוצה לה
הגמרא (עירובין צב ב) מביאה ברייתא שאם אשה עומדת בחצר גדולה, וזרק לה בעלה גט לחצר קטנה שנפרצה לחצר הגדולה, האשה מגורשת. אבל אם עומדת בקטנה וזרק לה את הגט לגדולה אינה מגורשת.
וכתבו תוספות שם (ד"ה אשה) שמדובר ששתי החצרות שלה, ואפילו הכי בעינן שתעמוד בתוכה. וכתבו שלפי"ז צ"ל שמה שכתוב במשנה בגיטין עז: שהזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה מגורשת, זהו דווקא כשהיא בתוכה, ולא מספיק שתעמוד בצדה, שהרי אם עומדת בקטנה אינה קונה גט שנזרק לגדולה, אף שעומד בצדה.
אבל דעת ר"י שם, שאפשר להעמיד הברייתא לא בחצר שלה, אלא שהשאילו לה את החצר. ולכן אם השאילוה את הגדולה, גם הקטנה נקראת על שמה ומגורשת. אבל אם השאילוה הקטנה, אין הגדולה נקראת על שמה, ולכן גט שנמצא שם אינו שלה. ולפי"ז אפשר שבחצר שהיא שלה, אף שאינה עומדת בתוכה ממש אלא רק בצדה קונה, ורק כאן לא קנתה לפי שהגט בחצר שאינו שלה.
המגיד משנה (גזילה ואבידה יז ח) הביא דברי תוס' הראשונים גם לגבי מציאה, שדווקא בעומד בתוך השדה קונה, והביא דבריו הבית יוסף (רסח ד"ה וכתב הרב המגיד).
ובשלחן ערוך (חושן משפט ר א) כתב לגבי מקח וממכר, שלא בעינן שיהיה בתוכו, אלא אפילו עומד בצדו. אבל הרמ"א שם כתב שיש אומרים שבעינן דווקא בתוכו. ובבאור הגר"א שם (ו) תלה בשתי הדעות בתוספות הנזכרים לעיל.
וכתב הרב נתיבות המשפט (ביאורים ג, חידושים ה) שאף לדעת מרן שאף בעומד בצדה קנה, זהו דווקא כשעומד בסמוך, אבל אם עומד בריחוק קצת אפילו יכול לשמרו, אינו מועיל, דזה לא חשיב יד. וכן בעומד בתוכו, אינו מועיל אם אינו יכול לשומרו, ונפ"מ לחצר גדולה והוא עומד בצדה האחד, אינו קונה מציאה שנמצאת בצידה השני.