קנין חצר במציאה

סוגית הגמרא

המשנה (בבא מציעא א ד) אומרת שהרואה צבי שבור נכנס לתוך שדהו, או גוזלות שאינם יכולים לעוף, ואמר 'זכתה לי שדי', זכה בהם. אבל היה הצבי רץ כדרכו או שהיו הגוזלות היו פורחים, ואמר 'זכתה לי שדי', לא אמר כלום.
ובגמרא (בבא מציעא יא א) אומר שמואל שזהו דווקא כשעומד בצד שדהו, ואף שאמר ר' יוסי ב"ר חנינא שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, זה דווקא בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, אם אינו עומד בצדה, לא זכתה לו.
וכן גם דעת עולא ורבה בר בר חנה, שיש להעמיד את המשנה בעומד בצד שדהו.
ומבאר רש"י (ד"ה אי) שאם עומד בצד שדהו, הרי היא משתמרת על ידו, ולכן קונה לו.

ומקשה הגמ' ממעשה שהיה ברבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה, ורצה רבן גמליאל להקנות לר' יהושע מעשר ראשון ולר' עקיבא מעשר עני, ולצורך זה השכיר להם את הקרקע שעליה היו הפירות, ומזה מבואר לכא' שאין צריך שיהיה עומד בצד שדהו.
ומתרצת הגמ' בשני אופנים: א. תירוץ ההוא מרבנן - רבן גמליאל הקנה להם את המעשרות בקנין אגב עם הקרקע ולא בקנין חצר. ב. תירוץ רב פפא - שם יש דעת מקנה, ולכן אין צורך שיהיה עומד בצד שדהו, מה שאין כן במשנה שמדובר במציאה. וכדברי רב פפא אומר גם רבי אבא בר כהנא על דברי המשנה, שבמתנה אף אם אינו מגיע לצבי ולגוזלות, זוכה לו שדהו, משום שיש דעת אחרת מקנה אותן.
עוד אומרת הגמ' שאף שבגט יש דעת אחרת מקנה, אעפ"כ אומר עולא שצריך שתהא האשה עומדת בצד חצרה, ומסביר רב אשי שחצר זוכה לאדם מדין יד, אבל לא גרעה משליחות, כלומר במקום שאפשר לדון משום שליחות, כגון במתנה, בחצר קונה מדין שליחות ולכן אין צריך שיהיה עומד בצדה. אבל בגט כיון שחוב הוא לאשה, קיי"ל שאין חבין לאדם שלא בפניו, ולכן אין החצר זוכה אלא מדין יד, ומשום כך צריך שתהיה עומדת בצד חצרה.

אם צריך לומר 'זכתה לי שדי'

כתבו תוספות (יא א ד"ה זכתה לו) שאף אם לא אומר בפיו 'זכתה לי שדי' זוכה לו, ולא הזכירה המשנה כן אלא משום הסיפא, שאם הצבי רץ כדרכו, אפילו אמר 'זכתה לי שדי' לא מועיל לו. וכדבריהם כתבו גם הרא"ש והר"ן

אבל דעת הרמב"ם כפשט המשנה, שצריך לומר זכתה לי שדי.