תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב:
עדכון: עקב כמות הסוגיות הנמוכה עד כה, מועד סיום התחרות יוארך עד א' באייר,
כמו כן סכום הפרסים הסופי ייקבע בהתאם לכמות הסוגיות שתשלחנה
להשתתפות בתחרות >>

קידושין פרק האישה נקנית

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האישה נקנית פרק ראשון מסכת קידושין דף ב.[עריכה | עריכת קוד מקור]

הסוגיה הנלמדת תדבר בנושאים רבים וביניהם: א. כיצד אישה מתקדשת לבעלה וכיצד יוצאת מרשותו. ב. כיצד יבמה נקנית ליבם-אדם שמת ולא הניח אחריו בנים, אחיו נושא את אלמנתו, שנאמר:(דברים כ"ה ה)" כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין-לוֹ-לֹא-תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ". ג. נלמד גם על מפרשים שונים וביניהם: רש"י, תוספות, האבני מילואים, הפני יהושוע, החידושי הרי"ם, שערי חיים, המקנה, קצות החושן, ועוד מפרשים רבים. האישה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף בשטר ובביאה, בכסף בית שמאי: אומרים בדינר ובשווה דינר, ובית הלל: אומרים בפרוטה ובשווה פרוטה, וכמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל, היבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם:

הסבר המשנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

האישה נקנית לבעלה-מתקדשת לבעלה, בשלש-לשון נקבה, דרכים, וקונה את עצמה-לצאת מרשותו ולהיות ברשות עצמה ולהינשא לאחר, בשתי דרכים. ומפרטים: נקנית בכסף- (רש"י ד"ה בכסף)-שאומר לה הרי את מקודשת לי, הרמב"ם (אישות פ"ג ה"א) כותב- שאומר לה הבעל שתתקדש לו בזה, והמאירי (ד"ה ונשוב) כותב-שאין הכרח לומר כשיטת הרמב"ם-בזה, אלא שהלשון יותר שלימה ונוחה לומר כך, בשטר (רש"י ד"ה בכסף)-שכותב בו הרי את מקודשת, ובביאה (רש"י ד"ה בכסף)-שבא לבית שלה ואומר לה התקדשי לי בביאה זו, והמאירי (ד"ה ונשוב, וד"ה ומכל)-הביא בביאה 3 שיטות, שיטה א: שאמנם צריך שיאמר לה שתתייחד עמו להתקדש בביאה אך לא צריך שהעדים יראו את הביאה ודי שיראו את הייחוד וכן פסק כך הרמב"ם (אישות פ"ג ה"ה),שמתייחד עמה בפני עדים ואומר לה שתתקדש בביאה. ב. שגם אם לא אמר שתתייחד עמו לצורך קידושין, מקודשת. ג. שיטת הרמב"ם (פירוש המשניות) שהעדים צריכים לראות את הביאה. ולגבי הקניין שבכסף נחלקו התנאים: בית שמאי אומרים שהוא מתקיים לפחות בדינר או בכל דבר (מטלטלין) השווה דינר. ובית הלל אומרים: גם בפרוטה (מטבע קטנה של נחושת) או בשווה פרוטה. מבררים: וכמה היא (מהו ערכה) של פרוטה על פי בסיס הערך הקבוע של כסף — אחד משמנה (שמינית) באיסר האיטלקי שהוא מטבע קטנה של כסף. וקונה האישה את עצמה בגט או במיתת הבעל. היבמה אינה נקנית קנין גמור ליבם בכל הדרכים שאשה נקנית, אלא בביאה בלבד, וקונה לשחרר את עצמה מן הקשר ליבם בחליצה-מוציאה את נעלו של היבם, או במיתת היבם.

גמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

האשה נקנית מאי שנא הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש? משום דקא בעי למיתני כסף, וכסף מנא לן? גמר קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא: (דברים כב) "כי יקח איש אשה", וכתיב התם: (בראשית כג) "נתתי כסף השדה קח ממני", וקיחה איקרי קנין? דכתיב: (בראשית מט) "השדה אשר קנה אברהם", אי נמי- (ירמיהו לב) "שדות בכסף יקנו",תני האשה נקנית.

הסבר הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

'שנינו במשנה: האשה נקנית בשלש דרכים.

ודנה הגמרא:

מאי שנא הכא-במה שונה ומיוחדת משנתנו כאן, דתני-ששנה בה התנא "האשה נקנית", ומכנה התנא את האירוסין בלשון "קנין".

ומאי שנא התם-שם-בתחילת פרק שני [מא א], דתני-ששנה בה התנא "האיש מקדש בו ובשלוחו", ומכנה את האירוסין בלשון "קידושין", ולא בלשון קנין? תאמר גם כאן האישה מתקדשת בלשון קידושין ולמה כתבנו בלשון קניין? 1

1.  כאן הגמרא מקשה מדוע התנא נוקט כאן לשון קנין, ולהלן [בפרק ב] לשון קידושין. ובסמוך הגמרא מקשה מדוע התנא דיבר במשנתנו על האשה ["האשה נקנית"]. ואילו להלן [בפרק ב] התנא דבר על האיש ["האיש מקדש"]. הראשונים הקשו מדוע הגמרא לא מדקדקת תחלה על המילה "האשה". ורק אחר כך ראוי לדקדק על המילה "נקנית". עיין שם.

ומבארת הגמרא: התנא נוקט כאן לשון "קנין" ולא לשון קידושין, משום דקא בעי למיתני, היות והוא רוצה לשנות בהמשך המשנה, שאחת מן הדרכים שהאשה נקנית בהן, היא על ידי נתינת כסף.

אסורה לכל אדם אחר, זולתו, בשלש דרכים, שיבוארו להלן. ואשת איש קונה את עצמה, להיות מותרת להנשא לאדם אחר, בשתי דרכים, שיבוארו גם הן להלן: האשה נקנית בשלש דרכים:
1.  רש"י. נראה שרש"י מבאר, שאין המשנה מדברת בקנין הגוף של האשה לשם שפחות, אלא בקנין אירוסין. והר"ן מוסיף על לשון רש"י: האשה נקנית לבעלה - להצריכה ממנו גט [וכעין זה כתב המאירי]. כלומר, אין כאן קנין גמור, כדרך שקונים רכוש, היות ואין האשה שייכת לבעלה כרכוש ממוני, כמו ששייכים לו חפציו. אלא ה"קנין" מועיל שהיא תקרא אשתו, והיא אסורה להנשא לאדם אחר, עד שיגרשנה בגט, או עד שימות.

א. בכסף - נותן לה הבעל כסף או דבר השוה כסף, ואומר לה "הרי את מקודשת לי". 1*

1*.  כאשר קונה האדם דבר מה על ידי תשלום דמי ערכו, מהווה התשלום את מעשה הקנין. אך דנו האחרונים במהות קנין כסף בכלל, ובמהות קנין כסף באשה בפרט, כאשר הקונה משלם רק פרוטה, ולא את מלוא הערך של הדבר הנקנה - האם נתינת הפרוטה [או חלק מדמי הדבר הנקנה] נחשבת כתחילת הפרעון עבור דמי הדבר הנקנה, ודי בכך כדי לקנות. או שנתינת פרוטה אינה תחילת התשלום עבור הדבר הנקנה, אלא היא רק "מעשה קנין" בלבד, כמו קנין משיכה או קנין חזקה.

ב. בשטר - כותב הבעל על הנייר "הרי את מקודשת לי", ונותנו לה. 2 ואפילו אם הנייר אינו שוה פרוטה, 3 הרי היא מתקדשת בשטר.

2.  רש"י. לענין קנין כסף, הוסיף רש"י: ואומר לה "הרי את מקודשת לי". וכן לענין ביאה. ואילו בשטר לא כתב כן. ודייק המקנה מדברי רש"י, שבשטר אין צורך לומר "הרי את מקודשת לי", אלא דיו שיתן לה את השטר, בלי שיאמר לה שמקדשה בו. והמאירי כתב כך בשם חכמי ההר. וביאר, שבקידושי כסף אין בעצם נתינת הכסף ראיה שהיא נתינה לשם קידושין. אבל שטר הרי כתוב בו "הרי את מקודשת לי", ולכן די בכך שהעדים יראו את נתינת השטר והלשון הכתובה בו, וגם האשה תראה את הלשון הכתובה בשטר [ותתרצה לקידושין]. וכתב המקנה, שרש"י סובר כדעת הרמב"ם [גירושין א יא], שהנותן גט לאשתו, ולא אמר לה בשעה שנתן לה "הרי את מגורשת ממני בגט זה", היא מגורשת מן התורה [וכפי שביאר הבית שמואל בדבריו סימן קלו ס"ק א]. ואילו הטור והר"ן חולקים על הרמב"ם, וסוברים שהנותן גט לאשתו ולא אמר לה דבר, הגט בטל מדאורייתא. ולפי זה כתב המקנה, שאף בקידושי שטר, אם לא אמר לה "הרי את מקודשת לי", בטלים הקידושין מן התורה. אכן, לשון רש"י, היא ממש לשון הברייתא להלן ט א, ומכאן דייקו חכמי ההר את דבריהם, שבשטר אין צריך אמירה, כמבואר במאירי. ובשיעורי רבי שמואל, בדין קידשה בשטר שיש בו שוה פרוטה אות ט, מחלק בין גירושין לקידושין. כי אף הסוברים שחוסר אמירה בגט מעכב את הגירושין, מודים בשטר קידושין שאין צורך בדיבור. וכדבריו משמע מדברי המאירי, שמסכים לדעת חכמי ההר.   3.  רש"י. ויתכן שמקור דבריו הוא מהתוספתא, בתחילת המסכת, המבארת: בשטר כיצד? אין צריך לומר בשטר שיש בו שוה פרוטה, כי אז היא מקודשת בדבר שיש בו שוה פרוטה [מדין כסף]! אלא אפילו כתב על החרס שאין בו שוה פרוטה, ונתן לה. והרי"ף העתיק כעין זה בשם הירושלמי. וכתב הר"ן, שהרי"ף בא להשמיענו, שאם השטר פסול אך יש בו שוה פרוטה, אזי האשה מקודשת מדין כסף. וכן הוכיח הר"ן מהגמרא להלן [מח א] שהמקדש אשה בשטר חוב, לדעת חכמים שמין את הנייר, ואם יש בו שוה פרוטה מקודשת על ידי הנייר. מכאן שדעת המקדש היתה גם על הנייר עצמו. ועיין רע"א שו"ת סי' נו. ובתוספות רע"א על המשניות. ובספר המקנה.

ג. ובביאה - בא עליה, ואומר לה "התקדשי לי בביאה זו". 3*

3*.  רש"י. ובענין קנין כסף לא הזכיר רש"י שצריך לומר לה "התקדשי לי בפרוטה זו". ונראה שהחילוק הוא, מפני שבביאה אין העדים רואים את עצם המעשה. אלא רק את היחוד, ולכן צריך לומר לה בלשון זו. וכך כתב המאירי: וקידושי ביאה [הם] חלוקה שלישית [דין שלישי] והוא - שהם צריכים לשמיעה בלא ראיה. רצה לומר, בלא ראיית המעשה. אלא שיתייחד עמה בפניהם, ויאמר לה בפניהם "התיחדי עמי להתקדש לי בביאה". ובזה מיושב גם מדוע רש"י כתב בענין כסף "הרי את מקודשת" [בלשון הווה], ואילו בביאה כתב "התקדשי לי" [בלשון עתיד]. והיינו מפני שהאמירה נעשית לפני הביאה. אך בשיעורי רבי שמואל [בדין קידשה בשטר שיש בו שוה פרוטה, אות י] מבאר, שאם מקדש בקנין ביאה, צריך המקדש להגדיר שהביאה הזאת היא מעשה הקנין, ולא ביאה גרידא, שלא לשם קידושין. ואם לא יאמר כן, אין הביאה הזאת מוגדרת מעצמה כמעשה קידושין, למרות שהקדים לומר "התקדשי לי", אלא צריך לומר "התקדשי לי בביאה זו". אבל כשמקדש אשה בכסף, אין צורך לתוספת אמירה שמקדשה בכסף זה, אלא די בכך שנותן לה כסף ואומר לה "התקדשי לי" כדי שנתינת הכסף תוגדר מעצמה כמעשה קנין ולא כמתנה בעלמא. ואין צורך שיוסיף לומר שמעשה הקנין נעשה בכסף שנותן לה. וכתב המאירי שצריך לכתחילה לומר "הרי את מקודשת לי בדבר זה". אלא שאם לא אמר "בדבר זה" אין פסול בדבר. ובשו"ע סימן כז סעיף א פסק, שצריך לומר "הרי את מקודשת בזה". [וכ"כ הרמב"ם אישות ג א]. והבאר היטב כתב בשם הרמ"ט שזהו רק דין לכתחילה בלבד. ובימינו נוהגים לומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו".

ועתה מבארת המשנה מהו שיעור הכסף שהאשה נקנית בו לבעלה -

"בכסף" - בית שמאי אומרים: בדינר של כסף, ובשוה דינר, או בחפץ השוה דינר.

ובית הלל אומרים: דיה שתיקנה לבעלה בפרוטה של נחושת, 4 ובשוה פרוטה, או בחפץ השווה פרוטה, אך לא בפחות מזה.

4.  כך פירש רש"י. ועיין ברש"ש שמבאר מדוע רש"י טרח להשמיענו שהפרוטה היא נחושת.

וכיון ששיעור שווי הפרוטה אינו קבוע, אלא הוא נייד לפי תנועות המטבע, מבארת המשנה:

וכמה היא שוויה של פרוטה? -

אחד משמנה באיסר האיטלקי.

שמינית מאיסר האיטלקי, שהוא שמו של מטבע מסויים, ששיעורו קבוע, והפרוטות מוזלות או מתייקרות יחסית אליו. 5

5.  רש"י. ועיין ברש"ש [הנ"ל] שמבאר מדוע רש"י טרח להשמיענו שהאיסר הוא מטבע כסף.

עד כאן ביארה המשנה את שלשת הדרכים שבהן האשה נקנית לבעלה.

ועתה עוברת המשנה לבאר את שתי הדרכים שבהן האשה קונה את עצמה להיות ברשותה, שתוכל להנשא לאדם אחר:

וקונה את עצמה להיות מותרת להנשא לאחר -

א. כשמגרשה בעלה בגט.

ב. או שהיא נהיית מותרת מאליו, במיתת הבעל. 6

6.  הראשונים מבארים מדוע המשנה נקטה דוקא כסדר הזה [בכסף, שטר וביאה. וכן בגט ומיתת הבעל].

עד כאן ביארה המשנה את קניני האשה, ואת דרכי התרתה.

ועתה מבארת המשנה את דין היבום והיתר החליצה.

א. אדם שהיה נשוי אשה, ומת בלי להשאיר אחריו בן או בת, מצוה על אחיו מן האב [הנקרא "יבם"] לבוא על אשת אחיו.

מצוה זו נקראת מצות "יבום", ובכך קונה אותה היבם לו לאשה, כדי להקים לאחיו שם בישראל. 7

7.  שנאמר [דברים כה ה-ו]: "יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה ויבמה, והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו [של היבם] המת, ולא ימחה שמו מישראל".

ב. כל עוד לא ייבם אותה היבם, אסורה היבמה [הנקראת "שומרת יבם"] להנשא לאיש זר.

ג. יבם שאינו רוצה לייבם את אשת אחיו המת, עליו לחלוץ לה, ובכך להתירה להנשא לכל אדם. ואין הוא משלח אותה בגט, וכפי שיבואר להלן. אך אם כבר בא עליה, הרי היא כאשתו לכל דבר, ויוצאת בגט בלבד.

היבמה, אשת המת, שמצוה על אחיו ליבמה, נקנית ליבם לגמרי להחשב כאשתו, בדרך אחת - בביאה גרידא. ואפילו לא בא עליה כדי לקנותה בכך לאשה, ולא אמר לה שהיא תיקנה לו בביאה זו לאשה.

ומשעה שבא עליה היבם, היא נעשית אשתו גמורה, ואם בא לשלחה ממנו הרי הוא מגרשה בגט, ואינה צריכה חליצה.

אבל אם קידש היבם את יבמתו בכסף או בשטר, אין היא נקנית לו מן התורה, אלא רק מדרבנן. ואז, אם הוא בא לשלחה, צריכה היא גט מדרבנן, 8 בנוסף לחליצה מן התורה.

8.  כתב רש"י שקידושי כסף ושטר מועילים ביבמה מדרבנן לאסור אותה על שאר האחים [אם היו כמה אחים למת. כולם נחשבים יבמים. ואם קידשה האחד, הרי זו אסורה על שאר אחיו]. אבל אין הם עושים בה קנין גמור ליורשה ולהטמא לה ואין הם פוטרים אותה מחליצה. וקשה: הרי גם באשה [שאינה יבמה] אין קידושי כסף ושטר עושים נישואין אלא אירוסין. ואין הארוס יורש את אשתו ואינו מטמא לה. ואם כן, מדוע כתב רש"י ביבמה שאין קידושי כסף שטר מועילים בה לזה? הרי גם באשה שקידושיה מדאורייתא אין הקידושין גומרים בה ליורשה ולהטמא לה! ותירץ הרש"ש: ביבמה אילו היו הקידושין מועילים מן התורה, היה בזה גם נישואין. כשם שביאה עושה נישואין ביבמה, אפילו אם באשה אחרת ביאה עושה קידושין ולא נישואין.

כי אין הגט לבדו מתיר אותה להנשא לאחר, היות שאין קידושין תופסים ליבם ביבמה מן התורה, ואין הגט מתיר את היבמה להנשא לכל אדם, אלא חליצה, וכדלהלן.

ויבמה שלא בא עליה היבם, ולא נקנתה לו בביאה לאשה - קונה את עצמה, להיות ברשותה שתוכל להנשא לאחר, 9 בשתי דרכים:

9.  התוספות רי"ד כתב, שהלשון "קונה את עצמה" שבענין יבמה, [בסיפא] אינה דומה ללשון "קונה את עצמה" שהוזכרה בענין אשה [ברישא]. שהרי באשה, מדובר בה לאחר שהבעל קנה אותה, שאז היא קונה את עצמה בגט ומיתת בעל. ואילו ביבמה מדובר לפני שהיבם קנה אותה [אבל לאחר שהיבם קנה אותה, הרי היא קונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל]. ונראה שהתנא סתם את לשונו בזה - מפני שברישא שנינו "האשה", ואחרי שהיא התקדשה היא עדיין קרויה אשה [ועיין עוד תוד"ה האשה]. אבל בסיפא שנינו "היבמה". ולאחר שהיא נקנתה בביאה, שוב אין היא קרויה "יבמה", אלא מכאן ואילך הרי היא אשתו לכל דבר, וקרויה "אשה". ומאחר ששנינו "היבמה קונה את עצמה", מובן שמדובר לפני שהיבם קנאה [וכן מבואר מדברי המקנה על תוספות ד"ה האשה נקנית.].

א. בחליצה. 10

10.  שנאמר [דברים כה ט]: "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו [על גבי קרקע. רש"י], וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".

ב. ובמיתת היבם.

גמרא:

ומצאנו שהתורה קוראת לנתינת כסף - "קנין".

תוספות על הסוגיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוספות ד"ה האישה נקנית:[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקדמה: נאמר במשנה האישה נקנית בשלוש דרכים עם ה"א הידיעה. שואלים תוס': מדוע נאמר כאן האישה נקנית ואילו לגבי בתולה (בכתובות דף ב עמוד א) נאמר בתולה נישאת ללא ה"א הידיעה? מתרצים תוס': מדובר אצלנו על האישה המבוררת בפס' כמו שכתוב:"כי יקח איש אישה", לכן כתוב בה"א הידיעה, כלומר שמדובר באותה אישה שהוזכרה בפסוק. לעומת בתולה שלא מוזכרת בפסוק לגבי נישואין בבתולה, לכן כתוב בלא ה"א הידיעה. מקשים תוס': לגבי עבד עברי ועבד כנעני. מדוע לא מוזכר עם האות ה"א הידיעה? הרי הם מוזכרים בפס'. מתרצים תוס': מאחר והעבד והאמה לא מבוררין כל כך מאחר שהפס' צריך לפרש באיזה עבד מדובר, בעבד עברי או כנעני וכן באמה עברייה או כנענית, ולכן הם כתובים בלא ה"א הידיעה. דוחים תוס': שבאמת שהתנא שונה פעם עם ה"א ופעם בלא ה"א לפי הלשון הרהוט לו בפה, כמו שמצינו בכמה מקומות ששונה המעשה קודם המניין וכן ההיפך. כגון, אתרוג שווה לאילן בשלוש דרכים, התורה נקנית במ"ח דברים (אבות פ"ו מ"ה), אור לי"ד בודקים (פסחים דף ב.), ז' ימים קודם יום הכיפורים (יומא ד' ב.), בשבעה דרכים בודקים את הזהב (זבין פ"ב מ"ב), וכו'.

תוס' ד"ה ב"ש אומרים בדינר[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקדמה: נאמר במשנה שב"ש אומרים שהאישה מתקדשת בדינר וב"ה אומרים בפרוטה. במסכת עדויות נאמר שזה מקולא (מקילים) ב"ש, וחומרי (מחמירים) ב"ה, משום שאם נתקדשה בפחות מדינר ב"ה מחמירים שהיא אשת איש, וב"ש מקילים עליה שהיא פנויה. מקשים תוס': אפשר להוכיח שבקידושי פרוטה ודינר ב"ה הם אלו שמקילים וב"ש הם המחמירים במקרה של קידושין מאדם אחר, לדוגמא, ראובן קידש בפרוטה ושמעון קידש בדינר. במקרה זה לב"ה היא מקודשת לראובן ולא לשמעון, לב"ש היא מקודשת לשמעון ולא לראובן. נמצא שאם ראובן מת, לדעת ב"ש היא עדיין מקודשת לשמעון והיא אשת איש, והם אלו שמחמירים, ואילו לב"ה לקולא לקידושי שמעון אינם קידושין ופנויה היא. מתרצים תוס': במסכת עדויות לא מדובר במקרה ששניים קידשו אותה אלא במקרה שהתקדשה מאחד בפחות מדינר, האם מקודשת היא? בכך ב"ש מקילים וב"ה מחמירים. והראייה לכך: מהגמרא יומא פ' עמוד ב' השותה ביוהכ"פ לפי ב"ש חייב ברביעית ולפי ב"ה כמלוא פיו. מקשה הגמרא, אם כן, לב"ש לקולא, מאחר שמתחייב בכרת רק אם שתה רביעית, לב"ה לחומרא שאפילו כמלוא פיו חייב, שזהו פחות מרביעית. אם-כן, מדוע לא נאמר שם שב"ש מקילים וב"ה מחמירים? מתרצים שם שמדובר באדם אחד כגון עוג מלך הבשן שמלוא לוגמיו הוא יותר מרביעית, לכן לב"ש לחומרא מאחר שמחייבים ברביעית ולפי ב"ה לקולא שמחייבים כמלוא לוגמיו של אדם ענק שהוא יותר מרביעית מלוא לוגמיו וגם אצלנו מדובר בקידושין של אדם אחד מסוים.

תוס' ד"ה "בפרוטה ובשווה פרוטה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקדמה: במשנה מבואר שהאישה נקנית בכסף לב"ה בפרוטה ובשווה פרוטה. מקשים תוס': מה הצורך לכתוב שמתקדשת בפרוטה? די היה לכתוב שמתקדשת בשווה פרוטה וממילא היינו למדים שמתקדשת בפרוטה. והראיה בהודאה אם הודה חייב בשבועה? מתרצים תוס': הסיבה שנכתב גם כסף וגם שווה כסף: א. בכסף, כלומר באיזה כסף; או דינר כב"ש או פרוטה כב"ה. ב. שווה כסף, משום שהיינו חושבים שלא תתקדש בשווה כסף. משום שלמדנו דין כסף מעיפרון ב-"קיחה קיחה" קמ"ל שנקנית גם בשווה כסף. מקשים תוס': מאחר שלמדנו משדה עפרון כסף, א"כ מניין למדים שאפשר לקדש אישה בשווה כסף? עבד עברי: נלמד שפודה עצמו מאדונו בשווה כסף מהמילה "ישיב", שבאה לרבות ששווה כסף הוא כמו כסף. פדיון הבן: נלמד ששווה כסף ככסף מהגמרא שבועות (דף ד:) מכלל פרט וכלל. מזה שכתוב בפסוק: "ופדויו לבן חודש" זהו כלל, "בערכך כסף חמשת שקלים" זהו פרט. "תפדה" זהו כלל, שלומדים ששווה כסף, ככסף. הקדש: נלמד מזה שכתוב "חמישים שקלים כסף", מכלל פרט וכלל, ששווה כסף, ככסף. גם כן, והראיה לכך שהקדש לא נפדה בקרקע ובשטר, משום שקרקע ושטר אין דינם כשווה כסף, משום ששווה כסף הגדרתו דבר המטלטל וגופו ממון, וקרקע אינה מטלטלת ושטר אין גופו ממון. מתרצים תוס': קידושין וערכין נלמד מעבד עברי ששווה כסף ככסף. מקשים תוס': לגבי נזיקין כתוב "כסף ישיב לבעליו: ששווה כסף ככסף וא"כ נזיקין ועבד עברי הם שני כתובים הבאים כאחד שאין מלמדים ולא יהיה ניתן ללמוד קידושין וערכין מעבד עברי? מתרצים תוס': יש פעמים ששני כתובים הבאים כאחד כן מלמדים במקרה כזה שאי אפשר ללמוד אחד מהשני, לכן צריך לומר אצלנו שאי-אפשר ללמוד עבר עברי מנזיקין ולא נזיקין מעבד עברי. כיצד? א. אי אפשר ללמוד נזיקין מעבד עברי, משום שבנזיקין כתוב "ממיטב שדהו", והיינו חושבים דווקא כסף ולא שווה כסף, לכן צריך "ישיב" לגבי נזיקין ששווה כסף ככסף. בעבד עברי גם צריך ללמדנו שאפשר לפדות בשווה כסף ואי-אפשר ללמוד מנזיקין, משום שהקונה עבד בקרקע צריך לשלם ממיטב קרקעו, דהיינו כסף ולא שווה כסף ולכן צריך "ישיב" בעבד שגם בשווה כסף. ב. בעבד היינו חושבים שיהיה אפשר שנפדה אותו בשווה כסף שנקל עליו שלא יטמע בין עובדי הכוכבים, אבל בנזיקין לא שייך לומר זאת, ולכן בנזיקין צריך להשמיענו "בישיב" ששווה כסף ככסף. ואם היה כתוב בנזיקין ששווה כסף ככסף, אי-אפשר היה ללמוד עבד עברי ממנו, משום שאותו עבד נעשה עבד כי סחר בפירות שביעית והיינו חושבים לקנסו ולא נפדה אותו בשווה כסף, קמ"ל שבא "הישיב" ללמדנו שפודהו בשווה כסף. מקשים תוס': מדוע לא למדנו פדיון הבן והקדש מנזיקין ועבד עברי? מתרצים תוס': שהיינו חייבים ללמוד בכלל ופרט וכלל, משום שבאים למעט קרקעות ושטרות שאין פודין בהן בכור אדם והקדש. לסיכום: פדיון הבן והקדש לומדים מכלל ופרט וכלל ששווה כסף ככסף וקידושין וערכין לומדים מעבד עברי ששווה כסף ככסף, ובנזיקין לומדים ששווה כסף ככסף מהמילה "ישיב" כמו בעבד עברי.

תוס' ד"ה "וכמה היא פרוטה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

שואלים תוס': מדוע המשנה לא שואלת כמה הוא דינר כמו שהיא שואלת כמה היא פרוטה? מתרצים תוס': א. משום שבדינר היה ידוע מה שוויו לעומת פרוטה שיש בה מחלוקת מה שוויה. ב. מאחר שהלכה כב"ה, לכן המשנה פירטה את מה שהוא הלכה למעשה.

תוס' ד"ה "אחד משמונה באיסר"[עריכה | עריכת קוד מקור]

מפרש ר"ת: הכוונה דווקא שהאיסר בשוויו הרגיל, אבל אם האיסר הוזל, אז הפרוטה תהיה אחת משישה.

תוס' ד"ה "איטלקי"[עריכה | עריכת קוד מקור]
האיסר מצוי באיטליה מאחר שהקו"ף נשמטת כמו שמצינו בעוד מקומות.(איטלקי)
תוס' ד"ה "היבמה נקנית"[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקשים תוס': מדוע ביבמה לא מנינו מספר, כגון, היבמה נקנית בדרך אחד וקונה את עצמה בשתי דרכים, כמו שמנינו באישה, והצורך במיעוט ביבמה שנקנית בדרך אחד בביאה ולא בכסף ושטר? והמניין בסיפא בא למעט שיבמה לא יוצאת בגט רק בחליצה בלבד? מתרצים תוס': מאחר שיבמה נקנית בדרך אחד, לכן אין פה מניין. מקשים תוס': ראינו שבאתרוג ששווה לאילן ב-ג' דרכים ולירק בדרך אחד, א"כ גם בדבר אחד יש מניין? מתרצים תוס': באתרוג מדובר בדברים השונים בו ובדברים השייכים בו לא שייך לומר מניין, משום שהוא לא מתייחס לדבר אחר. מבארים תוס': הסיבה שבעבד עברי וכנעני לא מנינו מניין משום ש: א. מאחר שביבמה לא מנינו מניין גם בעבד לא מנינו מניין. ב. משום שהצורך במניין הוא למעט מאחר ובעבד אין שום קניין שממעטת בו, לכן לא מנינו מניין.

=== מפרשים על הסוגיה: ===[עריכה | עריכת קוד מקור]

האם שטר קידושין צריך להיכתב לשמה?[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא קידושין ט.[עריכה | עריכת קוד מקור]
הסתפק בכך ריש לקיש צדדי ההסתפקות: א. מאחר שמקישים הביה ליציאה שנאמר:"כי־יקח איש אשה ובא אליה ושנאה" וכמו שביציאה הגט צריך להיות לשמה ה"ה (הוא הדין) ההביה הקידושין צריכים להיות לשמה. ב. או שמקישים את ההביות זב לזה, כלומר, כמו שבקידושי כסף לא צריך שכסף הקידושין יהיה טבוע לשמה, כן בקידושי שטר לא צריך שהשטר ייכתב לשמה.
מסקנת הסוגיה:[עריכה | עריכת קוד מקור]
מקישים הביה ליציאה ושטר קידושין צריך להיכתב לשמה.

=== האם צריך להקנות לאישה את שטר הקידושין? ===[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקדמה:[עריכה | עריכת קוד מקור]
אי אפשר להקנות דבר שנכתב באיסורי הונאה אלא אם כן אין צורך בהקניה ואז מותר לכתוב באיסורי הנאה.
הר"ן:[עריכה | עריכת קוד מקור]
מכוח זה שהוקש הביה ליציאה גט שכתבו על איסורי הנאה כשר, וה"ה שטר הקידושין. מה שאין כן בשטרות מקח שנכתבו על איסורי הנאה פסולים לפי שיש להם קניין.
קצות החושן:[עריכה | עריכת קוד מקור]
הביאור בדברי הר"ן שבגט אין צורך להקנות אותו לאישה שהרי אפשר לגרש בע"כ של האישה, ובהכרח שבגט די בנתינה בידה, ולכן גט שנכתב על איסורי הנאה כשר ומכח ההיקש ה"ה בשטר קידושין שלא צריך שהבעל יקנה לאישה את השטר אלא די שיתן לידה, ולכן גם שם כשר אם נכתב על איסורי הונאה. אך בשטרי מקח שצריך שהמוכר יקנה את השטר ללוקח, צריך שהשטר יהיה מותר בהנאה,ואם נכתב על איסורי הנאה שאין בו זכייה - פסול.
הרשב"א:[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב ששטר קידושין שנכתב על איסורי הונאה - פסול.

הסבר הגר"א ברשב"א:[עריכה | עריכת קוד מקור]
בגמרא ירושלמי נחלקו התנאים אם גט שכתב על איסורי הנאה כשר, למנ"ד המכשיר בגט גם שטר הקידושין שנכתב על איסורי ההנאה כשר ולמנ"ד הפוסל בגט גם בשטר קידושין יהיה פסול. אומרת שם הגמרא אמר ר' יעקב שמחלוקת התנאים היא כך שהמכשיר מכשיר באיסורי הנאה דרבנן והפוסל פוסל באיסורי הנאה דאורייתא ולפי זה כתב הרשב"א שבגט הבבלי מכשיר גם באיסורי הנאה מדאורייתא, מ"מ בשטר קידושין לא מצינו שהבבלי חולק על הירושלמי, ולכן שטר קידושין שכתבו על איסורי הנאה דאורייתא - פסול.
אבני המילואים:[עריכה | עריכת קוד מקור]
הטעם לשיטת הסוברים ששטר קידושין הנכתב באיסורי הנאה פסול, משום שבגט אין צורך בזכייתה של האישה משום שמגרשה בעל כורחה לכן כשר גם על איסורי הנאה. מה שאין כן בקידושין שצריך את דעתה לקידושין צריך שתזכה בשטר, ולכן פסול אם נכתב על איסורי הנאה.

האם בשטר קידושין יועיל שיאמר לה טלי (קחי) השטר על גבי הקרקע? [עריכה | עריכת קוד מקור]

אבני מילואים: כמו שבגט לא מועיל לכאורה גם בשטר קידושין לא יועיל, כי מקישים הביה ליציאה. אך מ"מ יש צד לומר שבשטר קידושין שנמצא על גבי הקרקע תתקדש, והחילוק הוא שבגט כתוב: "ונתן בידה" שצריך שהבעל יתן את הגט ולא מועיל אם האישה תיטול את הגט. הסיבה היא שבגט לא צריך שיקנה לה אלא צריך שיהיה בידה. מה שאין כן בשטר קידושין שנלמד מקניין חליפין. צריך שהמוכר יקנה את הסודר (בגד), לכן שם לא צריך לתת בידו רק להקנות אותו וה"ה בשטר.

האם שטר מחובר לקרקע כשר לקידושין?[עריכה | עריכת קוד מקור]

החלקת מחוקק: מביא שתי דעות ברשב"א: לפי הדעה הראשונה כמו שגט מחובר לקרקע פסול ה"ה בשטר קידושין משום שמקישים הויה ליציאה, אבל הרשב"א בתשובה חזר בו וכתב ששטר קידושין מחובר כשר, ונלמד שגט המחובר שפסול בירושלמי שכתוב "ספר כריתות" מה ספר בתלוש אף כל דבר בתלוש, ולפי הבבלי נלמד מזה שכתוב "ונתן בידה". דבר הניתן מיד ליד יצא מחובר בגט שאינו ניתן מיד ליד שפסול, מה אין כן בשטר קידושין במחובר שכשר. קושיות הגר"א: א. הקשה על הרשב"א למה לא נלמד גם לשטר קידושין שצריך שיהיה לתלוש הרי מקישים הויה ליציאה? ב. מקשה על הרמ"א שכתב: "כתבו על דבר המחובר לקרקע או על איסורי הנאה, יש אומרים שהוא פסול ויש מכשירים", ושואל הגר"א אם כשר באיסורי הנאה בהכרח שמקישים שטר קידושין לגט שכשר באיסוי הנאה וא"כ לשיטה זו שמקישים לגט ודאי שגט פסול במחובר אז איך ייתכן שהרמ"א כתב - ויש מכשירין, שהולך גם על מחובר וגם על איסורי הנאה?