תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 10,000 ש"ח | פרס שני - 7,500 ש"ח | פרס שלישי - 5,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

ציצית

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg סוגיה זו זקוקה לעריכה: הסיבה לכך היא: תוכן עניינים, כותרות, וכד', כמו כן יש לשנות את שם הסוגיה לשם יותר ממוקד.
כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מקורות
בבלי: שבת כה ב; מנחות מ א
ירושלמי:ציצית ג ה
רמב"ם:אורח חיים ט ו

פטור בגד פשתן מציצית תכלת ואם אם חייב בציצית העשוי מפשתן

תוכן עניינים

מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם בגד פשתן חייב בציצית וטעם הגזירה

מעשה ברבי יהודה בר אלעאי ותלמידיו שהחביאו כנפותיהם

פירוש רש"י בסוגיא

פירוש רבינו תם בסוגיא

לדעת רש"י וסיעתו אם בית שמאי מחייבין בגד פשתן בציצית פשתן

דעת הגאונים והראשונים שסוברים כרבינו תם

דעת הראשונים שסוברים כרש"י

שיטת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא

שיטת ספר היראים בסוגיא

מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז בטלה הגזירה

שיטת הספרי שבגד פשתן פטור מציצית

פסק הש"ע והרמ"א

יש להקדים דברי המאירי בשבת (כ, ב), שלשון סדין מונח על כל בגדי פשתן, אלא מפני שהוא בן ד' כנפים משא"כ רגילות בשאר בגדי פשתן שאדם רגיל להתכסות בו, תופש לשון סדין, ע"כ.

מקור הדין מהגמרא

גרסינן במנחות (מ, א), "תנו רבנן סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, והלכה כדברי ב"ה. אמר רבי אליעזר ב"ר צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, אמר רבי א"כ למה אסרוה, ותי', לפי שאין בקיאין בטעם שעשה דוחה ל"ת, ויסברו שכלאים מותרים תמיד. והק', א"ל רבא בר רב חנא לרבא, שעשרה אנשים יטילו ציציות צמר בבגדיהם של פשתן ויצאו לשוק, ויתפרסם שדוקא ציצית מותר בכלאים, ותי', כ"ש שיתמהו שאנשים הגונים כאלו לובשים כלאים. והק', שידרשו בשבת ברבים בביהכנ"ס את היתר ציצית בכלאים, ותי', גזירה משום קלא אילן שהוא צבע הדומה לתכלת ואינו מן חלזון, ואי נתיר תכלת בסדין יטיל צמר צבוע בקלא אילן והווי כלאים שלא במקום מצוה. והק' שלא יהא קלא אילן אלא כצמר לבן, דאמרי' לעיל (לח, ב) שאם אין לו תכלת מטיל לבן, ותי', דכיוון שאפשר במינו לא, והיינו דלשם לבן אפשר לתת חוטי פשתן ומש"ה לא מטילים לבן דצמר בסדין של פשתן. והק' שיבדקו את כל צובעי הצמר או מוכרי התכלת שלא יטילו קלא אילן, ותי', גזירה משום טעימה, שאם יצריכו לכל הקונים לבדוק יורות הצבע, יניחו חומר הבדיקה בתוך סיר הצבע ויפסלו את כל הסיר. והק', שיכתבו חכמים וישלחו לכל העולם הלכות טעימה היאך בודקים בלי להפסיד, ותי', שהאיגרות לא חשובות לאנשים ויעברו עליהם. והק' רבא הרי אפילו חמץ בפסח ויוה"כ שהם בכרת, היו סומכים על איגרות ששלחו שמעברים את השנה, וכ"ש בציצית שהוא עשה בעלמא שאפשר לסמוך על איגרות. אלא אמר רבא וכן במערבא משום דרבי זירא, שהטעם שסדין פטור מציצית, דחיישינן שמא יקרע סדינו בתטך שלוש אצבעות לשפת הכנף, ויתפרנו בחוטי פשתן, ויניח סוף החוטין התלויין שם ואח"כ יתן בה שני חוטי תכלת ויצרף אותן שניים של לבן עמהם, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי, ולכן לא מועיל לצרף את חוטי הפשתן מהתפירה, דלא עשאם מתחילה לשם ציצית, ונמצאת ציצית פסולה והווי כלאים שלא במקום מצוה. והביאה הגמ' שרבי זירא התיר ציציותיו מסדינו שהיה של פשתן ונטלן משום שמא יקרע ואח"כ יקרע והוו תולמ"ה, והיינו כדאמר לעיל. וטעם נוסף אמר רבי זירא שאין מטילים ציצית בסדין, גזירה משום כסות לילה, דהיינו שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית ונמצא נהנה מכלאים שלא במקום מצוה, ע"כ. ועוד איתא בשבת (כה, ב), "אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי וכו', ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות, והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן אמר להן בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה הלל מחייבין והלכה כדברי ב"ה, ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה". ובסיכום נחלקו ב"ה וב"ש בחיוב סדין בציצית, וב"ה מחייבים וב"ש פוטרים, והלכה נפסקה כב"ה, אלא שמ"מ גזרו חכמים על סדין. והקשה ותירץ הש"ס בטעם הדבר, ומסקנא דמילתא דגזרו, או שמא יקרע סדינו, או משום כסות לילה.

פי' רש"י בסוגיא שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה והגזירה רק על התכלת

אלא שנחלקו הראשונים ובראשם רש"י ור"ת, בביאור הסוגיא לאורכה ולרוחבה במה פליגי ב"ה וב"ש, וכפי שכתב המאירי (שבת כה, ב) שנתבלבלו בה המפרשים. דהנה רש"י (ד"ה ב"ש פוטרין) פירש בביאור יסוד מחלוקתם, דבית הלל דרשינןסמוכין של היתר כלאים בציצית וכדאמרינן ביבמות (ד, א) אתי עשה ודחי לא תעשה דכתיב "לא תלבש שעטנז" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך" ואמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין שנאמר "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר". ולכן ב"ה מחייבין סדין בציצית דשרי כלאים בציצית. אבל ב"ש לא דורשים הסימוכין דאתי עשה ודחי ל"ת וע"כ לשיטתם כלאים אסור בציצית. והוסיף רש"י דמה שנקט הש"ס לשון פטור וחיוב ולא לשון אוסרין ומתירין, משום דציצית הוא חובת הבגד ואפילו אם לא לובשה חייב הבגד בציצית, ולשון אוסר ומתיר קאי על האדם, וע"כ שנו לשון פטור וחיוב שהוא קאי על הבגד. ועוד שגם איסור והיתר תליא בפטור וחיוב, דכיוון שלב"ש פטור הו"ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר על ל"ת של כלאים, ולב"ה שמחייבים בציצית אין משום כלאים ומותר ללובשן. ולפי דרכו פירש (ד"ה לפי) דהגזירה על סדין הוא לשיטת ב"ה, דהא לב"ש מדאורייתא אסור ללבוש סדין מצוייץ בכלאים. והא דאמר ר"א ב"ר צדוק שכל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, היינו דפליג על ב"ה וסבירא שהלובש כלאים בציצית מתמה את כל הרואין שאומר כלאים הוא לבוש. והקשה עליו רבי, דכיוון שהלכה כב"ה למה עושין כן שמתמיהין עליו לומר שהוא כלאים, הרי כלאים מותר בציצית. ותירצו דלב"ה גזרו או שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה. [ואף שפי' בעוד דרך עיין לקמן בתוס' שאינו לשיטתו] ובדרך זו פירש גם הגמ' בשבת (כה, ב ד"ה ואינהו) גבי ר"י בר אלעאי, דמה שהסתירו תלמידיו את ציציותיהם, שהיו סבורים דאף שהלכה כב"ה וחייבין מדאורייתא מיהו רבנן גזרו בהו משום כסות לילה, דלב"ש עובר על ל"ת דאורייתא של כלאים. ועפ"י מה שפירש הסוגיא דהלכתא כב"ה ואליבא דשיטתם גזרו רבנן, כתב בספר הפרדס (סי' לו) דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל במינו חייב, דאמאי לגזור בו אחר שאפילו לובשו בלילה שאינו זמן ציצית לא עובר על איסור דכלאים, וכהא דתלמידי ריבא"ע שסברו דגם אליבא דב"ה גזרו משום כסות לילה ולכן לא הטילו תכלת שהוא כלאים, אבל ציצית במינו לבשו דלא גזור בהו רבנן. וכן הא דאיתא במנחות (מא, א) שהמלאך אמר לרב קטינא אם תלבש סדין בקיץ שהוא פטור מציצית כיוון שהוא כסות לילה וסרבל בחורף שגם פטור דאין בו ד' כנפות ציצית של תכלת מה תהא עליה. לא בא להוכיחו אמאי לא לובש כלל ציצית, דהא גם לב"ש במינו חייב, אלא למצוה מן המובחר קאמר ליה שילבש גם תכלת. ובסיכום דעת רש"י, יסוד המחלוקת, שב"ה דרשינןסמוכין ודוחה עשה דציצית ל"ת דכלאים ולכן סדין חייב בציצית. וב"ש לא דרשינן סמוכין ולכן סדין פטור דלא דחי עשה דציצית ל"ת דכלאים. ונקט הש"ס לשון פטור וחיוב כיוון שהוא חובה על הבגד ועוד שגם בזה תלוי איסור והיתר. וכל הגזירה היא לשיטת ב"ה, ורק על כלאים, אך במינו שרי. ולכן למעשה לב"ש בגד פשתן פטור מדאורייתא מציצית עכ"פ בכלאים, וכן בטלית של צמר אסור לעשות לשיטתם לבן של פשתן והתכלת של צמר. וכן לב"ה אין לעשות כלאים בציצית משום הגזירה, אומנם מותר להטיל בבגד של פשתן רק לבן מפשתן, דבמינו לא גזרו.

פי' ר"ת בסוגיא שגם ב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כדבריהם

והתוספות בשבת (כה, ב ד"ה סדין) הביאו דברי רש"י והערימו חבילת קושיות על רש"י, חדא דבמנחות (מא, א) מהדר הש"ס לרבות דציצית חובת טלית הוא, ולפי רש"י מדוע לא הוכיחה הגמ' מלשון הברייתא בסוגיין, דמכך שלא כתבה "ב"ש אוסרין" אלא "פוטרין" משמע שאפילו אם אין לובש את הטלית חייב להטיל בה ציצית, דלשון איסור שייך רק כשלובש הציצית, ואילו לשיטתם הבגד חייב אף כשאין לובשו. ועוד שבהלכות גדולות (סימן כז) פסק שציצית חובת גברא היא, ולפי רש"י משמע מהברייתא שציצית חובת הבגד היא. ועוד דאמרי' ביבמות (ד, ב) דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה שהוא ספר דברים דריש והא פרשת ציצית וכלאים נאמר במשנה תורה ואיך יתכן לומר שב"ש לא דרשינן סימוכין. ועוד דרב עמרם גאון פוסק כב"ש בששה דברים ואחד מהם הוא בסוגיין שהלכה כב"ש דפטרי סדין מציצית. ועוד דלפי רש"י היה צריך לכתוב שב"ש פוטרים כלאים מציצית ולא סדין, דהא לא פטרו אלא מכלאים אבל להטיל במינו שפיר דמי. ולכך פרס רבינו תם שיטה אחריתא בסוגיין, דכ"ע דרשינן סימוכין, וב"ש שפוטרין סדין בציצית, הוא מדרבנן גזירה שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה, ופוטרים אפילו ממינו שלא יטיל אפילו חוטי לבן של פשתן, מדקתני "סדין בציצית" ולא קתני "סדין בתכלת" דמשמע שבמינו שרי. וב"ה מחייבין אפילו תכלת שהוא כלאים דלית להו הנהו גזירות דב"ש. ולפי דרכם פירשו במנחות (ד"ה אמר) [וכן פירש רש"י בלישנא אחרינא (ד"ה לפי)] דמה שאמר ר"א ב"ר צדוק כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, לא בא לחלוק על ב"ה, ואח"כ רבי אמר שהלכה כב"ה. אלא בא להעיר על ב"ש היאך גזרתם על סדין שפטור לגמרי מציצית, הרי כל המטיל אינו עובר באיסור אלא הוא מהמתמיהין, שתמהין עליו בני אדם שאינם יודעים שמותר אבל איסורא ליכא ומותר להטיל בסדין כלאים. והוסיפו התוס' דפירוש זה אינו יתכן לדעת רש"י, שהרי לשיטתו ב"ש פוטרים סדין מדאורייתא ולא שייכא שיאמר, שיקשה על כך ר"א ב"ר צדוק שהוא מותר אלא שהוא תמוה, דהא לשיטתו הטעם שאסרו ב"ש כיוון דלא דרשי סימוכין. ורק אי נימא שב"ש אסרו משום גזירה שייכא שיקשה ר"א ב"ר צדוק דאינו אסור משום גזירה, אלא שרי ורק שתמוה. וסיים התוספות שהלכתא כבית שמאי ואסור להטיל ציצית בבגד פשתן אפילו מין במינו, ותלמידיו של ר"י בר אלעאי לא היה להם כלל ציצית דסברי כב"ש שפוטרים לגמרי בגד פשתן. ולרב קטינא לא היה ציצית כלל. וכן אומר ר"ת, דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו במינו דכב"ש קיי"ל דפטרי, והמברך, מברך ברכה לבטלה.

למ"ד שב"ש לא דרשינן סימוכין אי מחייבים עכ"פ מין במינו

ויש לעיין לשיטת רש"י וסיעתו דב"ש לא דרשי סימוכין ופטרו סדין של פשתן מדאורייתא, אם הוא רק בכלאים אבל לבן של פשתן יוכל להטיל או שמא פטרו בגד של פשתן לגמרי מציצית. דתוספות לעיל הקשו דלרש"י ב"ש יחייבו בגד פשתן במינו דהא לית ביה כלאים. ועיין ברש"י שיישב, דהטעם שנקט סדין בציצית ולא כלאים בציצית, משום דפסיקא לה מילתא שבפשתן אין בו ציצית בלא כלאים, שעיקר מצות ציצית תכלת כתיבא ביה ותכלת צמר הוא, ואף אם הלבן יעשה גם מצמר הרי הבגד מפשתן והוי כלאים, ע"כ. ועכ"פ מצינו דבאמת רש"י סבירא שב"ש מחייבים בבגד פשתן מין במינו, וכמ"ש השיטה מקובצת (מנחות מ, ב ד"ה סדין) בשם תוספות חיצוניות, שפירש רש"י בתשובה דאע"ג דב"ש פוטרין סדין בציצית, היינו דוקא תכלת דהוי כלאים, אבל מינו מיהו צריך למשדי ביה, ע"כ. וכן הביא הריטב"א (שבת כה,ב) שכ"כ רש"י בתשובה. אבל המאירי (שבת כה, ב) אף שפירש הסוגיא כשיטת רש"י שב"ש פוטרים מטעם דלא דרשי סימוכין, מ"מ כתב דלא פטרו רק בתכלת שהוא בכלאים אלא אף לבן במינו ונסתלקה ציצית מן הפשתן לגמרי, שהרי עיקר הציצית בתכלת, ואם בטל תכלת בטל לבן, ואע"פ שאין תכלת מעכב את הלבן, מ"מ טלית שאסור בתכלת אינו בדין ציצית. וכ"כ הרמב"ן במלחמות (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) וכ"כ הריטב"א באי נמי.

דעת הגאונים והראשונים דסבירא כר"ת שב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כוותם

ובאמת מחלוקת רש"י ור"ת, נחלקו בה הגאונים והראשונים מערכה לקראת מערכה. ובסדר רב עמרם גאון (ק"ש וברכותיה) כתב כר"ת, דאע"ג דקתני הלכה כב"ה, אהדרוה כב"ש, וזה אחד מששה דברים שהלכה כב"ש ולא כב"ה ואף שלא נחית למח' אם ב"ש דרשי' סימוכין, מ"מ ביאר בדבריו הריטב"א (שבת כה, ב) דסבירא דב"ש דרשינן סימוכין, דהיאך אפשר לפסוק כמאן דלא דריש סימוכין, וכן פירש בדבריו בתוספותיו ר"י הזקן (שבת כה, ב). וכן מבואר ברבינו גרשום (מנחות מ, א ד"ה א"ר אלעזר) שהלכה כב"ש, שפירש הסוגיא כתוספות, שב"ש הם שאסרו משום גזירה ולא ב"ה. וכן האריך להשיג על רש"י בתוספות ר"י הזקן (שבת כה, ב) שהלכה כב"ש ובגד פשתן פטור לגמרי, ושכן רבינו נתן ורבינו שמואל ובתשובות בשר על גבי גחלים, כולם אוסרים פשתים בפשתים, ע"כ. ורבינו זרחיה הלוי במאור הגדול (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) גם כתב שהלכה כדברי ב"ש, והשיג על הרי"ף (לקמן) בסכינא חריפא שכל הגאונים שהיו מן העולם כולם אסרו להטיל ציצית של פשתן בטלית של פשתן ולא היה אדם שחלק בדבר עד שבא הרי"ף והתירו לעצמו והורה לאחרים לעשות כן וכבר השיב עליו רבי יצחק ב"ר ברוך ושבר כל דבריו והדעת מכריע כדבריו. והוסיף דאע"ג דתניא שהלכה כב"ה, אין למדין הלכה מפי משנה וברייתא. והגזירה גם על הלבן, ואף שעיקר האיסור משום חוטי תכלת, מ"מ כיוון שמצות תכלת ולבן תלויות זו בזו, אפילו למ"ד אין מעכבות זו את זו, הואיל ונאסרה התכלת בסדין נאסר לבן עימה, שאין להפריש בניהם שיהא סדין חייב בלבן ואסור בתכלת, שדבר זה רחוק מאוד ואין הדעת סובלתו, ע"כ.

ובעל העיטור (הל' ציצית ש"ב ח"א) גם האריך בסוגיין לבאר שיטת הגמרא שעקרי רבנן לבגד פשתן בציצית לגמרי אף בלבן, דמה שאמרי' אין תכלת מעכב את הלבן, היינו דוקא צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת, אבל בפשתן ליכא למימר הכי וכיוון שפטור מתכלת פטור מלבן, וכן הביא תשובות הגאונים, רב האי גאון ואביו ורב יעקב גאון ומר רב אבימי ותשובת רב עמרם וכל הגאונים מאחריהם שכולהו סבירי שאין להטיל ציצית בפשתן כלל אף במינו, ועיין שם שאר תשובות הגאונים וראשונים שהביא, וע"כ מסיק שלענין הלכה דעת הגאונים ראשונים ואחרונים וכל רבותי שווין בדבר דכל שיש בו פשתן אסור. והרי"ף (לקמן) שהתיר פשתן במינו יחידאה הוא, ואע"פ שאין משיבין אחר הארי הרי כמה אריות לפניו ולפני פניו וקמאי וקמאי דקמאי אסרו ליתן כלל בבגד של פשתן, והילכך לא רמינן בטלית דאיכא פשתן כלל ואזלינן בתר מנהגא דקמאי כדאמרינן פוק חזי מאי עמא דבר, ע"כ. ועיין בספר האשכול (הל' ציצית סי' לב) שהביא גם תשובות הגאונים שאסרו לגמרי. וכ"כ הנימוקי יוסף בחידושיו לשבת (כה, ב) ובהלכות ציצית (יג, ב מדפה"ר) כדעת ר"ת, ושכ"כ רב האי גאון בשם אביו וכ"כ הגאונים הראשונים, וכ"כ בספר האגודה (שבת כה, ב) ועיין בריטב"א (שבת כה, ב) שסלל דרכו בסוגיא כפירוש רש"י והאריך ליישב דבריו, ומ"מ סיים דר"ת ורוב הגאונים הסכימו דכיוון דסדין אסור בתכלת בלבן נמי גזרו, וראוי להחמיר שלא לעשות טלית מצוייצת של פשתן אלא של צמר, ע"כ. וכן תפס הסמ"ג (עשין כו) עיקר כדעת רב עמרם גאון. וכן העיד האורחות חיים (הל' ציצית סי' ב) שרב האי גאון השיב שהמברך עליהם עובר משום לא תישא וחייב מלקות ושכן מצא בתשובת הגאון בשם כמה גאונים שלא הורה אחד מהם לישראל מעולם למירמי חוטי דכיתנא. וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (בהוצ' מכון י-ם דפוס לבוב סי' רנב) שמוחזק הוא מפי קבלת רבותיו שאין להתעטף בסדין וזה אחד מו' דברים שהלכה כב"ש. וכ"ה בתשב"ץ קטן (סי' רסה), וכ"כ רבינו פרץ בהגהותיו לתשב"ץ קטן, שהלכה כב"ש דסתם תלמודא כוותיה. וכ"כ הסמ"ק (מצוה לא) שטלית של פשתן פטור אפילו במינו,וכ"כ בספר הנייר (סי' לה) בשם ר"ת. וכן העיד בהלכות מהר"ש (הל' ציצית אות ז) על רבינו שמחה שהיה חושש משום פשתן, ועל רבינו יצחק שהיה אוסר לגמרי. וכן החמיר בזה תלמידו המהרי"ל בתשובות החדשות (סי' ה אות ב) ושכן המנהג בארצות אשכנז כדעת ר"ת. וכ"כ תלמידו המהר"ז בינגא (קיצור הל' ציצית אות ד) שהלכה כב"ש דסדין שהוא פשתן פטור מציצית. וכן מבואר בלקט יושר לבעל תרומת הדשן (הל' ציצית אות ח) שלא היה מסכים לטלית של פשתן, עיי"ש. וכן השיב המהרי"ק בתשובה (שורש קמז) לאחד אשר סבר דאף שפטרו גם מלבן מ"מ אינו איסור וכמו נשים במצות עשה שהזמן גרמא, וענה לו בחריפות שדבריו הבל המה דלא דמי כאן דאיכא למיגזר משום כסות לילה לשאר פיטורין דאינו איסור, ובודאי שהוא אסור להטיל אף פשתן, עיי"ש. וכן משמע בספר האגור (סי' ח, ט) שמצדד להחמיר.

דעת הראשונים דסבירא כרש"י שהלכה כב"ה וגזרו רק על התכלת וב"ש לא דרשי' סימוכין

אבל הרי"ף בהלכות ציצית (יג, ב) האריך להוכיח שחוטי פשתן פוטרים בשל פשתן, והגזירה לא היתה אלא על התכלת, דהוא גם מקרי ציצית, דהא אמרי' סדין בציצית ב"ש פוטרים וכו' וקאמר ר"א והלא כל המטיל תכלת בסדין וכו', וש"מ דהאי דת"ר סדין בציצית אתכלת קאי, והמלאך שהוכיח לרב קטינא היה על התכלת, ולכן סיים דלבן דפשתים בפשתים עדיף דליכא ביה ספיקא וחיובא דאורייתא הוא, ע"כ. וחיזק דבריו הרמב"ן במלחמת ה' (יג, ב מדפה"ר) ובחידושיו לשבת (כה, ב), שנכונים וברורים הם לענין פסק וגם לענין פירוש השמועה ודחה דברי בעל המאור באריכות, דמה שאמר שאין למדין הלכה מפי משנה שיבוש הוא, שאין דברי ריבא"ע לתלמידיו שפסק להם כב"ה מפי משנה אלא הראשונים שנו משנה והוא פסק בה הלכה והרי היא כשאר פסקי הלכות שבכל התלמוד. ופירש סוגיא דר"י בר אלעאי כדעת רש"י, דמה שהיו תלמידיו מחביאין כנפי כסותן, לפי שלא היה להם בם אלא לבן ולא תכלת. ואמר להם יודע אני שאתם חוששין לדברי ב"ש אבל שניתי לכם שהלכה כב"ה, ואינהו סבור דאף שאין הלכה כב"ש דפטרי מדאורייתא אלא הלכה כב"ה, מיהו יש לגזור משום כסות לילה. והביא קושיית תוס' דגם מי שבעלמא לא דריש סימוכין במשנה תורה דריש, ויישב, דבאמת גם ב"ש דרשי סימוכין אלא שדורשים בהיפך, דנסמכו בשביל להזהיר על כלאים בציצית, שלא תאמר יבוא עשה וידחה לא תעשה. וסיים שכן דעת רבינו הגדול לחייב בלבן ולא גזרו אלא על התכלת, ושכן דעת רש"י, וכל הפורש ממנו כפורש מחיים ויש לרבים אחרים דברים מרבים הבל, ע"כ. ועיין בריטב"א (שבת כה, ב) שיישב עוד דלא הוו"ל מופנה ומוכח לדידהו ואנן מופנה ומוכח בעינן כדאמרינן ביבמות (ד, ב).

וכן המאירי (שבת כה, ב) פירש באריכות הסוגיא כשיטת רש"י שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין, והלכה כב"ה שמחייבים בדין בציצית אלא שגזרו רבנן משום כסות לילה, ותלמידי ריבא"ע, וכן רב קטינא דמלאכא, היו מצייצים בלבן. ומה שר"א ב"ר צדוק אמר שהמטיל תכלת בירושלים מן המתמיהין, פירש, דדייק למימר תכלת ולא ציצית גרידא שהוא גם לבן, כלומר דכיוון שהלכה כב"ה, תמה מפני מה מתמיהין למטילי תכלת, ולא היה מרגיש דהוא מפני גזירת חכמים, ורבי ששאל א"כ למה אסרוהו, חיזק דבריו, דאף אם תשיב שהמטיל הוא מהמתמיהין מפני גזירת חכמים, היא גופא יש לשאול למה חכמים גזרו, ופירשו לפי שאין בקיאין וכו', וכמבואר לעיל. וכן יישב קושיית תוס' שבמשנה תורה כ"ע דרשינן סימוכין, כתירוץ הרמב"ן, דבאמת אף ב"ש סוברים שסמכן, אלא שהוא בא להזהיר שלא לטעות שבא עשה לדחות ל"ת. ועכ"פ כתב דראוי לפסוק כב"ה אם מצד שב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואם מצד שאמרו בברייתא שהלכה כב"ה, ואע"פ שאין למדין הלכה מפי תלמוד כמבואר בנידה (ז, ב), מ"מ כיוון שראינו שריבא"ע חיזק הדברים לתלמידיו, נראה שלמדין ממנה. וסיים, שזוהי דרך כל העולם להביא טלית של פשתן מצוייצת בחוטי פשתן. וכן פירש רבינו פרחיה (שבת כה, ב) כשיטת רש"י, שהלכה כב"ה אלא שגזרו חכמים ותלמידי ריבא"ע לבשו בגד של פשתן במינו. וכן ביארו בשרידים מפירושי הראשונים מהגניזה הקהירית (שבת כה, ב). וכן המרדכי (הלק"ט סי' תתקמא) כתב בשם רבינו שמשון שנראה דוחק כפירוש רבינו תם, דמנ"ל לבדות הך גזירה מליבנו מינו אטו שאינו מינו, ועוד שרוב הגאונים פסקו בתשובות דשרי להטיל בפשתן מינו, עיי"ש מה שפירש.

וכ"כ הרמב"ם (ציצית ג, ה) שכסות של פשתן עושין לבן שלה חוטי פשתן ממינה. וכ"ד רבינו אברהם מנרבונא בספר האשכול (הל' ציצית סי' לב) שבגד פשתן חייב בציצית של פשתן דליכא למגזר מידי וכן עמא דבר באתרן, עיי"ש. והאריך בזה גם הראבי"ה (סי' אלף קנב) בביאור הסוגיא ושיטות הגאונים, והעלה דנ"ל כוותיה הרי"ף ושכן פירש הגאון, עיי"ש.וכן העלה ראב"ן הירחי בספר המנהיג (הל' ציצית) שהפוסל לבן של פשתן בטלית של פשתן טועה, שאין פשתן חלוק מצמר לכל דבר חוץ מלענין תכלת, והעיד שכן מנהג ספרד ופרובינצא. ובספר החינוך (מצוה שפו) גם האריך בביאור הסוגיא דהלכה כב"ה אלא שגזרו על התכלת, אבל חוטים לבנים מפשתן אפשר לעשותם. ורבינו ירוחם (נתי"ט ח"ג קסט ע"ג) גם הביא מח' הראשונים וכתב שעל הרי"ף אנו סומכים שהוא מותר להטיל של פשתן. וכ"כ הטור (סי' ט) דאע"פ שהגאונים ור"ת אסרו, רש"י והרי"ף התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש, ע"כ. וכתב בספר כפתור ופרח (פרק ס), לעשות טלית פשתן וציציותיו פשתן לרוב הגאונים מותר, והביא מספר כתוב ושם לראב"ד (לפנינו ליתא קטע זה) שמימי עולם נהגו בטלית של שליח ציבור של פשתן, עד שבאו היהירים ונוהגין עצמן להיות פרושים לעשות להם שם בפני עצמן בשל צמר, וסיים הראב"ד שאפשר כי יותר טוב פשתן משל צמר. והוסיף הכפתור ופרח שכ"כ רבינו חננאל (שבת כה, ב) שהלכה כב"ה, ונראה בכוונתו דאף שלא התייחס ר"ח לגזירה אם היא גם במינו, מ"מ ביאר הכו"פ דכיוון שהלכה כב"ה פשיטא דהגזירה על התכלת ולא על לבן של פשתן. וע"כ מסיק דכדאי הם אלו הגאונים לסמוך עליהם, וא"כ טלית פשתן בחוטי פשתן אין זה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, אלא שמברכים עליו ומתעטפין בו וכן עמא דבר, ע"כ. ולפי מה שהביא דעת ר"ח, נראה לומר שכן דעת רב ניסים גאון בשבת (כה, ב) שגם כתב שהלכה כב"ה. ובשו"ת בנימין זאב (סי' קצב) גם האריך לבאר שיטת הגמרא ומעשה רב קטינא ומלאכא שהיה לו עכ"פ לבן, וסיים שיש לנו עמוד חזק וגדול להשען עליו דהיינו הרא"ש והטור בנו ורש"י והרי"ף דהתירו, ואם היה הרי"ף מתיר לבדו לא היינו הולכים אחריו דהא ר"י בעל התוספות היה עם שאר רבותינו בעלי התוס' אחרונים יותר מהרי"ף, והיכא דלא ראו בדבריו טעם חולקין עליו, וכיוון דהכא חולקין עליו אין ללכת אחריו, מ"מ כיוון דאיכא רבים עימו עבדינן כוותיהו ועליהם סמכינן שלא להרפות ביד העם ממצות ציצית, ע"כ. ועיין בחידושי הר"ן (שבת כה, ב) שביאר השיטות אך לא הכריע.

דעת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא שב"ש לא דרשי' סימוכין והלכה כב"ה אלא שהגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטור לגמרי

ושיטה שלישית נוספת בסוגיא היא דעת רב נטרונאי גאון והובאה בחמדה גנוזה (סי' א) ובתשובות רב נטרונאי בהוצ' מכון אופק (סי' ב, ג) ובתשובות הגאונים החדשות (בהוצ' מכון אופק סי' קמ), ויש שהביאוה בשם רב פלטוי גאון (חמדה גנוזה שם, ספר האגור סי' ח). דמחד פירש בסוגיא כשיטת רש"י שנחלקו אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה שמחייבים אלא דגזרו משום כסות לילה, ומאידך האריך להוכיח שהגזירה באה לפטור לגמרי בגד מפשתן גם במינו ולא רק מכלאים, ועיקר ראייתו מהמלאך שאמר לרב קטינא ציצית מה תהא עליה ופירש דלא היה לו כלל ציצית, דאי לבש ציצית דפשתן במינו, לא היה לו לומר ציצית מה תהא עליה. וכן פירש בתלמידי ריבא"ע דלא היה להם כלל ציצית, וסיים שכן הלכה. והחזיק בדבריו בכל כוחו רבינו ברוך ב"ר אלבאליה מגדולי תלמידי הרי"ף בתשובה (תשובות הגאונים החדשות סי' קמא) וחלק על רבו בתוקף, דאף שהלכה כב"ה מ"מ הגזירה באה לפטור בגד פשתן לגמרי אף מינו בלבן. וראה שם מה שפירש כל מהלך הסוגיא לשיטתו והוכיח כן בשלל ראיות, וסיים דאילו מצאנו קצת הגאונים מסכימים לדעת הרי"ף להטיל חוטי פשתן בטלית פשתן לא היה נכון שנניח המין שבו מצות ציצית לדעת הכל ונקבע דבר שחלקו בו, וכ"ש שלא נמצא אחד מן הגאונים וזולתם מי שהתיר זה, ע"כ. וכן סלל בדרך זו הסוגיא רבינו ישעיה מטראני בתשובותיו (סי' סא) דהלכה כב"ה אך גזרו רבנן משום כסות לילה, וכיוון שגזרו אסרוהו מכל וכל ואפילו להטיל בו לבן, שאם יחייבוהו חכמים בלבן יבואו עמי הארץ ויטילו בו תכלת, ואי אמרת להו להטיל לבן בלא תכלת לא ציית להו, הילכך אסרו חכמים בסדין בציצית ואפילו בלבן, וסיים שמצא שכ"כ רב נטרונאי גאון, ע"כ. וכן נראה דעת רבינו זכריה בספר הנר (שבת כה, ב) דמחד כתב שהלכה כב"ה אלא שגזרינן, ובתלמידי ריבא"ע כתב שכסותיהם לא היו מצוייצין, ומבואר שפירש שהגזירה היתה גם על הלבן. וכן מבואר בפסיקתא זוטרתא (פרשת שלח) שכתב שהלכה כב"ה אבל גזרו חכמים שלא יטיל את הציצית משום כסות לילה. וכן מצאתי שכ"כ רב עמרם גאון בתשובה (הלכות פסוקות מן הגאונים סי' ע) דהלכה כב"ה אלא שגזרו משום כסות לילה, דכל שיש בו פשתן וכ"ש סדין של פשתן לבדו אסור ואין מטילין לו ציצית [וצ"ע בתשובה זו, דהא בסדר ר"ע איתא שהלכה כב"ש, ומ"מ לדינא נקט אותו הדבר].

דעת היראים בסוגיא שב"ש דרשי' סימוכין והלכה כוותם והגזירה רק על התכלת ובגד פשתן במינו חייב

ושיטה רביעית בסוגיא כתב בספר היראים (סי' תא), דמחד פירש כרבינו תם שגם ב"ש דרשינן סימוכין ומדאורייתא בגד פשתן חייב בציצית, והלכה כב"ש אלא שגזרו משום כסות לילה. אומנם מאידך פירש הגזירה כרש"י גם אליבא לב"ש, דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל גם פשתן חייב בלבן במינו. וע"כ פירש דמה שהתיר רבי זירא ציציותיו מסדינו היינו של תכלת אבל של לבן השאיר דלא גזרו בהם. והביא בתועפות ראם על היראים (אות כא) שכן פירש בסוגיא הראב"ד במסכת עדויות (ד, י). ועיין שם שכן פסק דקיי"ל כב"ש בהא. וראה עוד לעיל בכפתור ופרח שהביא בשם הראב"ד שכך פסק דשל פשתן חייב במינו.ושו"ר שכן פירש בסוגיא הרמב"ם בפירוש המשניות (עדיות ד, י), שב"ש פוטרים סדין בציצית מטעם שלמדנו מפי הקבלה פרט לכסות לילה, וב"ה לא גזרי לכסות לילה, ע"כ. וא"כ הרי שפירש דגם ב"ש דרשינן סימוכין אלא שפטרו מטעם גזירה. וביד החזקה (ציצית ג, ה) פסק שעכ"פ הפשתן חייב במינו, ומבואר דפירש שהגזירה היתה רק על הלבן.

מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז דליכא תכלת בטלה גזירה ואף לר"ת מותר להטיל בפשתן מינו

והנה אף שרבינו תם כתב דלב"ש הגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטורה לגמרי, מ"מ כתב הרא"ש בתשובה (כלל סי' ח) דאף לפי ר"ת אין לאוסרו בזמן הזה, דעיקר טעם האיסור הוא שמא יטיל בו תכלת, שהוא עיקר המצוה, ובכסות לילה או יקרע סדינו הו"ל כלאים שלא במקום מצוה, אבל בזה"ז שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למיגזר כלל, ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין, דכיוון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא, ובנ"ד אין כאן תקנה, אלא ב"ש אוסרין משום גזירה, וכיוון שעכשיו לא שייך הגזירה שרי ממילא, ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' ח) דיש להקל בההיא גזירה דהאידנא אין התכלת מצוי. ולפ"ז י"ל שכן יסברו רב נטרונאי גאון וסיעתו שכתבו דהלכה כב"ה אלא שגזרו גם על הלבן. דכיוון שאין התכלת מצוי לא שייכא הגזירה. ומיהו בשו"ת מהרי"ל החדשות (סי' ה אות ב) העיר על המהר"ח או"ז, דיתר רבותינו רב עמרם ר"ת והנגררים אחריהם החמירו אף בזה"ז דליתא תכלת וסבירא דלא בטלה הגזירה, וטעמם, דשמא יחזור הדבר לקילקולו שיהא התכלת מצוי, וכ"ש לפי מש"כ הסמ"ג (עשין כו) דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנים, ובקל היה לעשות תכלת, ע"כ.

ביאור שיטת הרא"ש דבפירוש הסוגיא סבירא כר"ת ומ"מ להלכה פוסק דשרי לברך

וצ"ע בדעת הרא"ש אי סבירא כרש"י או כר"ת, דהנה בפסקיו (הל' ציצית סי' יז) גם הביא דעת ר"ת וכן דברי הרי"ף במלואם ומסקנתו שמותר להטיל פשתן. ותמה על הגאונים שהביא הרי"ף דסבירי שחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן מדאוריתא, דקשה דהא נאמר בקרא צמר ופשתים גדילים תעשה לך. והביא דברי בעל העיטור (הל' ציצית ש"ב ח"א) דמה שאמרו שהתכלת לא מעכב את הלבן זהו דוקא בצמר שאם אין לו צבוע מטיל לבן, אבל בפשתן שאין עושין ממנו תכלת ליכא למימר הכי, והלכך פשתן לא פוטר בטלית כלל, ע"כ. ודחה דבריו הרא"ש דהוא פירוש זר, ודבר פשוט הוא שמדאורייתא מותר להטיל פשתן בפשתן. ועוד כתב דנראה שהרי"ף בפירוש הסוגיא סובר כר"ת דב"ש דרשינן סימוכין אלא שגזרו, אך סובר שהגזירה היתה רק על התכלת אבל במינו מחייב, והיינו כשיטה הרביעית בסוגיא. ודייק זה דסדין שפטרו היינו דוקא תכלת, מהא דאמרי' כל המטיל תכלת בירושלים וכו', ולא אמרי' ככלל "המטיל בסדין" ומשום שעיקר המצוה היא תכלת קרי ליה ציצית. ור"ת היה קשה לו לישנא דפוטרין שמשמעו לגמרי גם בלבן דאם היה רק בתכלת הוו"ל למימר לשון אוסרין, ועיי"ש מה שיישב לדעת הרי"ף. וסיים דכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו, ואפילו לר"ת גזירה רחוקה היא שגזרו במינו משום תכלת, ותכלת גופיה גם הוא משום גזירה. ובפרט בזה"ז דליכא תכלת לא שייכי הנך גזירות. ולכך לא מחה באנשי ספרד שמתעטפין בטלית של פשתן שלא להרפות מצות ציצית בידם, ע"כ. ובשו"ת הרא"ש (כלל ב סימן ח) גם התיר כיו"ב מטעמים הנ"ל, שראה בספרד כולם לובשים טלית של פשתן, ואם יאסור להם יבטל מהם מצות ציצית, כי אין בנמצא שם טליתות של צמר, והנח להם להם שנתלים באילן גבוה הרי"ף שמתירו, ועוד שגם לר"ת אין לאוסרו בזה"ז כיוון שבטלה הגזירה דליכא תכלת, ע"כ. ומבואר מדבריו דבעיקר הסוגיא סבירא כדעת ר"ת דהא טעמיו להתיר כיוון שבזה"ז לא נוהג הגזירות, וגם אחר זאת כתב שלא מחה ביד המתירים כדי לא להרפות מצות ציצית. ואילו הווה סבירא כדעת הרי"ף לא היה צריך להגיע לזה שאין הגזירות נוהגות בימינווכן לשון שאינו מוחה, מורה שאינו מעיקר הדין. ונראה דכן מוכח בתוספותיו (שבת כה, ב), שהעתיק בשתיקה כל דברי ר"ת, שהלכה כב"ש שכל הלובש טלית פשתן ומברך ברכתו לבטלה. ואילו היה חולק היה לו לפרש דעתו. ובאמת נחלקו הראשונים בדעת הרא"ש, ובשו"ת מהרי"ל החדשות (סי' ה אות ב) כתב שהרא"ש החמיר לפטור פשטן אף מלבן. ובספר האגור (סי' ח) נקט דהרא"ש התיר, וכ"כ רבינו ירוחם, וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סי' קצב). וכן דעת הטור (סי' ט) בשיטת אביו וז"ל, "רבינו שלמה ורב אלפס התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש". וכתב הבית יוסף (סס"ט) דהטעם שכתב הטור בדעת אביו שהוא מתיר, לפי שראה שהיפך ליישב דברי הרי"ף ושכדאי הוא לסמוך עליו. אבל העיר עליו דמלשון הרא"ש משמע שנראין בעיניו דברי ר"ת, אלא שכדי לא להרפות מצות ציצית ביד אנשי ספרד לא רצה להורות להם כמותו אבל סברתו הוא לאסור כמו ר"ת, ע"כ. ומ"מ כתב הב"י בסוף דבריו דלמעשה הרא"ש שרי לברך.

שיטת הספרי שסדין פטור מציצית מדדריש כסותך למעט סדין, ומח' ראשונים אם הווא לשיטת ב"ה או ב"ש

והנה דרשינן בספרי (דברים פ' רלד) "כסותך פרט לסדין", והוא כדברי ב"ש שפטרו סדין מציצית, ומכאן לכאורה ראיה לר"ת שהלכה כב"ש. ובאמת בעל העיטור (ש"ב ח"א) הלך לשיטתו שהלכה כב"ש, וכתב דסמכינן אסתמא דספרי שסדין פטור מציצית. וכן המאירי (שבת כה, ב) אף שפסק כב"ש, מ"מ כתב דמה שאמרו בספרי, הוא אליבא דב"ש שפטרו סדין לגמרי מציצית אף מלבן. והריטב"א (שבת כה, ב) הביא מימרא זאת מהירושלמי, וכתב דאפשר שהוא מקור דברי ב"ש לפטור סדין מציצית. וכ"כ בשיטה להר"ן (שבת כה, ב) שב"ש דרשינן סימוכין אבל בסדיןפוטרים מטעם שדרשינן בספרי כסותך פרט לסדין. אומנם הרמב"ן בחידושיו (שבת כה, ב) דחה דבריהם, דהא מיעטו שם גם כסותך פרט לטיגא לבורסין ולברדסין", ואי נימא שהוא כדברי ב"ש פרט לכר מאי היא. וע"כ פירש דהספרי הוא אליבא דב"ה, וכל דברים אלו כלי מיטה הם, ומשום כסות לילה ממעט להו, ואיצטריך שלא תאמר פעמים שישן בהם ביום, קמ"ל כיוון שהם מיוחדים ללילה פטורים, וכדברי ב"ה היא סתומה, ע"כ. ועוד דחה המרדכי (הל' ציצית סי' תתקמא) דשאל לרבו והשיבו דהוא אסמכתא בעלמא.

פסק הש"ע והרמ"א דיר"ש יחמיר לעשות בגד מצמר, וכשאין יכול לעשות ולברך על פשתן

סוף דבר עיין בבית יוסף (סי' ט ד"ה אע"פ) שהביא דברי הגמ' באריכות ומח' רש"י ור"ת ושאר ראשונים. ומלוא דברי הרי"ף, וכן דברי הרא"ש ודן בדעתו, והעלה מכל האמור, דירא שמים יש לו ליזהר שלא לעשות טלית של פשתן היכא דאפשר, אבל היכא דלא אפשר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיתבטל ממצות ציצית, וירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר. וכ"כ בש"ע (ט, ו) בזה"ל, "יש אומרים שאין לעשות טלית של פשתן, ואע"פ שאין הלכה כן, ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק". וכתב הרמ"א, "ומיהו אם אי אפשר רק בטלית של פשתן, מוטב שיעשה טלית של פשתן וציצית של פשתן משיתבטל ממצות ציצית". וכן הסכמת המשנה ברורה (ס"ק יז).