תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 10,000 ש"ח | פרס שני - 7,500 ש"ח | פרס שלישי - 5,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

צידת שרצים שקצים ורמשים בשבת

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה: שבת יד א
בבלי: שבת קז א-קז ב
ירושלמי:
רמב"ם: שבת י כא
שלחן ערוך: אורח חיים שטז ח

גדר האיסור בצידת שרצים שקצים ורמשים בשבת, והאם יש אופנים בהם הדבר מותר.

דין המשנה

שנינו במשנה (שבת יד א) שהצד שמונה שרצים האמורים בתורה (ויקרא יא כט-ל: החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת) חייב, ושאר שקצים ורמשים אם צדן לצורך חייב, שלא לצורך פטור.

האם יש חילוק בין שמונה שרצים לשאר שקצים ורמשים

הראשונים דנו בשאלה מה טעם החילוק בין שמונה שרצים לכל השאר, למה בשמונה שרצים אם צדן גם שלא לצורך חייב ואילו בשאר שקצים ורמשים רק אם צדן לצורך חייב .
ויותר תגדל הקושיה לאור דברי רב יהודה בשם רב שמביאה הגמרא (שבת קז ב) שהמשנה היא רק אליבא דר' שמעון שפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה. אך לפי ר' יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, חייב גם כשצד שלא לצורך, והקשו הראשונים מה החילוק, שהרי אם טעם הפטור הוא מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה, הרי שגם בשמונה שרצים צריך להיות פטור.

רבנו חננאל (קז א ד"ה ודאי) קובע שבאמת גם בשמונה שרצים אם צדן שלא לצורך פטור, שהרי אם היה חייב בזה, הייתה הגמרא צריכה לתת טעם לחילוק בין שמונה שרצים לשאר שרצים, כפי שעשתה כן לעניין החובל בהם. וצריך לומר לפי זה שהחילוק בין שמונה שרצים לשאר הוא רק לעניין חובל המוזכר במשנה, אך לענין צידה אין חילוק ביניהם. וכן כתב גם בעל המאור (בדפי הרי"ף לח ב).

באופן דומה כותבים התוספות (ד"ה הצדן), אלא שנותנים טעם לחילוק שבשאר שקצים ורמשים כיון שאין להם עור, צריך שיכוון לשם איזשהו צורך, כיון שבסתמא אין צורך בצידתן, אבל בשמונה שרצים שיש להם עור, מסתמא הן ניצודין לצורך עורן .
גם הר"ן (בדפי הרי"ף לח ב) כתב באופן דומה, אלא שהוא חידש חילוק אחר בשם ר"י, שבשמונה שרצים כיון שאין דרכן להזיק מסתמא נצודין לצורך גופן, אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק מסתמא אדם צד אותם שלא לצורך אלא כדי שלא יזיקו, ולכן פטור. אבל ה"ה בשמונה שרצים שאם צדן שלא לצורך פטור.

מכל אלו הראשונים עולה שאין חילוק עקרוני בין שמונה שרצים לשאר, שכל שצד לצורך חייב ושלא לצורך פטור, אלא שיש חילוק בסתמא, ששמונה שרצים בסתמא צדן לצורך (לתוספות מפני שיש להם עור ולר"ן מפני שאין דרכן להזיק) ולשאר שקצים ורמשים בסתמא צדן שלא לצורך.

בשלחן ערוך (אורח חיים שטז ח) לא הזכיר את טעם החילוק בין שמונה שרצים לשאר, אבל המגן אברהם (יד) כתב שהטעם בשמונה שרצים הוא מפני שסתמן ניצודין לצורך העור מפני שאין דרכן להזיק, וכתב שהוא בשם הר"ן. וצריך לומר שאף שהר"ן לא הזכיר ענין העור, פשיטא ליה למגן אברהם שזה הטעם שניצודין, שהרי הגמרא אמרה שיש להם עור. ובפרי מגדים (אשל אברהם יד) דקדק שלכאורה לפי הר"ן אם נמצא בשאר שקצים ורמשים כאלה שאינם מזיקין יהיה חייב על צידתן אף שאין להן עור, שהרי אינם מזיקים. ומדבריו נראה שהבין כן גם בדעת המגן אברהם. וכן כתב להלכה הביאור הלכה (ד"ה שמונה שרצים).

שיטת רש"י

מדברי רש"י לעומת זאת עולה לכאורה שיש חילוק עקרוני בין שמונה שרצים לשאר, ששמונה שרצים חייב משום שבמינן ניצוד, ואילו שאר שקצים ורמשים כיון שאין במינן ניצוד פטור, אלא אם כן צדן לצורך.
חילוק זה בין דבר שבמינו ניצוד לדבר שאין במינו ניצוד מוזכר לעיל בברייתא (קו ב), במחלוקת חכמים ור' מאיר לענין יתושים וכד', שחכמים מחלקים וסוברים שדבר שאין במינו ניצוד פטור. ומשם לקח רש"י והגדיר על פי זה את החילוק במשנתינו. ועולה מדבריו שבשמונה שרצים, כיון שבמינן ניצוד, חייב אפילו אם צדן שלא לצורך, ולאידך גיסא בשאר שקצים ורמשים אם צדן לצורך חייב אף על פי שאין במינן ניצוד.

הראשונים הקשו על שיטת רש"י, שכן לדעת חכמים הפוטרים דבר שאין במינן ניצוד, ודאי שפוטרים הם אפילו אם צדן לצורך, שלא מצאנו שחילקו בכך. ולגודל הקושיה רבינו תם הגדיל לעשות ומחק את פירוש רש"י הזה מן הספרים.
אלא שבאמת רש"י לא כתב רק את החילוק שבמינו ניצוד אלא הוסיף שהפטור בשאר שרצים שצדן שלא לצורך הוא מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכפי דברי רב יהודה בשם רב בגמרא.

ובספר מגיני שלמה, כתב ליישב (אחר התנצלות מרבנו תם) על פי דברי רש"י עצמו לעיל (קו ב ד"ה שאין במינו ניצוד) שרש"י מחבר בין ההגדרות הללו, כלומר שהגדרת אין במינו ניצוד מוגדרת היא על פי הצורך בצידה. כלומר צרעין ויתושין כיון שאין צורך בצידתן, הרי הם מוגדרים שאין במינן ניצוד, ואילו שמונה שרצים הם במינן ניצוד כיון שיש צורך בצידתן. ולפי זה שאר שקצים ורמשים שפטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה כמבואר בגמרא, הוא הוא הטעם לומר שאין במינן ניצוד, היינו שאין צורך בצידתן. ולכן רש"י חיבר בין ההגדרות וכתבן יחד (ראה עוד).

נמצא על כל פנים שלפי רוב הראשונים (ולדעת המגיני שלמה גם לפי רש"י) אין חילוק עקרוני בין שמונה שרצים לשאר שקצים ורמשים, שאם צד לצורך גופן חייב שלא לצורך גופן פטור.

שיטות הראשונים להלכה

Postscript-viewer-shaded.png לסוגיה זו בהרחבה, ראו מלאכה שאינה צריכה לגופה

הרי"ף (לח ב) הביא את המשנה כצורתה ולא כתב את דברי רב יהודה בשם רב שהמשנה היא אליבא דר' שמעון. ודייק מדבריו בעל המאור שסובר הוא שאין הלכה כר' שמעון אלא כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה.
וכן דעת הרמב"ם להדיא שכתב וז"ל (שבת פרק י הלכה כא): "אחד שמנה שרצים האמורין בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה הצד אחד מכולן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל ונתכוון לצוד וצד, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה".

אמנם דעת ר' חננאל שהלכה כר' שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, וכן דעת בעל המאור והראב"ד ועוד הרבה ראשונים.
הטור (אורח חיים שטז) כתב לחלק בין שמונה שרצים לשאר, שבשמונה שרצים אם צדן סתם חייב (וכל שכן שצדן לצורך), אבל בשאר שרצים אינו חייב אם צדן סתם (וכל שכן אם צדן שלא לצורך), עד שיצודן לצורך. ודבריו הם כדברי תוספות והר"ן, אלא שלא פירש הטעם אם כתוספות מטעם שיש להן עור, או כהר"ן מטעם שסתמן אינם מזיקין.

שולחן ערוך ואחרונים

השלחן ערוך כתב (אורח חיים שטז ח) כתב כלשון הטור, שמחלק כדברי המשנה בין שמונה שרצים שבסתמא כוונתו לצורך ולכן חייב עד שיכוון להדיא שלא לצורך, ואילו בשאר שקצים ורמשים סתמן שלא לצורך ולכן פטור אלא אם כן מכוון להדיא לצורך. אלא שהוסיף השו"ע שלפי הרמב"ם חייב אפילו אם צדן שלא לצורך שהרי מלשאצל"ג חייב עליה.

האם מותר להעמיד מלכודת עכברים בשבת

שנינו במשנה (שבת פ"א מ"ו) "בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום, ובית הלל מתירין". ומדוייק מדברי המשנה, שבשבת לכו"ע אסור, ובית שמאי אוסרים גם בער"ש, לשיטתם דסבירא להו לאסור בער"ש מלאכה שהולכת ונגמרת בשבת, וכמו בנתינת אונין לפשתן וצמר ליורה וכו'.
וכן הוא מפורש בתוספתא (ליברמן פי"ב ה"ה) וז"ל "הפורס מצודה על גבי בהמה חיה ועוף אף על פי שנכנסין לתוכה פטור לבהמה חיה ועוף אם נכנסין לתוכה חייב". וכוונת התוספתא שאם פורס את המצודה באופן שוודאי תיכנס החיה ואין לה שום מקום לברוח, ומיד בדרך הילוכה ניצודת חייב. אך אם פורס אותה 'על גבי' בהמה, כלומר שיש לה מקום להלך ואינו יודע אם יצודו אם לאו, פטור אבל אסור.
שמעינן עכ"פ מהברייתא שבכל אופן אסור מדרבנן, אף שאינו בוודאי שיצודו. וכן דייקו התוספות (יז: ד"ה אין פורסין) מדברי ב"ש במשנה, וכתבו דגזרו חכמים אף כשאינו בוודאי שיצודו מטעם דשמא יבוא לידי חיוב חטאת דפעמים שבשעת פריסת המצודה ילכוד את הבהמה.
נמצא שאסור מדרבנן להעמיד מצודה לצוד חיה ועוף בשבת, שמא יבוא לצוד מיד ויתחייב חטאת.

אלא שכשנבוא לנידון דידן גבי העמדת מלכודת לעכברים, יש לחלק לכאורה שהמשנה והתוספתא איירי במקום שהצידה היא איסור דאורייתא, שצריך לצוד את הבהמה והחיה לצורך עצמן, והוי מלאכה שצריכה לגופה. אבל המניח מלכודת לעכבר, הגם שיצוד בה מיד, אינו חייב מהתורה, שהרי אינו צריך לעכבר, רק רוצה שלא יהיה בבית, ואם כן הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וקיימא לן כר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה אין חייבים עליה , ואם כן כאשר אינו בוודאי שיצליח לצוד את העכבר, יש להתיר.

באמת האחרונים דנו בדבר זה, וזה יצא ראשונה במגן אברהם (שטז סק"ט) כתב שנראה לו לאסור להעמיד בשבת מצודה לצוד בה עכברים. ומקורו מדברי התוספות הנ"ל יז:, אבל לפום ריהטא היה נראה שלא דק, שהרי דברי התוספות מכוונים לדברי ב"ש לאסור מדרבנן בערב שבת דבר שאסור בשבת מדאורייתא, אבל עכברים שכל צידתן אינה לגופן אלא לסלקן מביתו, אין בזה איסור דאורייתא. אך כדברי המג"א פסקו גם האליה רבה (י"ז) והתוספת שבת (ח) והבן איש חי (וארא ז).
הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר בח"ג ס"כ סק"ג כתב ליישב דברי המג"א הללו והראה מקורן מדברי מהר"ח אור זרוע בשו"ת סימן מז וז"ל: "אף על גב דתנן (שבת י"ז ב') אין פורסין מצודות חיה ועוף ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום. נראה דמצודות עכברים מותר לפרוס. דאי נמי עביד בשבת ואפילו היה צד בשעת פריסת המצודה לא מיחייב חטאת. דמלאכה שאינה צריכה לגופא היא מידי דהוה אצידת נחש". וכתב היביע אומר, שכוונתו כדברי המג"א, דהיינו שמותר רק מער"ש לפרוס המצודה אבל בשבת עצמה לא, וזה דלא כדברי מהרש"ם בארחות חיים שלמד מדברי האו"ז לקולא (ועיי"ש עוד שיישב התמיהה מה ראה מהר"ח או"ז לכתוב הלכה אליבא דבית שמאי, דלפי מה דקיימא לן כב"ה דמותר להתחיל מער"ש מלאכה הנמשכת מאליה בשבת, פשיטא שמותר לפרוס מצודת עכברים מערב שבת, ומאי קמ"ל בזה מהר"ח אור זרוע). וכן פסק להלכה גם הרב מנוחת אהבה שאסור לעמיד מצודת עכברים בשבת אף שהוא תרי דרבנן.

אבל בספר חיי אדם (ל ז), למד בדברי המגן אברהם שהלכה זו היא אליבא דהרמב"ם דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, דאז שייך לגזור מדרבנן להעמיד המצודה אף שאינו ניצוד מיד, אבל להחולקים הפוסקים כר"ש דס"ל דפטור אפילו ניצוד בשעת פריסתו, מותר. וכן כתב בספר נהר שלום, שדין המג"א הוא דווקא לרמב"ם ודעימיה, אבל לראב"ד וסייעתו דמלשאצל"ג פטור, אין לאסור להעמיד מלכודת עכברים.

בכתב העת ישורון (טז תשסה) מאמר מהרב יחיאל שטרנברג שהעלה שאם העכבר נכנס לבית וגורם לבהלה בין יושביו מותר להעמיד מלכודת. (והאריך שם לצרף צדדים נוספים כגון צער ומתעסק וכו ואכ"מ) ומסקנתו שם שטוב יותר להניח מלכודת ההורגת את העכבר, מאשר מלכודת שרק תופסת אותו.