תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב:
עדכון: עקב כמות הסוגיות הנמוכה עד כה, מועד סיום התחרות יוארך עד א' באייר,
כמו כן סכום הפרסים הסופי ייקבע בהתאם לכמות הסוגיות שתשלחנה
להשתתפות בתחרות >>

פת הבאה בכסנין

מתוך ויקיסוגיה
גרסה מ־14:42, 3 בדצמבר 2021 מאת משה אליהו יעקב (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "{{תחרות כתיבה}} בס"ד == '''<u>פת הבאה בכסנין.</u>''' == === '''רקע''' === למדנו בסוגייה הקודמת{פקיעת שם...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בס"ד

פת הבאה בכסנין.[עריכה | עריכת קוד מקור]

רקע[עריכה | עריכת קוד מקור]

למדנו בסוגייה הקודמת{פקיעת שם לחם, הגדרת לחם}, שיש דברים שמברכים עליהם המוציא רק אם קובע סעודתו עליהם. כמו כן למדנו שברכת המוציא מותנית בשני דברים : א. "שם לחם". ב. אכילת דבר שרגילים לקבוע עליו סעודה .הגמ' אומרת על פת הבאה בכיסנין מברכים המוציא רק כשקובע סעודתו עליהן. נשאלת השאלה, האם פת הבאה בכסנין היא לחם, וכיוון שאין רגילים לקבוע עליה סעודה, אין מברכים המוציא, או שפת הבאה בכסנין אינה לחם, וקביעות סעודה מחייבת ברכת המוציא, אף בדבר שאינו לחם?

מהלך הסוגיא[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמ'{מב.} אומרת שרב הונא אכל 13 לחמים {לפי גרסת הרי"ף 12 לחמים} שכל שלושה לחמים היו שווים למשקל קב[1] ולא ברך עליהם[2], ורב נחמן אמר לו שכיון שאכל שיעור קביעות סעודה הוא חייב לברך לאחר אכילתו.

רש"י ורי"ף מסבירים שלחם זה שרב הונא אכל היה "פת הבאה בכסנין"[3].


שתי שאלות מרכזיות סובבות סביב סוגיה זו א. מהיא פת הבאה בכסנין ב. מהי קביעות סעודה ומדוע היא מחייבת לברך אחר האכילה?

כדי לברר את הנקודה הראשונה יש להבין מה מיוחד בפהב"כ שיש לברך עליה מזונות ולא המוציא הרי גם לחם וגם פהב"כ נקראים פת וגם מבחינת מהותם שניהם ממזינים ומשביעים, אז מה הופך את פהב"כ למזונות.

הגמ' בדף {מא:} אומרת "איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה, אמר רב הונא טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, וכן אמר רב נחמן טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, ורב ששת אמר טעונים ברכה בין לפניהן ובין לאחריהם, שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, אלא פת הבאה בכיסנין בלבד".

מבואר בגמ' שלפי ר' הונא ורב נחמן אם הביאו פירות בתוך הסעודה מסביר רש"י כדי למתק את פיו בתוך הסעודה דהיינו שבאו לקינוח אז יש לברך לפניהם, והלחם לא פוטרם בגלל שלחם פוטר רק דברים שטפלים לפת ומתלפתים עמה וכיון שאין פירות טפלים לפת לכן אין ברכת הפת פוטרתן, ולא לאחריהם לפי שברכהמ"ז פוטרתם לפי שהיא ברכה כללית.

אמנם רב ששת סובר שפירות הבאים בתוך הסעודה יש לברך לפניהם ולאחריהם לפי שהפת פוטרת רק דבר שבא למזון ולשובע ואלו לא באים למזון ולשובע, ורק דבר אחד יש לברך לפניו ולא לאחריו והוא פהב"כ.

מסביר רש"י מה כוונת פהב"כ? "לאחר אכילה וברהמ"ז היו רגילים להביא כיסנין, והם קליות לפי שיפין ללב, ומביאין עמהם פת שנילושה עם תבלין כעין אובליא"ש (ופלים) שלנו, ואוכלים מהם דבר מועט, ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט[4]..."

מבואר ברש"י שהוא מסביר שפהב"כ היא פת שנילושה עם הרבה תבלין, אגוזים, ושקדים ועם פת זו אוכלים קליות שיפים ללב.

פירוש רש"י עולה בקנה אחד עם דברי הרמב"ם(ברכות פ"ג ה"ט) "עִסָּה שֶׁלָּשָׁהּ בִּדְבַשׁ אוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּחָלָב אוֹ שֶׁעֵרֵב בָּהּ מִינֵי תַּבְלִין וַאֲפָאָהּ וְהִיא הַנִּקְרֵאת פַּת הַבָּאָה בְּכִסְנִין [ז] אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פַּת מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת".

יסוד הדברים שמברכים מזונות על פהב"כ נמצא בכס"מ שכותב על תחילת דברי הרמב"ם שמדובר בעיסה שלשה עם הרבה דבש ומעט מים מכיון שהרמב"ם כותב "שלשה בדבש" ולא כתב "שערב בה דבש" משע מעט, ולכן ברכתה מזונות לפי שאינה לחם ואח"כ ממשיך הרמב"ם ואומר או "שערב בה מיני תבלין" משמע הפוך אע"פ שנתן בעיסה מעט תבלין {לפי שהתבלין נותן טעם חזק] ברכתו מזונות.

הכס"מ מחזק דקדוק זה ואומר שהרי מפורש במשנה בחלה שעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה, משמע שאע"פ שכולה מי פירות חייבת בחלה וחשובה לחם {לא כמו מחשבתו הראשונה שברגע ששם דבש לא נקרא לחם} אלא שחכמים קבעו שמברכים "המוציא" רק על לחם שקובעים עליו סעודה, שהוא לחם מקמח ומים בלבד, כשיש תוספות ללחם, אין דרך בני אדם לקבוע עליו סעודה, ולכן ברכתו "בורא מיני מזונות". הכסף משנה מדגיש שדין זה נאמר רק כשטעם התערובת ניכר בעיסה.[5]

הנימוקי יוסף מביא פירוש נוסף להבנת המושג פהב"כ והיא פת שעושין מן העיסה כמו כיס ומכניסים בפנים שקדים ודבש ומיני מתיקה[6] וכ"כ הר"ח ומחדד את דברי הכס"ח למה אין דרך בנ"א לאכול פת זו לקביעות, לפי שהיא פת הנאכלת לתענוג וקינוח משא"כ אכילת פת שעיקר אכילתה הוא לשובע.

הגהות מיימוניות(אות ו) מביא פירוש נוסף לפהב"כ והיא  וכן שיטת רב האי גאון הובאו דבריו בערוך ערך "כסן", דפת הבאה בכיסנין היא פת שעושין אותה כעבין יבשים, בין מתובלת ובין אינה מתובלת וכוססין אותה בבית המשתה ושלא בבית המשתה, ומנהג בנ"א שאוכלים ממנה קמעא.

נמצא, שלושה פירושים דהראשונים פליגי בביאור המילה "כיסנין"[7].

1) הרמב"ם ס"ל דפת הבאה בכיסנין היא עיסה שנילושה עם תבלין ונקראת "כיסנין" כיון שהיא באה בתורת כיסנין.

2) רב האי גאון פי' כיסנין מלשון "כוסס", שהדבר יבש ונכסס, ופת הבאה בכיסנין פירושה עיסה עבה של לחם העשויה מקמח ומים בלבד, דכיון שעשאה דקה ויבשה ברכתה במ"מ.

3) ר"ח פי' כיסנין "כיסין", דפת הבאה בכיסנין פירושו עיסה עבה של לחם העשויה מקמח ומים בלבד, שעשאה כמין כיס ומילא אותה במיני מתיקה, ולכן ברכתה במ"מ.

האם זו מחלוקת בפרשנות הגמ' אבל במהות הדבר הם מסכימים או שגם במהות הם חלוקים.

וכתב הב"י (קסח) ד"ה "ולעניין" הלכה כיון דספיקא במידי דרבנן הוא נקטינן כדברי כולם להקל, ובין כיסים שממולאים בדבש ושקדים כגון הנקראים רושקילאי"אש דיאלחש"ו, ובין עיסה שערבו בה מיני פירות או מיני תבלין, בין הנקראים בישקוגו"ש (לדעת רב האי גאון) כולם דין פת הבאה בכיסנין יש להם ואינו מברך עליהם המוציא וג' ברכות אא"כ קבע סעודתו עליו, או אכל שיעור שדרך בנ"א לקבוע עליו.

{בד"כ שו"ע מכריע כאחת הדיעות, ואילו במקרא שלנו פסק כשלושתן! את ההסבר לכך הוא מביא בב"י הנ"ל בוא הוא מבאר בגלל שסב"ל, לכן פסק כדברי כולם. אך לכאורה דברים אלו תמוהים שהרי ברכהמ"ז היא מדאורייתא וא"כ זה ספק דאו' עוד הוסיף הב"ח להקשות שיתכן שיש כאן חשש של לא תשא כי אם הוא מברך ברכה לא נכונה הרי שזו ברכה לבטלה?

לאור זאת פוסק הב"ח וחולק על הב"י שאין לאכול פהב"כ של 'כיסים' או 'כוססים' אלא בתוך הסעודה. ורק אם נילושה ברוב דבש וכדו' נחשב הדבר לדעתו לכיסנים שמברך מזונות לכו"ע היתרון לדרכו של הב"ח הוא שבצק מתוק מהווה שינוי בגוף הבצק, וזהוא לכאורה השינוי הגדול ביותר.

אנו לא פוסקים כב"ח ואנו רגילים לאכול פהב"כ ולברך עליה מזונות וכיצד ניתן להקל כשלושת הדיעות?

הדרישה (סק"ב) כתב, דאפשר שברכת במ"מ היא ברכה כללית כברכת שהכל, לכן אפי' אם אותה פת כיסנין ברכתה המוציא לדעה אחת, מ"מ בדיעבד כשבירך במ"מ יצא, ולגבי ברכה אחרונה מקילים ומקצרים ומברכים מעין ג', אע"פ שברכת מעין ג' אינה פוטרת ברהמ"ז. והעיר על דבריו המאמר מרדכי (קסח ס"ז) ד"ה "ראיתי" דלדבריו מיושבת קושית הב"ח רק לגבי הברכה הראשונה, אלא שלגבי ברכה אחרונה, אם ברכת מעין ג' אינה פוטרת ברהמ"ז, מה תיקן לנו בזה, הרי אם אינה ברכתו הראויה נמצא מברך ברכה לבטלה ונהנה בלא ברכה אחרונה שהיא מדאורייתא.

לכן כתב המאמ"ר ליישב דברי הב"י בדרך אחרת, דאפשר דהג' שיטות לא פליגי לענין דינא, דכל אחד מודה לחבירו דכל שהוא משונה בטעם ובתואר פת דעלמא שדרך העולם לקבוע סעודתם עליו, יצא מתורת לחם ואין מברכים עליו המוציא וג' ברכות, והביא שכן כתוב באורחות חיים הל' סעודה (דף ל אות כז) בשם הרב דוד בר לוי, שכתב על כמה מיני פת הבאה בכיסנין, דכיון דאיכא בהו פלוגתא מספיקא עבדינן בהו במ"מ ולבסוף מעין ג' ע"כ. ולכן נקטינן כדברי כולם להקל, דהיינו שלא לברך ג' ברכות דהוי חומרא, דאם אינו חייב לברך, מברך ג' ברכות לבטלה, משא"כ באם נותנים להם דין פת הבאה בכיסנין דמברך ברכה אחת מעין ג', ואין כאן אלא ברכה אחת, ועדיף טפי מן הספק לומר ברכה אחת לבטלה מלומר ג' ברכות לבטלה. גם זה קשה דאיך אפשר לפסוק לאדם שיכנס לכתחילה לספק ברכה.

ראה עוד תירוץ בט"ז(סק"ו) ואכמ"ל.}


מתוך התירוצים שהבאנו לעיל מבואר שנחלקו הפוסקים האם ג' השיטות פליגי לדינא או לא. הדרישה, הט"ז, ושו"ע הגר"ז (בטעמו השני) ס"ל דהני ג' שיטות פליגי, ולכן הוצרכו לתרץ שברכת במ"מ פוטרת פת משום דזיין, כיון שלדיעה אחת פת כיסנין זו ברכתה במ"מ ולדיעה שניה ברכתה המוציא, לכן מברך על הכל במ"מ דהיא ברכה כללית כברכת שהכל, וכן מפשט לשון הב"י משמע דס"ל דהראשונים פליגי אהדדי, מדסיים ולעניין הלכה כיון דספיקא במידי דרבנן הוא נקטינן להקל, הרי דלא אתא לידי מסקנה זו אלא מטעם הספק.        

אולם המאמר מרדכי(בה"ל קסח,ז), הלבוש, וערוה"ש(קסח,ה) ס"ל דאין פלוגתא כלל בין השיטות, וס"ל דכל אחד מהדעות מודה לחבירו, דכל שהוא משונה בטעם ובתואר פת דעלמא שדרך העולם לקבוע עליו סעודה יצא מתורת לחם, ואין מברכים עליו המוציא אלא במ"מ. ולדבריהם עיקר הטעם שמברכים במ"מ הוא משום דכל שנעשית לאוכלה בדרך תענוג ודרך עראי בעלמא קבעו חז"ל לברך במ"מ, ובזה הטעם כו"ע מודו.

וכ"כ בשו"ת בית אפרים (סי' יא יב) ד"ה "ובזה" וז"ל: וגם כונת הב"י שכתב כיון דספק במידי דרבנן הוא יש להקל כדברי כולם וכו'. נלענ"ד דבאמת דעתו שיש להקל כדברי כולם, כיון שאין דרך לקבוע עליו, ואיכא למימר דס"ל כהדדי דבכה"ג מברך במ"מ ולא פליגי בעיקר הדין, ורק בהסבר מילת כיסנין, דמר מפרש הוא עניין קליות (רש"י), ומר מפרש שהוא עניין תבלין ובשמים שנראה בו נקודים שתרגומו כיסנין (רמב"ם), ומר מפרש שהוא לשון כיסים (ר"ח), ומר מפרש שהוא מלשון כסיסה (רב האי גאון), ומ"מ מדברי כולם נלמד שעיקר הטעם לפי "שאין דרך לקבוע עליו", ומזה יש ללמוד כל מה שאין רגילים לקבוע וכמו שמצינו בש"ס, דמדמי לחמניות לפת כיסנין מהאי טעמא, ואף דלא ברירא לן מילתא כולי האי, דילמא כה"ג הוי דרך לקבוע, מ"מ כיון דלחד פירושה היינו פת כיסנין ולא מצינו מי שחולק בהדיא לומר שאין זה פת כיסנין ולא דומה לו והוא מידי דרבנן יש להקל, לכן לא כתב הב"י בהך מילתא דירא שמים לא יאכל כי אם בתוך הסעודה כמ"ש לקמן בסעי' יג. ולכן פסק השו"ע (קסח ס"ז) והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכיסנין.[8]

גדר קביעות סעודה.[עריכה | עריכת קוד מקור]

אחר שדנו באפשרויות השונות להסבר של פת כיסנין והסברנו את השוני בין לחם לפת כסנין, שלחם נאכל לשובע ואילו פת כיסנין נאכל לתענוג, במקרה כשאוכל את פת הכיסנין לשובע וקובע עליה סעודה, יש לברר א. מתי חשוב קביעות{אובייקטיבי  או סובייקטיבי} ב. ומהו אותו שיעור שבו אחרים קובעים סעודה[9]?

הגדרת קביעות סעודה.[עריכה | עריכת קוד מקור]

לענין הגדרת הקביעות המחייבת ברכת המוציא וברכת המזון, מצאנו בגמ' שני ניסוחים שונים. א. אחר שרב הונא אכל 13 לחמים גדולים ולא ברך לאחריהם רב נחמן אומר לרב הונא "כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך". משמע, שיש שיעור אובייקטיבי של סעודה, כשאוכל פת הבאה בכסנין בשיעור זה חייב לברך. ב. בסוף הסוגיה אומר רב יהודה, שמברכים על לחמניות "המוציא" " רק כש קבע סעודתיה עלייהו", משמע מהלשון שקביעות סעודה תלוייה בכוונתו האישית של האוכל, כשאוכל לשביעה מברך "המוציא" וכשאוכל לטעם בעלמא " מברך בורא מיני מזונות".

ניתן להסביר את היחס בין שני הניסוחים בכמה דרכים:

א. האמוראים נחלקו בהגדרת "קביעות סעודה". רב נחמן סובר, שיש שיעור אובייקטיבי של קביעות סעודה. רב יהודה חולק וסובר, שקביעות סעודה נקבעת על פי דעתו של האוכל.

ב. שני הניסוחים נכונים. גם הקובע סעודה, וגם האוכל שיעור שאחרים קובעים סעודה, חייב לברך ברכת המוציא וברכת המזון {הדין הבסיסי הוא שהקובע סעודה מברך המוציא וברכת המזון, לכן רב הונא, שלא קבע סעודה, לא בירך ברכת המזון. אמר לו רב נחמן, לא רק קביעות סעודה אישית מחייבת ברכת המזון, גם שיעור שאחרים קובעים מחייבת בברכת המזון}.

ג. קביעות סעודה תלויה בשיעור שבני אדם רגילים לקבוע ואינה תלוייה בדעתו של האוכל, ולשונו של רב יהודה אינה מדוקדקת.

הראשונים נחלקו בדין זה.[עריכה | עריכת קוד מקור]

תלמידי רבינו יונה [ל. ד"ה א"ל] סוברים, שברכת המוציא וברכת המזון על פת הבאה בכסנין, תלויה בשיעור שבני אדם רגילים לקבוע עליו סעודה, ואינה תלויה באדם האוכל בכלל, זאת אומרת שהוא פירש כדרך השלישית.

הרא "ש [סי' ל] מביא מחלוקת ראשונים, רבינו משה{רמב"ם נראה לי} סובר כתלמידי רבינו יונה, והראב"ד סובר, ש"אם היה קובע עליו אפילו משהו מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות". הרא"ש לא ברור מה דעתו ואפשר לומר שסובר כשיטת רבינו משה.

ניתן להבין את שיטת הראב"ד על פי הדרך הראשונה, שהאמוראים נחלקו בהגדרת קביעות סעודה, והוא פוסק כרב יהודה, שתלוי בדעת עצמו. וכן דעת הרשב"א. {אך מלשון הרא"ש משמע שהוא מפרש כדרך השניה, וקביעות סעודה היא גם כשקובע סעודה וגם כשאוכל שיעור שאחרים קובעים סעודה}.

מהרמב"ם [הל' ברכות פ"ג ה"ט] משמע, שקביעות סעודה תלויה רק בדעתו של האוכל, מוכח שהוא סובר כדרך הראשונה, והוא פוסק כרב יהודה. {אמנם הרב פרש את דעת הרמב"ם ששיעור "קבע סעותדו" "ואחרים קובעים" זה היינו הך[10] {ע"פ הכס"מ}}.

הבית יוסף (ד"ה "וכתב") הכריע להלכה כדברי הרא"ש ורבינו יונה דבתר רוב אזלי', אלא שבד"ה ("ולענין") כתב להלכה כיון דספיקא במידי דרבנן הוא נקטינן כדברי כולם להקל וכו'. ואינו מברך עליהם המוציא וג' ברכות אא"כ קבע סעודתו עליו, או אכל שיעור שדרך בנ"א לקבוע עליו עכ"ל. ולכאורה זה סתירה בב"י האם פוסק כרא"ש או כראב"ד?

וכנראה תיבת "או" צריך להגיה ולכתוב "אם" אכל שיעור וכו', לפי שתנאי מפורש הוא דאין לברך על פת כיסנין ג' ברכות אא"כ אכל שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו סעודה, שאם קבע סעודתו על שיעור מועט שאין דרך בנ"א לקבוע עליו בטלה דעתו, ואין מברך רק מעין ג'. {גינת וורדים(כלל א' סי' כד)}.

המאמר מרדכי (סק"טו) תירץ אחרת, ששו"ע הכי קאמר, אא"כ קבע סעודתו עליו וכו' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, דהיינו דלהראב"ד ז"ל אם קבע אפי' במשהו מברך עליו המוציא, ולאינך פוסקים דוקא אם אכל שיעור שדרך בנ"א לקבוע עליו ושו"ע לא בא לפסוק את ההלכה אלא להציג את האפשרויות השונות.

שיעור שבו אחרים קובעים סעודה.[עריכה | עריכת קוד מקור]

האחרונים נחלקו בהגדרת שיעור קביעות סעודה שקובעים האחרים:

א. האגור (סי' ריז) וז"ל: פירוש אם קובע סעודתו עלייהו, פירש הרב אביגדור דוקא סעודת ערב ובוקר ולא סעודת עראי ע"כ. והוא מדברי שיבולי הלקט(סי' קנט).

וכ' עליו הב"י "וליתא אלא בין סעודת בוקר וערב ובין סעודת עראי אם אכל שיעור שבנ"א קובעין עליו מיקרי קביעות, ואי לא, לא" וכן דעת הגר"א.


ויש לדון האם שיבולי הלקט כשאמר בוקר וערב התכוון לשיעור אכילה של סעודת בוקר וערב שהם הסעודות העיקריות של האדם במשך היום, ולאפוקי שיעור של ג' או ד' ביצים, שאע"פ שהוא שיעור סעודה לעירוב, מ"מ לעניין קביעות סעודה חשיב שיעור עראי, ולא מברך המוציא וברהמ"ז, או ששיבולי הלקט באומרו סעודת ערב ובוקר ולא סעודת עראי, כונתו "לזמן" של ערב ובוקר, שקביעות סעודה צריכה להיות דוקא בזמן של ערב או בוקר, ולאפוקי אם אכל את אותה סעודה בצהרים שלא יברך המוציא או ברהמ"ז, כיון שלא אכל את הסעודה בזמן הנכון.

הנשמת אדם (כלל נד סק"א) בתחילת דבריו הבין, שכונת שיבולי הלקט היא לשיעור האכילה, ולפי"ז לא מובן מה השיג הב"י על דבריו, שהרי גם הב"י כתב בין סעודת ערב ובוקר ובין סעודת עראי וכו', אלא שלאחר העיון בשיבולי הלקט נראה דמ"ש "דדוקא ערב ובוקר מהני קביעות" דזה מיירי על זמן האכילה, ולאפוקי שאם אוכל את אותה סעודה בצהריים דלא מהני קביעות, ולפי"ז מובנת השגת הב"י במה שכתב וליתא, אלא בין ערב ובוקר ובין אם אכל סעודת עראי, כונתו שאם יאכל את אותה סעודה בכל זמן יתחייב בברהמ"ז ולפי"ז השגת הב"י על שיבולי הלקט היא רק לגבי הזמן, אבל בשיעור קביעות שהוא לפי סעודת ערב ובוקר מודה הב"י.

ב. המהר"ם בן חביב {תוספת יום הכיפורים (עט:)} כתב, "ובהא דאמרי' דאכילת עראי היינו כביצה, כמ"ש בגמ' סוכה ונפסק בשו"ע (תרלט ס"ב), ומשמע לכאורה דיותר מכביצה הוי קבע. וקשה דפת הבאה בכיסנין קיי"ל באו"ח סי' קסח דאוכל שיעור שאחרים רגילים לקבוע מברך המוציא וג' ברכות, ונ"ל דהוא שיעור ג' או ד' ביצים דהוא שיעור סעודה, כדקיי"ל לענין עירוב (בסי' תסח) (ששם איתה ששיעור שתי סעודות לעירוב הוא שש ביצים לרמב"ם ושמונה ביצים לרש"י וכאן שיעורו הוא פרס לסעודה אחת, וא"כ השיעור הוא שלוש או ארבע ביצים), וכן מעשים בכל יום שאוכל פת הבאה בכיסנין דהיינו בסקוגו"ש קרוב לג' ביצים ואין מברכין ברהמ"ז אלא מעין ג', ואמאי הא אמרי' דשיעור כביצה הוה עראי ומשמע דיותר[11] הוי קבע[12]".

ג. בשו"ע הגר"ז (קס"ח ס"ח) דכתב ששיעור קביעות סעודה האמור כאן בשו"ע, אינו כשיעור סעודה האמורה בעירוב שהוא כג' ביצים שהיא פחותה שבסעודת עניים הבריאים ושם סעודה עליה, אבל אינה סעודת רוב בנ"א הבריאים, אלא כשיעור עומר לגולגולת לב' סעודות. עכ"ל. וכ"כ בערוה"ש (אות טז) שהרי המן ירד בשיעור של עומר לגולגולת והוא מזון שני סעודות לכל אדם כל יום (ולפי"ז כיון שהעומר הוא עשירית האיפה, והאיפה היא כשיעור ארבע מאות ושלושים ושתים ביצים, א"כ שיעור עשירית האיפה הוא ארבעים ושלוש ביצים וחומש, וזה שיעור שתי סעודות, וסעודה אחת שהיא מחצית מזה, היינו עשרים ואחד ביצים ושש עשיריות), אלא שלא יתכן שבנ"א יאכלו שיעור כ"כ גדול בסעודה אחת, וכן העיר הגר"מ פיינשטיין(אג"מ ח"ג או"ח סי' לב), ומ"מ כתב הגר"ז בסידורו דשיעור זה דוקא בלא שבע, אבל אם אכל כשיעור ד' ביצים ושבע, מברך המוציא וברהמ"ז.

נמצא, דאיכא ג' דעות בפוסקים מהו שיעור קביעות סעודה, א. דעת המהר"ם בן חביב ודעימיה דס"ל דבאכילת ג' או ד' ביצים הוי קביעות סעודה, ושיעור זה נלמד מעירוב תחומין. ב. דעת הבית יוסף דשיעור קביעות סעודה והוא כסעודת ערב ובוקר, ושכן פסקו הגר"א, והמשנ"ב. ג. דעת שו"ע הגר"ז דשיעור קביעות סעודה הוא בערך עשרים ואחד ביצים.

הלכה למעשה.[עריכה | עריכת קוד מקור]

השו"ע [סי' קסח סע' ו-ז] פוסק כרוב הראשונים, שמברכים על פת הבאה בכסנין "בורא מיני מזונות " וברכה מעין שלוש, וכשקובע סעודתו מברך "המוציא" וברכת המזון.

השו"ע פוסק שקביעות סעודה תלויה רק בשיעור שאחרים קובעים עליו סעודה. המשנה ברורה [סקכ"ד] מביא מחלוקת אחרונים מהו השיעור שאחרים קובעים עליו סעודה. יש סוברים, ששיעור קביעות סעודה הוא ג' או ד' ביצים, שכן מצאנו בהלכות תחומין, שזה שיעור סעודה. יש סוברים, ששיעור קביעות סעודה הוא גדול יותר, כשיעור סעודה שלמה שאדם אוכל בבקר ובערב.

המשנה ברורה [סקכ"ד] פוסק בשם המגן אברהם [סקי"ג] ושאר האחרונים, שאין צריך לשער בפת עצמו, אלא גם בבשר ושאר דברים שמלפתים איתו את הפת, שאף הם מצטרפים לשיעור קביעות סעודה.


בהגדרת פת הבאה בכסנין מביא השו"ע את שלוש הדעות של הראשונים:

א. פת העשויה כמין כיסים שממלאים אותם דבש, סוכר, אגוזים, שקדים ותבלין.

ב. עיסה שלש אותה בדבש או בשמן או בחלב, וכן עיסה שמערבב אותה עם מיני תבלין.

ג. פת שעושים אותה כעכים יבשים וכוססין אותה.

השו"ע פוסק שהלכה ככל השיטות להקל, שעל כולם מברכים בורא מיני מזונות, אם לא קבע עליהם סעודה[13].

השו"ע והרמ"א נחלקו מה כמות השמן והדבש, שצריכים להוסיף לעיסה, כדי שהיא תחשב פת הבאה בכסנין. השו"ע פוסק, שאם טעם התבלין והמי פירות ניכר בעיסה, הפת מוגדרת כפת הבאה בכסנין, ומברכים עליה בורא מיני מזונות. הרמ"א חולק. לדעתו, "זה נקרא פת גמור אלא אם יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין "לעקיך" שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר". המשנה ברורה [סקל"ג] מסביר, שלדעת הרמ"א פת הבאה בכסנין היא רק כשטעם התבלין ניכר יותר מטעם הקמח, או שכמות הדבש, השמן והחלב גדולה יותר מכמות המים.

השו "ע [סע' ח] פוסק שהאוכל בסעודה לקינוח פת שברכתה "בורא מיני מזונות", מברך עליה ברכה ראשונה, מפני שברכת "המוציא" אינה פוטרתה, ואינו מברך ברכה אחרונה מפני שברכת המזון פוטרתה. המגן אברהם [סקכ"ב] פוסק שדין זה אמור לגבי כל המינים שהשו"ע הגדירם כפת הבאה בכסנין. הביאור הלכה [ד"ה ] טעונים מביא שיש אחרונים החולקים על פסק המגן אברהם. לדעתם, כיוון שיש ספק מהו פת הבאה בכסנין, והשו"ע פסק לקולא שכולם מוגדרים כפת הבאה בכסנין, כאן שיש ספק אם ברכת "המוציא" שבתחילת הסעודה פוטרת אותם, ספק ברכה לקולא ואין לברך . מובן שאם אוכל פת שגם נילושה במי פירות וגם ממולאת באגוזים ושקדים וגם יבשה עליהם כלל[14] וכוססים אותה, מברך "בורא מיני מזונות" אפילו בתוך הסעודה. הביאור הלכה מכריע שעל פת הנילושת בדבש ומי ביצים לא יברך, אך על פת הממולאת במיני פירות ניתן לברך, שהרי רוב הפוסקים מודים שזו פת הבאה בכסנין.

אמנם נראה שעל רוב העוגות שבזמננו יש לברך "בורא מיני מזונות" אפילו בתוך הסעודה. עוגות אלו עשויות מבלילה רכה, וכמות הקמח שלה מועט ביחס לחומרים האחרים, ולכן היא אינה גרועה מטרוקנין שמברכים עליו ללא קביעות סעודה "בורא מיני מזונות". עוגות "שטרודל" עשוייות מבצק עלים, ולכן הן גם נלושות שמן וגם ממולאות בשקדים ואגוזים, וממילא ברכתן "בורא מיני מזונות" כמעט לכולי עלמא. גם על עוגות שמרים נראה שצריך לברך, שהרי הביאור הלכה פסק שהמברך על מאפה הממולא בפירות לא הפסיד, וגם הבצק שלהן נילוש עם סוכר וחומרי טעם. נוספים, כך שדינם גם כנילוש[15].

הלכה חשובה נוספת היא ההלכה האחרונה [סע' יז] בסימן קסח, הלכה שמקורה בריא "ז [מובא בשלטי הגבורים ל. אות א] ובאגור [סי' רטז]. השו"ע פוסק: "פשטידה הנאפה בתנור בבשר או בדגים או בגבינה מברך עליו המוציא וברכת המזון".

נחלקו האחרונים בהסבר ההלכה. ט "ז [סק"כ] מפרש שבהלכה זו מדובר על פת הבאה בכסנין, ודברי השו"ע שמברכים עליה "המוציא" וברכת המזון מתייחסים למקרה שקבע עליה סעודתו . המגן אברהם [סקמ"ד] חולק ולדעתו הלכה זו אינה הלכה של פת הבאה בכסנין. פת הבאה בכסנין היא פת הבאה לקינוח, אבל פשטידה הנאכלת לשובע מוגדרת כלחם גמור, והמילוי שבתוכה אינו מבטלה משם לחם. לדעתו מברכים על הפשטידה "המוציא" וברכת המזון, אפילו כשאוכל ממנה מעט ואינו מתכוון לקבוע סעודה. המשנה ברורה [סקצ"ד] מכריע כמגן אברהם, אלא "אם עשויים רקיקים קטנים ומעורב בהן פתיתין של בשר וניכר שאין עשויין רק לקינוח אחר הסעודה".

ניתן להסתפק אם דין זה נאמר רק לגבי פשטידה שהיא בצק רגיל הממולא בבשר ודגים, או שניתן ליישמו גם על בצק הנילוש בשמן ודבש. מסברא נראה שאין לחלק בין שני המקרים, אך מהדרכי משה המתייחס לדברי הבית יוסף שמברכים "בורא מיני מזונות" בכל מקרה שטעם התוספות מורגש בלחם ש"אין המנהג כדבריו שהרי בשבתות וימים טובים ונשואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלים הרבה וניכר בהם במראה ובטעם". זאת אומרת שלמרות שהפת מיועדת לשובע ולא לקינוח מברכים עליה "בורא מיני מזונות".

סברת החילוק היא שיש שני סוגים שונים של פת הבאה בכסנין : א. לחם, שאין מברכים עליו המוציא, כיוון שלא קובעים עליו סעודה . ב. מזונות, שאם קובעים עליהם סעודה מברכים עליהם המוציא . בצק הממולא במיני מתיקה, שייך לקבוצה הראשונה, ולכן בדבר המיועד לשביעה, מברכים המוציא. בצק הנילוש במיצים, שייך לקבוצה השניה, ולכן אף המיועד לשביעה, נשאר מיני מזונות, ורק כשהוא אוכל שיעור של קביעות סעודה, מברך המוציא.



[1] כדי להבין את השיעור שהוא אכל נחשב את זה כך כור=10 איפה, איפה= 3 סאים, סאה= 6 קבים, קב= 4 לוגים, לוג= 6 ביצים. נמצא 4 קבים שאכל ר' הונא הם בעצם 96 ביצים וזה יוצא 6 קילו לדעת הגר"ח נאה ו9 קילו לדעת החזו"א.

[2] רבינו יונה (ד"ה "תליסר") הביא שני פירושים מה הכוונה שלא ברך. א. יש מפרשים שלא בירך לבסוף כלל מפני שלא היתה אכילה קבועה, וכן נראה מתוך מ"ש הרי"ף {נראה לי להסביר כיון שבדף מד: נאמר שברכת בור"נ הוא מנהג לכן לא ברך}. ב. וי"מ שלא בירך אלא בורא נפשות רבות בלבד. ורשב"א באר שיש לברך מעין שלוש.

[3] רש"י מביא פירוש בשם רבותיו שהלחם שרב הונא אכל היה לחם רגיל, אמנם רש"י דחה פירוש זה כיון שלא הגיוני לומר שאכלו לחם רגיל והרי חכמים החמירו על עצמם לא לאכול כזית עד כביצה.

[4] והסבירו האחרונים דמ"ש שמאכלה מועט הכונה שאין בה כזית דגן במה שאכל, אלא בצירוף התבלין.

[5]לפי הסבר זה יוצא לכאורה שיש מחלוקת בין דברי רש"י להסבר הכס"מ בדברי הרמב"ם מה כמות התערובת שמכניס לעיסה כדי שפת זו תהפוך להיות פהב"כ: לרש"י משמע שצריך לסים כמות מרובה של תבלין ולפי הכס"מ צריך שיהיה טעם ניכר בעיסה משמע אף אם שם מעט תבלין כל שהוא ניכר בעיסה הוא נהפך לפהב"כ{נ"מ זו אולי תשמש בהמשך להבנת מ"ח שו"ע ורמ"א בכמות התערובת שיש לשים בעיסה}. 

[6] משמע דווקא מיני מתיקה ויש לשאול מה הדין בעיסה שמילא אותה בבשר ודגים? שאלה זו תבורר בהמשך כמ"ח מג"א, ט"ז. 

[7] לכאורה אפשר להסביר עוד ביאור לפהב"כ והוא מלשון כיסוי בדוגמת פיצה שכיסה את הפת בדברי טעם {לא ברור לי למה לא פרשו כך? אולי פשוט לא היה מציאות כזו בזמנם וכיום כיון שיש מציאות כזו אולי אפשר להשוות זאת לדין של ממולא}.

[8] יסוד זה של קביעות סעודה מוסכם על הכל הב"י עצמו כותב "דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלוש ברכות אפילו בכזית אלא כלחם שדרך בנ"א לקבוע עליו"

וכתב גם בכס"מ "דלא קבעו חכמים לברך המוציא ושלוש ברכות אפילו בכזית, אלא בלחם שדרך בנ"א לקבוע עליו".

א"כ מדוע הב"י נימק שפוסקים כדברי כולם בגלל סב"ל ולא כתב שאלו דוגמאות שונות לקביעות סעודה שאין בניהם מחלוקת?

וראיתי בחוברת מאמרים הנקראת "אסיף" {מאמרו של הרב יוסף צבי רימון} שכתב ייתכן והוא סבור שהם עוסקים בשאלה מה רגילים האנשים לאכול כקביעות סעודה. אולם דבר זה תמוה, שהרי לא שייך לקבוע בכך מחלוקת אלא צריך לבחון בהתאם לכל דור ודור על מה רגילים לקבוע סעודה!.

אלא שכנראה לפי הב"י צריך שני דברים כדי לברך מזונות: א. אין לאכול צורת פת. ב. דרך העולם לאכול פת זו לתענוג, ולא לשביעה, לכן לפי שיטתו נחלקו הראשונים בהגדרה א' דהיינו מה נחשב צורת פת. מנהג העולם משפיע רק על דבר שאין בו צורת פת, ולא על דבר שיש בו צורת פת, כלומר לפי הב"י צורת הפת השונה(שבה נחלקו הראשונים) היא סיבה וגורם כשלעצמו בהגדרה הבסיסית של לחם. דבר זה לא משתנה במהלך הדורות, ואם יש צורה של לחם הרי שזו סיבה בפני עצמה להגדירו כלחם. וא"כ לחם לפי הב"י יכול להיות מוגדר באחת משתי צורות או שיש לו צורת פת(ובכך נחלקו הראשונים וכיון שלדעתו זהו ספק דרבנן אנו פוסקים לקולא שכל אחת מהדעות בראשונים שחשבת כדבר שאין בו צורת פת וברכתו מזונות) או שדרך בנ"א לקבוע עליו.

לעומת זאת לפי המאמ"ר הקביעה היחידה היא האם מנהג העולם לאכול לתענוג או לשביעה, ואם זה מנהג העולם אזי ברכתו מזונות ואין יותר משמעות לצורת הפת, ולפי זה צורת הפת היא סימן לדברים שדרך העולם לאוכלו לתענוג.        

[9] כי יש לשאול לכאורה למה שתשתנה ברכת פה"ב בשינוי השיעור משארי אוכלים? כתב הרשב"א (לח:) ד"ה "כיון", פת הבאה בכיסנין הא דלא מברכין עליה המוציא אפי' בכזית, משום דחשבינן ליה כמשתנה ממינו, והראיה דבפת דעלמא מברכין עליה המוציא בכזית, ובפה"ב לא מברכין אלא בורא מיני מזונות, אלא דכשקובע עליו סעודה עשאה כפת דעלמא, ואפי' לא קבע סעודה עליו אלא שאכל כדי קביעות אחרים, ג"כ הרי הוא עושה אותו כפת והוה ליה לדידה כמי שלא נשתנה ממינו.

הריטב"א כתב (ד"ה "כל שאחרים"), דפה"ב תורת דייסא עליו ותורת פת, תורת דייסא עליו כשאין קובע סעודתו עליו, ותורת פת עליו כשקובע סעודתו עליו.

[10] אמנם לענ"ד זה לא הפשט ברמב"ם.

[11] צריך ביאור למה באכילה מחוץ לסוכה אין לאכול יותר מכביצה מחוץ לסוכה ונקרא קבע?

[12] יש להדגיש ששיעור זה לא הובא באף ראשון.

[13] עיין ב"ח [סע' דג "ה מיהו] החולק על פסק השו"ע, ולדעתו כשהפת ממולאת במינים אחרים שכמותם גדולה מכמות הקמח, מברכים "בורא מיני מזונות", אך כשהעיסה נלושת בדבש ושמן אף ללא מים כלל, וכמות הקמח גדולה מכמות השמן והדבש, יש ספק בברכתה ואין לאוכלה אלא בתוך הסעודה.

[14] עיין ביאור הלכה [סע' דז "ה והלכה] המביא את המאמר מרדכי, שאין הכרח לומר שיש מחלוקת בין הדעות  השונות, ויכול להיות שכולם מוגדרים כפת הבאה בכסנין. לפי הבנה זו ודאי שצריך לברך "בורא מיני מזונות" אפילו בתוך הסעודה.

[15] אמנם לא ברור שכמות הסוכר וחומרי הטעם מספיקים להגדירם כפת הבאה בכסנין לשיטת הרמ"א, אך נראה שכאן ניתן לצרף את פסקו של הבית יוסף.