ערלה וספק ערלה בחוץ לארץ

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
משנה:	ערלה ג ט; קידושין א ט
בבלי:	קידושין לח ב-לט א
רמב"ם:	מאכלות אסורות י יא-יב
שולחן ערוך:	יורה דעה רצד ח-י

משניות וגמרא

המשנה בקידושין (א ט) אומרת שכל מצוה שאינה תלויה בארץ (אלא חובת הגוף כגון שבת ותפילין וכד') נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ, ואילו כל מצוה שתלויה בארץ (כגון תרומות, מעשרות, לקט שכחה ופאה וכד') אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מערלה וכלאים.
במקום אחר במשנה (ערלה ג ט) מבואר שאף שערלה וכלאים נוהגים גם בחוץ לארץ, מכל מקום אין זה מן התורה אלא הלכה.
בגמרא (קידושין לח ב) נחלקו האמוראים בפירוש המושג 'הלכה' כאן. לדעת רב יהודה בשם שמואל הכוונה להלכות מדינה, כלומר זהו דבר שקיבלו על עצמם בחוץ לארץ, ואילו לדעת עולא בשם ר' יוחנן זהו הלכה למשה מסיני כלומר זו חובה גמורה.

עולא מנסה להביא ראיה לשיטתו מתחילת אותה המשנה בערלה שם:

"ספק ערלה, בארץ ישראל אסור ובסוריה מותר, ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. כרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו, בארץ ישראל אסור ובסוריה מותר, ובחוצה לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד".

מבואר במשנה שחוץ לארץ הוא קל יותר מסוריה, אלא שיש הבדל בין ערלה לבין כלאי הכרם, שבערלה מותר לרדת ולקחת ובלבד שלא יראה את הגוי לוקט, ואילו בכלאי הכרם מותר לו אף ללקוט ובלבד שלא ילקוט הוא עצמו ביד. ומזה שהקילו בכלאים יותר מן הערלה, מוכח שדין ערלה אינו רק מנהג מדינה, אלא הלכה למשה מסיני.
מתרצת הגמרא שבאמת צריך לשנות בשניהם בשווה, או בשניהם יורד ולוקח או בשניהם יורד ולוקט, וכן אמר שמואל לרב ענן לשנות. מר בריה דרבנא היה שונה בשניהם לקולא, כלומר יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד.

בהמשך הגמרא (לט א) שואל ר' זירא את רב אסי (שגם הוא סובר כר' יוחנן שבחוץ לארץ הערלה היא הלכה למשה מסיני), איך ייתכן לומר שנתיר ספק אם זה הלכה למשה מסיני, והרי בדרך כלל ספק הלכה למשה מסיני לחומרא? ענה לו רב אסי שכן נאמרה ההלכה מעיקרא שבספק ערלה בחוץ לארץ יש להתיר, ורק הודאי אסור.

תוספתא וירושלמי

בתוספתא (ערלה א ח) מובא דין זה בשינויים משמעותיים.
התוספתא מביאה את הדין שספק הערלה בארץ ישראל אסור, ואילו בסוריא ובחוצה לארץ מותר. ומפרטת את האופן המותר - כיצד כרם ושדה שנטוע ירק, והיה ירק נמכר חוצה לו - ספיקו בארץ ישראל אסור בסוריא ובחוצה לארץ מותר. לדעת ר' יהודה אומר באופן זה גם בסוריא אסור, אלא האופן שבסוריא ובחו"ל מותר הוא בכרם שנטוע ירק ושדה ירק בצדו וירק נמכר חוצה לו, ספיקו בארץ ישראל אסור בסוריא ובחוצה לארץ מותר. וכן נטועה קטנה שנמצאה בתוך שדהו ספיקו בארץ ישראל אסור בסוריא ובחוצה לארץ מותר.
עוד מביאה שם התוספתא את דעת ר' אליעזר הגדול שאומר אין ערלה בחוצה לארץ.

גם בירושלמי (ערלה ג ז) מובאת המחלוקת באופן דומה למובא בתוספתא, לדעת תנא קמא כרם של ערלה וענבים נמכרות חוצה לו, זהו האופן המותר בסוריא, ואילו לדעת ר' יהודה (ר' יודן) בכהאי גוונא אסור, ומותר רק באופן שיש כרם של ערלה וכרם אחר בצידו, וענבים נמכרות חוצה לו.
עוד מובא שם בירושלמי שר' יודן אומר שדין הרישא במשנה לגבי ערלה, ודין הסיפא לגבי כלאים שווים, כלומר בשניהם יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט (וכפי ששנה שמואל לרב ענן בבבלי).

שיטות הראשונים

הראשונים ירדו לבאר את המשנה מה הפירוש 'יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט' האמור לגבי ערלה, וכן מהו 'יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד' האמור לגבי כלאים, שזהו קולא גדולה יותר. וממילא מהי מציאות הספק שהתירו ספק ערלה וספק כלאים. כמו כן נחלקו האם לדינא יש חילוק בין ערלה לכלאים וכלדהלן.

שיטת רש"י

רש"י (קידושין לח ב ד"ה יורד) מבאר שמדובר על פרדס שיש בו נטיעות זקנות הפטורות מערלה יחד עם נטיעות ילדות האסורות משום ערלה, והנכרי מלקט מהפרדס מבלי להבחין בין פירות הערלה לפירות המותרים. כמו כן מסביר רש"י (ד"ה ובלבד) שיש הבדל בין סוריא לחוצה לארץ, שבחוצה לארץ מותר לקחת מן הנכרי שליקט בפרדס, אף שהישראל יודע שהגוי נכנס שם לכתחילה ואומר לו לעשות כן, ובלבד שלא יראנו לוקט מן הערלה. אך בסוריא אינו מותר אלא לאחר מעשה כשכבר לקט הגוי, אז מותר לקחת ממנו, אבל לא לומר לו לכתחילה.
זהו בערלה. בכלאים הדין הוא עוד קל יותר מזה, שמותר אפילו לקנות מגוי שלקט ירק מכרם שיש בו כלאי הכרם בחלק מן המקומות, אפילו שליקט מן הכלאים ממש, כיון שדין הכלאים בחוץ לארץ אינו אלא מנהג מדינה. אמנם שהישראל בעצמו ירד וילקוט מן הכלאים, זה אסור אפילו בחוצה לארץ.

שיטת הר"ן

הר"ן (דפי הרי"ף טו ב ד"ה ואחרים מפרשין) הביא פירוש שונה מרש"י, שגם בכלאים ודאי אינו מותר ליקח מן הגוי אם יודע שליקט מן הכלאים ממש, אלא מדובר בפירות שנמכרים בפתח הפרדס שיש בו גם ערלה וגם פירות כשרים, ואמרינן שבארץ ישראל מותר אסור כיון שמוכחא מילתא שמפירות הגן הם, שהרי נמכרים מחוצה לו, ואם כן יש חשש שערלה הם. אך בסוריא מותר לפי שאין כאן אלא ספק, שמא לא מפירות ערלה הם. אמנם להיכנס לתוך הגן וללקט מן הפירות התלושין שבו אסור בסוריא, שבכה"ג גזרו בה לפי שקרובה היא לארץ ישראל. ובחוץ לארץ אף זה מותר, ובלבד שלא יראה את הגוי לוקט מן הפירות האסורים, שעדיין יש בהם ספק ולכן מותר.
ואילו כלאים קל יותר, שמותר אף לומר לגוי שילקוט מן הפירות בסתם, כל שאינו רואה את הגוי לוקט מן האיסור ממש. וכן אסור לישראל בעצמו ללקוט.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (מאכלות אסורות י יא) לא חילק לכאורה בין ספק ערלה לספק כלאים, ומפרש את המקרה כפי שמבואר בתוספתא, שישנו כרם עם נטיעות ערלה, וענבים נמכרים מחוצה לו, וכן ירק זרוע כלאים, וירק נמכר חוץ לכרם, ואין ידוע אם הנמכר בחוץ הוא מכרם זה או ממקום אחר, בארץ ישראל אסור, בסוריא מותר, ובחוץ לארץ אפילו ראה שהענבים או הירק יצאו מכרם המעורב בערלה או בכלאיים, לוקח מהן, ובלבד שלא יראה את הגוי בוצר מן הערלה או לוקט ירקות בידו.
בהמשך כתב הרמב"ם (יב) שכרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאי הכרם, בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר וכל שכן בחוץ לארץ.

המפרשים דנו בפירוש דברי הרמב"ם, מדוע השווה בין ספק כלאים לספק ערלה, כאשר מהמשנה ומהגמרא נראה שיש להם דין שונה. וכן דנו בדבריו בהבנת המציאות מהו ספק ערלה וספק כלאי הכרם, ומה היחס בין הלכה י"א להלכה י"ב בדבריו.

הרדב"ז במקום מבאר שהרמב"ם פסק כאותו מאן דאמר בגמרא שלערלה וכלאי הכרם דין שווה, וצריך לשנות את גירסת המשנה, שבשניהם יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט, שלא גזרו בחו"ל אלא את הידוע לאיסור ואת הלקוט בידיים.
לגבי הלכה י"ב כתב הרדב"ז, שמדובר על כרם שיש ספק אם הוא ערלה, וזה קל יותר מהמקרה בהלכה י"א, כיון ששם מדובר על ודאי ערלה אלא שנתערבה עם היתר ואתחזק איסורא, ואילו בהלכה י"ב לא אתחזק איסורא ולכן מותר אפילו ללקוט ביד. וסיים הרדב"ז שאינו יודע מקור לדין זה.
הרמ"ך התקשה בדברי הרמב"ם מדוע השווה את הדין של ספק ערלה לדין של ספק כלאי הכרם, בעוד שבתלמוד בבלי וכן במשנה, מפורש שיש הבדל ביניהם, וכי דין ספק ערלה שהוא מהלכה למשה מסיני חמור מדין ספק כלאי הכרם שהוא רק מדברי סופרים.
הר"ן (דפי הרי"ף טו ב) כתב לתרץ שהרמב"ם פסק כמר בריה דרבנא שסובר שדין ערלה וכלאי הכרם שווים לקולא, ואף שהלכה כר' יוחנן שהערלה בחו"ל מהלכה למשה מסיני, מ"מ לענין ההיתר מותר גם בערלה כל שאינו רואה ולוקט.