ערלה בספינה ובעציצים

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
חלק מן התוכן מובא בצורה לא ערוכה בדף הטיוטה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

האם חל דין ערלה בעציץ ובספינה ובשאר מקומות שמפסיקים מהקרקע, לאסור הפירות הצומחים בו. ומה הדין אם אחר שלוש שנים נוטעו בארץ, ואם יש חילוק בין סוגי העציצים.

מקורות
ירושלמי:ערלה א ב
רמב"ם:מעשר שני ונטע רבעי י ח
שולחן ערוך:יורה דעה רצד כו

משנה, תוספתא וירושלמי

המשנה (ערלה א ב) אומרת שהנוטע בספינה חייב בערלה.
ובתוספתא (ערלה א ג) איתא שהנוטע בספינה ובעציץ ובראש הגג חייב בערלה.
עוד מובא שם בהמשך, שאם נזרעו בעציץ שאינו נקוב ונשבר העציץ, וחזר וזרען בעציץ נקוב, אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור.

בירושלמי (ערלה א ב) כתוב בשם ר' חזקיה שהנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה. ומסביר שם רבי יוסי מפני שהשרשין מפעפעין אותו.
עוד מוסיף שם ר' יונה שכלי חרש עומד בפני שרשין.

הפני משה מסביר שאין כאן מחלוקת, שגם ר' יונה כוונתו לחייב עציץ שאינו נקוב בערלה, ומה שאמר שכלי חרש עומד בפני שורשים, הוא בלשון תמיה, כלומר שדווקא בזרעים של ירקות קיימא לן שעציץ נקוב אינו כארץ לפי שכלי חרש עומד בפני שורשיו, אבל בפני שרשי האילנות אין כלי חרס עומד, ולכן שרשיו מפעפעין אותו וחייב.
להלן יתבאר שיש פוסקים שלמדו שכלי חרס בדווקא, אבל בעציץ של עץ וכד' אין השרשים מפעפעים ולכן פטור מן הערלה אם אינו נקוב.

בהמשך הירושלמי שואל ר' ירמיה מה הדין בנוטע דלעת בעציץ שאינו נקוב? האם מאחר שלענין אילנות דין עציץ שאינו נקוב כנקוב נאמר כן גם בזרעים או לא.
עוד שם אומר ר' יוחנן בשם ר' ינאי, שאילן שניטע בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות.

הפני משה מסביר שהירושלמי משיב לאיבעיא של ר' ירמיה לגבי דלעת, שבאמת דינה כירקות שאם נזרעה בעציץ שאינו נקוב אין דינה כארץ, שרק באילנות אמרינן ששרשיהן מפעפעין ולא בדלעת.

הגמרא במנחות

הגמרא (מנחות פד ב) מביאה מחלוקת ריש לקיש ור' יוחנן לגבי הבאת ביכורים ממקומות שאינם מובחרים, שלכולי עלמא אין מביאים לכתחילה מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים לפי שאינם מובחרים. אמנם בדיעבד אם הביא, לדעת ריש לקיש קידש, כלומר חלו על הפירות קדושת ביכורים, ואילו לדעת ר' יוחנן לא קידש.
בהמשך, מביאה הגמרא שתי ברייתות סותרות. ברייתא אחת אומרת שאם הביא ביכורים מפירות שבגג, שבחורבה שבעציץ ושבספיה, מביא וקורא (פרשת ביכורים), ואילו לפי ברייתא שניה מביא ואינו קורא.
שואלת הגמרא, שלכאורה ניתן לתרץ את הברייתות רק אליבא דריש לקיש, אבל לא אליבא דר' יוחנן. שלפי ריש לקיש ניתן לחלק בין גג של מערה לגג של בית, בין חורבה עבודה לבין חורבה לא עבודה, בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב, ובין ספינה של עץ לבין ספינה של חרס, שכן ניתן עדיין לדרוש כאן 'מארצך', שאף שאינו מן המקומות המשובחים, עדיין חשיב הוא מהארץ, ולכן מביא קורא. אבל לר' יוחנן שסובר שאף אם הביא לא קידש קשה? ומתרץ שזהו מחלוקת תנאים, לפי שיש ברייתא שאומרת שבספינה ועציץ אינו מביא כל עיקר.

עולה מהגמרא הזו שיש חילוק בין עציץ נקוב לשאינו נקוב, ובין ספינה של עץ לספינה של חרס לענין ביכורים.
רש"י (ד"ה בספינה של חרס) מסביר שבספינה של חרס דווקא הוא מביא וקורא, שהיא נקראת ארץ. לעומת ספינה של עץ שמביא ואינו קורא. כלומר לדעת רש"י כלי חרס לא מצריך נקיבה, אלא כיון שהחרס עשוי מאדמה, הרי זה נחשב כארץ. וכן פירש רש"י בגיטין (ז ב ד"ה עפר חוצה לארץ), שהספינה של חרס אינה מנוקבת, וכל מה שדיברו על עציץ נקוב הוא דווקא של עץ.

התוספות (גיטין ז ב ד"ה עציץ, מנחות פד ב ד"ה כאן) הביאו ראיה נגד דברי רש"י מהגמרא בגיטין (כא ב) שם מובא שאם כתב גט על עציץ של חרס נקוב כשר, ושכן מוכח מהתוספתא בשביעית (ד) שסתם עציץ הוא של חרס.