תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 10,000 ש"ח | פרס שני - 7,500 ש"ח | פרס שלישי - 5,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

עד אחד נאמן באיסורין

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בס"ד עד אחד נאמן באיסורין (ב:) המקור שעד אחד נאמן באיסורין / עד אחד היכא דאתחזק איסורא או היתרא / מחלוקת רש"י ותוס' בגדר "בידו" / ביאור שיטת הרא"ש / בגדר ספק דבר שבערוה / בידו בדבר שבערוה / ביאור הנאמנות בנדה / האם אתחזק איסורא בניקור

המקור שעד אחד נאמן באיסורין א). בגמ', עד אחד נאמן באיסורין, אימור דאמרי' עד אחד וכו' בחתיכה ספק חלב ספק שומן דלא אתחזק איסורא, אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה וכו'. ולכאו' מוכח שעד אחד אינו נאמן היכא דאתחזק איסורא. הנה נחלקו הראשונים מה המקור לכך שעד אחד נאמן באיסורין. רש"י בסוגיין כתב, וז"ל, שהרי האמינה תורה לכל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ושחיטה וניקור הגיד והחלב. עכ"ל. ולכאו' רש"י לא כתב מקור, אלא היכן מצינו שעד אחד נאמן באיסורין. אמנם רש"י ביבמות (פח.) כתב, וז"ל, והא ודאי פשיטא לן דסמכי' עליה כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו. עכ"ל. ומבואר דסברא היא שעד אחד נאמן באיסורין. אבל בחולין (י.) כתב רש"י, שעד אחד נאמן באיסורין כדכתיב וזבחת וכו'. ע"ש. וביארו בזה עפמש"כ הנתה"מ (סי' לח), שבעד אחד אין דיני עדות, כגון הגדה בב"ד וכדו', וזו כוונת רש"י בחולין, שבעד אחד לא נאמרו דיני עדות, וביבמות כתב מה הסיבה שנאמן, והיא סברא שא"כ אין אדם אוכל אצל חבירו. אמנם במשובב נתיבות חולק, וס"ל שגם בע"א יש דיני עדות. ע"ש. (ולכאו' נראה שנחלקו במחלוקת הראשונים האם עד אחד נאמן מדאורייתא או מסברא). ועי' בשערי חיים (ש"ו ענף א אות ד). אבל התוס' כתבו, שהמקור הוא מנדה, שנאמר בה וספרה לה, ודרשי' לעצמה, ומוכח שעד אחד נאמן באיסורין. (עי' להלן בביאור ההוכחה. ועי' בריטב"א שהקשה, דשאני נדה שאינה יכולה להביא עדים. ע"ש).

עד אחד היכא דאתחזק איסורא או היתרא והנה נחלקו הראשונים האם עד אחד נאמן היכא דאתחזק איסורא. וז"ל הרא"ש, היכא דאיתחזק איסורא ועד אחד אמר היתר הוא אינו נאמן כדאיתא בפרק האשה רבה (פח.) גבי הקדש טבל וקונמות דנאמנין הבעלים משום דבידו לתקן הא אחר דלאו בידו לא. עכ"ל. אמנם התוס' כתבו, דמה שהוסיפה הגמ' להקשות מהא דהוי דבר שבערוה, הוא משום דהגמ' ביבמות מסתפקת האם עד אחד נאמן היכא דאתחזק איסורא או לא. ע"ש. ומבואר שהגמ' לא הכריעה בספק. והרמב"ן ביבמות (שם) כתב, וז"ל, דמשמע בעלמא דעד אחד נאמן באיסורין אפילו בדאיתחזק איסורא וכו' ולעולם עד אחד נאמן בכל איסורין. עכ"ל. וכ"כ הרשב"א (שם), והביא ראיות לכך. ע"ש. וביאר הש"ך (סי' קכז), שמחלוקתם היא האם עד אחד נאמן מדאורייתא או מסברא, דאם נאמן מדאורייתא, הרי התורה האמינה לו כמו לשנים, וא"כ נאמן היכא דאתחזק איסורא, אבל אם נאמן רק מסברא, אינו נאמן כשנים, ואינו נאמן היכא דאתחזק איסורא. ע"ש. והנה הרשב"א כתב, וז"ל, הלכך לאסור את המותר דליכא למימר איתחזק היתירא דלא אמרינן ליה בשום דוכתא עד אחד נאמן בין שתק הלה בין אמר איני יודע. עכ"ל. וביארו בזה, דמש"כ שנאמן היכא דאתחזק היתרא, היינו לשי' דס"ל שע"א אינו נאמן היכא דאתחזק איסורא, דמ"מ היכא דאתחזק היתרא יהא נאמן. ובקובץ הערות (סי' סז אות א) ביאר החילוק, דהיתר אינו אלא על דרך השלילה, כלומר שההיתר בנוי על כך שאין איסור, אבל אין "דין" שמותר, וממילא אין "חזקת" היתר, ולכן עד אחד נאמן, דכל מה שאין עד אחד נאמן היינו דוקא נגד חזקה, אבל הכא אין חזקה. ולהמבואר קשה על הרא"ש, מדוע כתב שעד אחד אינו נאמן היכא דאתחזק היתרא, והרי אין "חזקת" היתר. והנראה לבאר, דהנה יש לחקור מדוע כתב הרא"ש שאין עד אחד נאמן היכא דאתחזק איסורא, האם הטעם הוא שאין לעד כח בירור יותר מחזקה, או שעד אחד אינו נאמן לחדש ולשנות מציאות. והנה הרשב"א כנראה ס"ל, שגם השי' דס"ל, שעד אחד אינו נאמן היכא דאתחזק איסורא, היינו משום שאין לעד אחד כח בירור יותר מחזקה, ולכן כתב, שהיכא שאתחזק היתרא, גם לשי' זו עד אחד יהא נאמן, שהרי אין חזקת היתר, וממילא אין כח בירור נגד העד. אבל הרא"ש ס"ל שהסיבה שאינו נאמן היכא דאתחזק איסורא היא משום שאינו נאמן לחדש ולשנות מציאות, וא"כ אין לחלק בין אתחזק איסורא לאתחזק היתרא. וביתר ביאור, נראה שנחלקו האם מה שאתחזק איסורא הוא סיבה או סימן שעד אחד לא יהא נאמן, דהרשב"א ששי' זו ס"ל שמה שאתחזק איסורא היינו סיבה שלא יהא נאמן, אבל הרא"ש ס"ל שיש בכך רק סימן לכך שהעד מחדש, וא"כ אין חילוק בין איסור להיתר.

מחלוקת רש"י ותוס' בגדר "בידו" ב). וכתב רש"י, עד אחד וכו', שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על התרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב. עכ"ל. והקשו תוס', ולא היה לו להזכיר תרומה ושחיטה דהתם איתחזק איסורא, ומה שנאמן משום דהוי בידו וכמו שפירש בסמוך. ע"ש. וכן הקשה הר"ן וז"ל, פרש"י ז"ל שכל אחד האמינתו תורה על הפרשת תרומה ונקורי הבשר וגיד הנשה ושחיטה, ולא היה לו ז"ל לומר כן אלא דבהני אתחזק אסורא וכי תימא הא בידו לתקן וכמו שכתב ז"ל בסמוך אינו נח לי דלישנא דגמרא משמע דכי אמרינן עד אחד נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא אלא אם כן תאמר איתחזק אסורא ובידו לתקן שוה כלא איתחזק איסורא ואין בידו לתקן ופשרה היא זו. עכ"ל. אמנם בשו"ת ביה"ל (ח"ב סי' לז אות ג) כתב, דרש"י ס"ל שכיון שכשהבהמה היתה בחיים היה בידו לסלק ממנה את האיסור, לא חשיב אתחזק איסורא לגבי נאמנותו, דלא הוי אתחזק איסורא לגבי נאמנות אלא"כ לא היה בידו לסלק את האיסור. ע"ש. ומבואר, דמעיקרא לא אתחזק איסורא כלל. ודלא כדמשמע בר"ן שנשארת חזקת האיסור, אלא דאמרי' "פשרה". ולשי' הר"ן קשה, מדוע נאמן בשחיטה, הרי כבר אין בידו, ובשלמא לשי' הביה"ל לא היתה כלל חזקת איסור, אבל הר"ן ס"ל שיש חזקת איסור, וא"כ לא יהא נאמן. וצ"ע. ג). אבל התוס' ס"ל, דהיכא דאתחזק איסורא ובידו, אין הנאמנות מדין ע"א, אלא מדין "בידו", ולכן הקשו על רש"י, וכמבואר. והנה בפשטות בידו היינו מיגו, שכיון שיש בידו אפשרות להתיר, אין סיבה שישקר. אבל א"כ לא יהא נאמן בשחיטה, כיון שעתה אין בידו לשחוט בכשרות, שהרי הבהמה כבר שחוטה. וכתבו תוס', דשחיטה אע"פ שאתחזק איסורא, מ"מ כיון שהיה בידו נאמן. ע"ש. ואמנם כתב רעק"א בכתובות (יג.), דמה שע"א לא מהני באתחזק איסורא, הוא משום שנשתנה העדות, דבלאו עדותו לא היה ספק, ומהכ"ת שהשתנתה המציאות. אבל אם כבר היה ספק, החזקה היא כמ"ש רש"י (שם) דאל תפסלנה מספק, ואם ע"א מעיד נגד החזקה נאמן, דהשתא ליכא ספק, ולא מוקמי' אחזקה. ע"ש. (ועי' בקובץ הערות סי' סז). ויש שביארו בזה את דברי התוס', דכיון שהיה בידו לשחוט בכשרות, כבר יש ספק שאולי השחיטה כשרה, ואע"פ שאכתי מוקמי' אחזקה, מ"מ ע"א נאמן, דלא מעיד נגד החזקה, אלא מכריע את הספק. אבל קשה דא"כ מדוע הקשו על רש"י שלא היה לו להזכיר שחיטה, הרי מה שנאמן הוא מדין ע"א. ועל עיקר דברי רעק"א הקשה באהל תורה, דלכאו' מרש"י ותוס' בסוגיין שכתבו שבשחיטה נאמן משום שבידו, מוכח דלא כרעק"א, דאם ע"א נאמן היכא שיש ספק וחזקה, מדוע כתבו שנאמן משום בידו, הרי גם אם לא הוי בידו נאמן משום דלא מעיד נגד חזקה. והנה כבר הקשו על רעק"א מסוגיין, דמבואר שבגט אתחזק אסורא, ולכאו' הרי יש צד שהגט נכתב לשמה, ומדוע לא מגרע הספק את החזקה, וע"א יהא נאמן. ותי', שדברי רעק"א אינם אמורים אלא היכא דהספק בפנינו, כלומר שרואים את המעשה המתיר, כגון בשחיטה שרואים את הבהמה שחוטה, ודנים האם נשחטה בכשרות או לא, אבל ספק שאינו בפנינו, לא מגרע את החזקה, ועל כך גופא אמרה תורה דמוקמי' אחזקה. והנה בסוגיין, אע"פ שהגט לפנינו, מ"מ אין הספק דלשמה לפנינו, כיון שהלשמה אינו חלק מהכתיבה, אלא הוא דין אחר. עוד תי', דהנה רעק"א הקשה, מדוע חשיב אתחזק איסורא, הרי אין העד מעיד נגד החזקה דהיא אשת איש, וגם הוא מודה בכך, אלא דעדותו היא על הגט, ובגט הרי לא אא"ס, ואמנם אם יהא נאמן בעדותו שהגט כשר, כבר לא תהיה אשת איש, אבל מ"מ אין עדותו נגד החזקה. ע"ש. ומבואר דהנידון בסוגיא אינו לגבי מה שהיא אשת איש, אלא האם הגט כשר או לא. וא"כ אע"פ שיש צד שהגט כשר, מ"מ אינו מגרע את חזקת האיסור. ועי' בש"ש (ש"ו פ"ה) שכתב, שלגבי ניקור, אין חזקת איסור, אלא החזקה היא שאינו מנוקר, אבל בשחיטה, אין החזקה היא שהבהמה אינה שחוטה, אלא חזקת איסור בבהמה. ע"ש. ולפ"ז י"ל, דמה שמסתפקים האם השחיטה כשרה, אינו גורע מחזקת האיסור, דבשלמא אם החזקה היתה חזקת שאינה שחוטה, כיון דנשחטה כבר ליכא להאי חזקה, אבל כיון שהחזקה היא חזקת איסור, כל שלא נודע בבירור שנשחטה בכשרות, לא יצאה מחזקת איסור, ולא נגרעה החזקה. ולכן כתבו רש"י ותוס', שכיון שבשחיטה הוי בידו נאמן, דאם לא היה בידו לא היה נאמן, דהא איכא חזקת איסור. ובביאור דברי התוס' כתב המהרי"ק (שורש עב), שאין לומר דהספק מגרע את החזקה ולכן נאמן, שהרי בהניזקין (נד:) משמע, דבידו מהני גם לאסור, וליכא למימר דבידו מגרע את חזקת ההיתר, אלא הנאמנות היא משום שכל מה שהוא בעלים עליו, נאמן בין לאוסרו ובין להתירו. אמנם בנדה שאינה נאמנת על עצמה מדין בעלים, שהרי אינה ממון, הביאור הוא שהספק מגרע את החזקה. [דגם לדברי התוס' דבנדה ליכא חזקה, היינו רק שאינה בחזקת שתראה כל שעה, אבל אכתי קיימא בחזקת איסור מחמת ראיה ראשונה. ועי' להלן]. ע"ש.

ביאור שיטת הרא"ש ד). אמנם הרא"ש (הניזקין סי' ח אות ד) כתב וז"ל, כל אדם נאמן על שלו אפי' איתחזק איסורא כדאמר גבי טבל הקדש וקונמות הואיל ובידו לתקנו ולפדותו. עכ"ל. ומשמע שהסיבה שנאמן היא משום שבידו לתקן. אבל בסי' יג (אות יא) כתב וז"ל, כל דבר שהוא בידו של אדם אפי' איתחזק היתירא נאמן עד אחד לטמא ולאסור ואפי' מכחישו או אמר איני יודע כדתניא הכא היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן ומפרש אביי טעמא הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו ונאמן עליהן ולאו מטעמא דאי בעי מטמא להו דאי טמאינהו בעי שלומי ועוד דמשמע גבי ס"ת דאי ס"ת ביד לבלר נאמן לומר לא כתבתי אזכרות לשמן אף על פי שכבר נכתבו ועוד אמרינן בפרק האשה רבה דאי סבר תורם משלו על של חבירו א"צ דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום מטבלו על של חבירו אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו ואפילו תרם משל חבירו. עכ"ל. ומבואר, שהסיבה שנאמן היא משום שהוא בעלים, והבידו מהני רק לעשותו בעלים. וביאר בשערי יושר (ש"ו פ"ד), שבין באיסור ובין בהיתר נאמנותו היא משום שהוא בעלים על כח המעשה להתיר או לאסור, כלומר שבידו להחיל את האיסור או ההיתר, ומה שחלוקים איסור והיתר, הוא דבאיסור סגי במה שהוא בעלים בקנין, דבכך בידו למנוע את השימוש ע"י שריפה וכיו"ב, אבל להתיר לא מהני מה שהוא בעלים בקנין, דאין בכח הבעלות להתיר, אלא רק בדרכים מסויימות, ולכן רק אם בידו להתיר נאמן. ע"ש. והנה הט"ז (יו"ד סי' קכז סק"ו) כתב, שהיכא שאתחזק איסורא ואין בידו, וע"א מעיד שמותר אינו נאמן, אבל אם יתן את החתיכה לעד, יהא נאמן העד להתיר מדין בעלים, ואח"כ יתן לראשון ויאכל בהיתר. ע"ש. וכתב הגרש"ש, דלהמבואר לעיל שאינו נאמן להתיר אלא"כ בידו, לא מהני מה שיתן לעד, דאע"פ שהעד הוא בעלים, מ"מ אין בידו להתיר, ואין סיבה שיהא נאמן. אמנם מדברי המהרי"ק לכאו' משמע, שבעלים נאמן בין להתיר ובין לאסור, אע"פ שאין בידו, וז"ל, ואדם נאמן על שלו לאסור או להתיר. עכ"ל. וא"כ נחלקו התוס' והרא"ש אם בעלים נאמן להתיר היכא שלא בידו. אבל כתב הגרש"ש שאין הכרח לבאר כך את דברי המהרי"ק. ע"ש. ולכאו' בלא"ה אין לומר דס"ל למהרי"ק שנאמן להתיר אפי' אין בידו, שהרי כתב לבאר את שי' תוס', והם הרי כתבו שבשחיטה נאמן כיון שבידו, ולהנ"ל מדוע לא נאמן בשחיטה גם אם אין בידו, הרי הוא בעלים, אלא ודאי לא מהניא הבעלות להתיר, אלא רק אם בידו.

בגדר ספק דבר שבערוה ה). הנה דנו האחרונים, האם מהני בידו בערוה היכא דאתחזק איסורא, דלכאו' לשי' המהרי"ק, שבידו מגרע את האתחזק איסורא, א"כ הוי רק ספק דבר שבערוה, ולכאו' בספק דבר שבערוה לא אמרי' אין דבר שבערוה פחות משנים, וכמש"כ המהרי"ק. והנה נחלקו הראשונים בביאור דברי הגמ', היכא דלא אתחזק איסורא, אבל הכא דאתחזק איסורא והוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ע"כ. עי' בתוס' שכתבו, דמה שהוסיפה הגמ', והוי דבר שבערוה, הוא משום שהגמ' ביבמות מסתפקת האם עד אחד נאמן היכא דאתחזק איסורא, ובסוגיין מבארת הגמ', שגם למ"ד שנאמן מ"מ הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משניים. וביאר רעק"א, שמדברי התוס' משמע שדברי הגמ' הם בדרך את"ל, ולא בדרך ועוד, וממילא הקושיא מדשב"ע אינה חלוקה מהקושיא הקודמת, אלא המשך, ומכך שלא כתבו כהרמב"ן [עי' להלן]. מוכח שביאור הקושיא הוא, שגם אם נאמן היכא דאתחזק איסורא, מ"מ מאחר שאתחזק איסורא הוי דבר שבערוה ואין דשב"ע פחות משנים. וכן הוכיחו מדברי הרשב"א שכתב, וז"ל, דחדא ועוד קאמר, כלומר ועוד הוי ליה דבר שבערוה, ומשום דביבמות מספקא לן היכא דאתחזק איסורא ואין בידו לתקן אם מהימן אם לאו, ואיכא מ"ד דמהימן, אמר הכא הוה דבר שבערוה, כלומר ואף כשת"ל דאפי' היכא דאתחזק איסורא מהימן, הכא שאני דהוה ליה דבר בערוה ואין פחות משנים. עכ"ל. ולכאו' מבואר, דס"ל כשי' תוס'. והחזו"א (אה"ע סי' כ אות יא) כתב לדחות את ההוכחה הנ"ל מדברי הרשב"א, דמכך שכתב "ועוד", משמע שזו קושיא אחרת. וכ"כ לדחות את הראיה הנ"ל מדברי התוס'. ע"ש. ועי' ברמב"ן שהקשה, מדוע הביאה הגמ' גם האי דינא דע"א לא נאמן היכא שאתחזק איסורא, וגם מה שאין דשב"ע פחות משניים, דאם אתחזק איסורא, אינו נאמן גם בשאר איסורין, ואם הוי דשב"ע אינו נאמן גם אם לא אתחזק איסורא. וכתב, דלא גרסי' והוי דשב"ע וכו'. ע"ש. ושורש מחלוקתם היא האם ע"א נאמן בדבר שבערוה ולא אתחזק איסורא, דהתוס' והרשב"א לכאו' ס"ל שנאמן, ולכן ביארו את דברי הגמ' בדרך את"ל, שגם אם ע"א נאמן היכא דאתחזק איסורא, מ"מ הכא הוי דבר שבערוה, ואין דשב"ע פחות משנים, אבל הרמב"ן ס"ל שאינו נאמן גם היכא דלא אתחזק איסורא, ולכן ביאר שאלו ב' קושיות. והנה המהרי"ק כתב, שהדעת מכרעת שהיכא דלא אתחזק איסורא, ע"א נאמן אפי' בדבר שבערוה, אבל היכא דאתחזק איסורא אינו נאמן משום דילפינן דבר דבר מממון, ומה התם דאתחזק ממונא ה"נ דאתחזק איסורא. ע"ש. ועי' בש"ש (ש"ו פ"ג) שהביא ראיה, שע"א אינו נאמן בכה"ג, דהרי אמרי' בב"מ (כח.), סימנין וסימנין וע"א יניח, והתם אין מוחזק, ואכתי ע"א אינו נאמן, והרי מה שאין דבר שבערוה פחות משנים ילפינן דבר דבר מממון, וא"כ כשם שבממון ע"א אינו נאמן גם היכא דלא אתחזק ממונא, כך גם בערוה לא נאמן גם היכא דלא אתחזק איסורא. אמנם מתשובות מיימוניות (הל' אישות ס"ג) שכתב, שנאמן השליח לומר שבטעות אמר הרי את מקודשת לי, ולא אמר שמקודשת למשלח. מוכח שע"א נאמן בדשב"ע היכא דלא אתחזק איסורא. וכ"כ הרמ"א. ועי' בבית שמואל. וביאר הש"ש, שספק דבר שבערוה לא לומדים מממון, דרק אחרי שהיא מוגדרת כדבר שבערוה ילפינן מממון, אבל קודם לכן דנים אותה כשאר איסורין. ולפ"ז ביאר הא דאמרי' בסוגיין, אבל הכא דאתחזק איסורא הוי דבר שבערוה. ומוכח שבלא אתחזק איסורא לא הוי דשב"ע. וכתב, דמש"כ במהרי"ק שהדעת מכרעת שנאמן בספק דשב"ע, משום דילפינן דבר דבר מממון, ומה התם דאתחזק ממונא ה"נ דאתחזק איסורא, אינו נראה, דהרי אמרי' סימנין וסימנין וע"א יניח. אלא הביאור כנ"ל. ע"ש. ונראה שנחלקו האם ספק דבר שבערוה הוי דבר שבערוה, דהמהרי"ק ס"ל דהוי דבר שבערוה, ומה שע"א נאמן היינו משום שגם בממון נאמן היכא דלא אתחזק ממונא, אבל הש"ש ס"ל שלא הוי דבר שבערוה, ולכן לא ילפי' מממון.

בידו בדבר שבערוה וכבר הקשו האחרונים, שלכאו' להמבואר במהרי"ק, שאע"פ שע"א לא נאמן היכא דאתחזק איסורא בשאר איסורין, מ"מ היכא דבידו נאמן, מדוע בדשב"ע לא מהני בידו היכא דאתחזק איסורא, והרי בידו מגרע את חזקת האיסור, וע"א נאמן היכא דליכא חזקת איסור. וביארו בזה, דהנה בשאר איסורין מה דמהני האתחזק איסורא הוא רק להאלים את הצד שאסור, ולכן אם בידו, לא אלים, וע"א נאמן. אבל בספק דבר שבערוה פועל האתחזק איסורא ב' דברים, א' מאלים את הצד שאסור, ב' מגדיר את הספק כדבר שבערוה. וא"כ לא מהני בידו, דהרי בידו רק מגרע את האיסור שידמה לצד ההיתר, אבל מ"מ בכך שאתחזק איסורא גם הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. אמנם להמבואר לעיל בשי' המהרי"ק, גם בספק הוי דבר שבערוה, אפי' אם לא אתחזק איסורא, וא"כ האתחזק איסורא רק מאלים את צד האיסור, ומ"מ אינו נאמן שהרי גם בממון לא נאמן היכא דאתחזק איסורא. וכנראה הביאור הוא, דהאתחזק איסורא אינו מאלים את צד האיסור, וגם לא מגדיר דבר שבערוה, אלא שכשאתחזק איסורא ילפינן ג"ש דבר דבר מממון, דגם בממון מה שאינו נאמן הוא משום דאתחזק איסורא. ועי' בש"ש (ש"ו פ"א) שהביא ראיה שלא מהני בידו בדבר שבערוה, מדאמרי' בב"ב (קלד:), בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן רק אם מעיד על להבא, אבל למפרע אינו נאמן. וקשה, שהרי במכילתין (נד:) מבואר, שנאמן לומר נטמאו טהרותיך גם אם כבר לא בידו, אבל כיון שהיה בידו נאמן. ומוכח שבדבר שבערוה לא מהני מה שהיה בידו. ורק אם כשמעיד בידו לגרשה נאמן, דבכך בידו מהני משום מיגו, וכשם שבממון מהני מיגו, כך גם בדבר שבערוה מהני.

ביאור הנאמנות בנדה ו). הנה תוס' כתבו וז"ל, וא"ת ומנא לן דעד אחד נאמן באיסורין וי"ל דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב.) וספרה לה לעצמה וא"ת אם כן אפילו איתחזק איסורא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא וגם בידה לטבול. ועי' במהרי"ק שכתב, דתוס' הרי כתבו, שאם ע"א נאמן באיסורין גם היכא דאתחזק איסורא, מה שאמרה התורה וספרה לה, היינו משום דס"ד דהוי דבר שבערוה, קמ"ל שנדה אינה כדבר שבערוה. (וביארו בזה האחרונים, דאינה אסורה בקורבה, אלא באיסור ביאה. ואכמ"ל). ע"ש. וא"כ מוכח שע"א אינו נאמן בדשב"ע היכא דלא אתחזק איסורא. וביאר, דאמנם לא אתחזק איסורא דראיה, אבל אכתי אתחזק איסורא דטומאה. והקשה המהרי"ק, דא"כ אין ללמוד מנדה, דהתם הרי אתחזק איסורא, ומה שנאמנת הוא משום בידה, וא"כ מהכ"ת שע"א נאמן היכא דלא אתחזק איסורא ולא בידו. וכתב, שאם נאמן היכא דאתחזק איסורא ובידו, כ"ש שנאמן היכא דלא אתחזק איסורא ולא בידו. ע"ש. אמנם המהרש"א כתב, שמה שהוסיפו תוס' "וגם בידה לטבול", הוא משום דאע"פ שלא אתחזק איסורא דטומאה, מ"מ הרי אתחזק איסורא דראיה, ואם לא היה בידה לטבול לא היתה נאמנת. וכתב, שא"כ בנדה יש ב' חלקים, הספירה והטהרה, ומכך שנאמנת על הספירה מוכח שע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא ולא בידו, ומכך שנאמנת על טהרתה מוכח שע"א נאמן באיסורין גם היכא דאתחזק איסורא ובידו. ע"ש. והנה האחרונים הקשו, דאם המקור שע"א נאמן באיסורין הוא מנדה, א"כ מדוע אמרה התורה וספרה לה, והרי הנאמנות היא על טהרתה ולא על הספירה. ולהמבואר במהרש"א, המקור שע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא ולא בידו הוא מכך שנאמנת על הספירה, דמכך שנאמנת על טהרתה מוכח דנאמן גם היכא דאתחזק איסורא ובידו. והנראה לבאר, שנחלקו מה כלול בעדות האשה, דהמהרי"ק ס"ל שהיא רק מטהרת את עצמה, וא"כ מוכח רק דנאמנת היכא דאתחזק איסורא ובידו, ומה שנאמן היכא דלא אתחזק איסורא ולא בידו, הוא מכ"ש. אבל המהרש"א ס"ל, שהיא מעידה גם על הספירה וגם על טהרתה, וא"כ מוכח דע"א נאמן באיסורין גם היכא דלא אתחזק איסורא ולא ידו, וגם היכא דאתחזק איסורא ובידו. אמנם הרמב"ן כתב וז"ל, ובתוספות מפרשים דהתם בידה לתקן שתספור ותטבול ואף על פי שאין בידה לתקן עכשיו אם לא שלמו ימי טומאתה מ"מ יכולה היא להמתין ולספור ולטבול, וכל שבידו לתקן עד אחד נאמן אף על גב דאיתחזק איסורא. עכ"ל. ומבואר ששי' תוס' שגם לגבי הספירה נאמנת משום שבידה לספור. ודלא כמו שמבואר בתוס' בסוגיין. וביאר הגרש"ש, שיש שני דינים בספירה, א' שלא תראה דם, ב' שתבדוק שבעה ימים שאינה רואה, וא"כ י"ל שלגבי הראיה לא אתחזק איסורא, אבל לגבי הבדיקה אתחזק איסורא, דכל שלא בדקה אינה נטהרת, ותוס' מיירי בראיה, והרמב"ן מיירי בבדיקה. ולפ"ז נראה לבאר, דהמהרי"ק ס"ל שאמנם מעידה על הספירה, ולא רק על טהרתה, אבל גם לגבי הספירה הרי אתחזק איסורא, וא"כ לא מוכח מנדה שע"א נאמן היכא דלא אתחזק איסורא ולא בידו. אבל המהרש"א ס"ל, שבעדותה מעידה גם שלא ראתה דם וגם שספרה שבעה ימים, ומכך שנאמנת שלא ראתה דם מוכח שע"א נאמן היכא דלא אתחזק איסורא ואין בידו, שהרי לגבי הראיה לא אתחזק איסורא ואין בידה.

האם אתחזק איסורא בניקור ז). והנה יש לעיין מדוע לא הקשו תוס' על רש"י גם מניקור, והרי לכאו' גם בניקור אתחזק איסורא, והסיבה שנאמן היא משום בידו. וגם רש"י לא הזכיר שמניקור ליכא למיגמר משום דבידו. ומשמע דבבשר שאינו מנוקר אין חזקת איסור. ועי' בתוס' הרא"ש שכתב, שמניקור הגיד והחלב מוכח שע"א נאמן באיסורין, שהרי לא אתחזק איסורא, וגם אין בידו לשנות את החתיכה מגיד לבשר. ע"ש. ומבואר שהבין בכוונת רש"י, שאין הספק בבהמה עצמה אם היא מנוקרת, אלא הספק הוא בחתיכה, האם היא גיד או בשר. אמנם לכאו' קשה לבאר כך בשי' רש"י, שמלשונו "ניקור הגיד והחלב", משמע שהספק הוא בניקור. וצ"ע. והנראה לבאר בשי' רש"י, דהנה הרמ"א (יו"ד סי' קכז ס"ג) כתב וז"ל, וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור עד אחד נאמן עליו אפילו לאוסרו, וכל היכא דאתחזק דבר באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינו מנוקר אין העד נאמן עליו להתירו אא"כ בידו לתקנו. עכ"ל. והקשה הט"ז, דהרי בשר שאינו מנוקר אינו אסור, אלא משום הגיד והחלב, וא"כ לא אתחזק איסורא, ודומה לשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן שע"א נאמן, וה"נ יהא נאמן גם אם לא בידו. ע"ש. וכנראה שרש"י ס"ל כשי' הט"ז, שבהמה שאינה מנוקרת לא הוי אתחזק איסורא. אמנם הש"ך כתב, שאין לדמות את ניקור לשתי חתיכות, דבשר שלא נוקר כולו אסור באכילה, ואע"פ שאינו אסור אלא משום הגיד והחלב, מ"מ אסור לאוכלו, משא"כ בשתי חתיכות שחתיכת השומן לא נאסרה מעולם, אלא הספק הוא בכל חתיכה. ע"ש. ולכאו' בתוס' לא מבואר כך. וביאר הש"ש (ש"ו פ"ה), שכשע"א מעיד שהבשר מותר באכילה, כלול בעדותו גם שהבשר מנוקר, וגם שאינו הגיד, וא"כ לגבי ניקור הבשר אתחזק איסורא ונאמן משום שבידו, אבל לגבי מה שאינו גיד לא אתחזק איסורא, ונאמן אע"פ שלא בידו. ולכן לא הקשו תוס' על רש"י מניקור, שהרי הע"א מעיד גם על החתיכה שהיא בשר ולא גיד, ובהא לא אתחזק איסורא, ואין נאמנותו משום בידו. ע"ש. (ולכן כתב רש"י "ניקור" הגיד והחלב, שהרי הע"א מעיד על הניקור, ובעדותו כלול גם שהחתיכה אינה גיד, ודלא כמו שקשה על תוס' הרא"ש).