סבלונות

המשנה בדף נ ע"א קובעת שבמקרה בו המקדש קידש קידושין שבאופן ברור פסולים, ושלח אח"כ סבלונות (היינו מתנות שדרך חתן לשלוח לכלתו רש"י ור"א מ"ה)- איננו חוששים שרצה לקדשה במתנות. הגמרא דנה במקרה ובו לא ידוע לנו על קידושין גמורים והאישה קיבלה סבלנות, האם נחשוש לקידושין? נחלקו בשאלה זו האמוראים: רב הונא ורבה פסקו שיש לחשוש אביי (לפי אחת הלישנות) אומר שאין לחשוש במקרה זה. נחלקו הראשונים בביאור ספק הגמרא- מפני מה חוששים לסבלונות?

החשש בסבלונות

שיטת רש"י

החשש בסבלונות שרוצה לקדשה כעת בהם, ולכן רש"י קובע שהחשש קיים רק במקרה ובו היו עדים, והאיש והאישה היו משודכים.

הגאונים

הר"ח, הרי"ף, הרמב"ם, התוס' ור' אברהם מן ההר הסבירו שהחשש אחר- בד"כ אנשים מביאים מתנות לנשותיהם רק לאחר האירוסין, לכן חוששים שנתינת הסבלונות מעידה שכבר קידשה לפני כן.

הקשיים בכל שיטה

לרש"י הבעיות הן: העדים, האמירה והמשך הסוגיה : העדים- כידוע בקידושין צריכים עדים, לכן רש"י מעמיד ששלח בנוכחות עדים. כאשר המעשה נעשה כך- אין עדות, הרי אם בית הדין בספק אם שלח הסבלונות לשם קידושין העדים לא כל שכן?! האמירה- למדנו בדף ו ע"א שניתן לקדש אישה בלי האמירה, אולם צריכים להיות עסוקים באותו עניין, ורש"י עצמו בסוגיא מפרש שעסוקים באותו עניין זה דיבור על מעשה הקידושין עצמו- וברגע שדיברו "בצרכי זיווגם" אינו מועיל! אם כן איך ניתן לומר שהעובדה שהזוג משודכים- מחליפה את האמירה. המשך הסוגיה- הגמרא בהמשך מביאה מקרה שנמצאה כתובה בשוק- והחשש הוא האם הכתובה נכתבה קודם הקידושין ואז הכתובה איננה מעידה על קידושין קודמים, או שמא הכתובה נכתבה אחרי והינה מעידה על קידושין שנעשו. סמיכות העניינים מורה שהספק דומה. לפי שיטות החולקות, הדמיון ברור: כמו שאנו חוששים שהסבלונות מעידים על קידושין, כך אנו חוששים שהכתובה מעידה על קידושין! אבל לדעת רש"י – מה הדמיון ביניהם? לגאונים ישנה בעיה מרכזית אחת: ההשוואה לדברי המשנה: הרי המשנה מדברת על חשש שקידש בסבלונות עצמם, והגמרא רוצה לפשוט את הספק מהמשנה. ולפי השיטות הנ"ל אין קשר בין הספקות!

פסיקת הגמרא ומחלוקת הגרסאות

גרסת רש"י

רב פפא פוסק שבמקום שבו מקדשים ואז נותנים הסבלונות- חוששים, נותנים ואז מקדשים- אין חשש. על זה שואלת הגמרא פשיטא! ואז עונה במקום שהרוב מקדשים ואז נותנים ומיעוט נותנים ואחר כך מקדשים היינו חושבים לחשוש למיעוט-ולא לחשוש לסבלונות, השמיע לנו רב פפא שבכל זאת חוששים. לפי גירסה זו במקום שבו הרוב נותנים ואז מקדשים אין חשש סבלונות בכלל.

גרסת הגאונים

מקדשים ואז נותנים חוששים, נותנים ואז מקדשים לא חוששים. שואלת הגמרא פשיטא, עונה שהיינו חושבים שבמקום שיש מיעוט של מקדשים ואז נותנים היינו חושבים שהם בטלים ברוב, בא רב פפא להשמיענו שבכל זאת חוששים למיעוט. לגירסה זאת אפילו מיעוט בעיר מקדש ואז נותן חוששים לסבלונות.

גירסת ר"י

נותנים ואז מקדשים לא חוששים, מקדשים ואז נותנים חוששים. בהווה אמינא חשבנו שבמקרה שהרוב נותנים ואז מקדשים ומיעוט מקדשים ואז נותנים היינו חוששים למיעוט להחמיר, בא רב פפא להשמיענו שהולכים אחר הרוב ולא חוששים למיעוט. בגירסת ר"י הגמרא פוסקת כמו גרסת רש"י אבל מדלגת מעל הקושיא על רש"י, מה העניין לחשוש להקל? לחשוש זו לשון החמרה!

הר"ן

הבעיות בגירסת רש"י הינם: 1.איך זה שהרוב מקדשים ואז נותנים קשור לחשש שבחפץ זה הוא רוצה לקדש? 2.הייתה מחשבה ללכת אחר מיעוט ולהקל, אבל אנחנו יודעים שכל ספק בקידושין מחמירים. איך היינו חושבים להקל במקרה כזה אם הרוב של המקום נוהג כך? 3.בנוסף כמו שהזכרנו הלשון חשש איננו מתאים להקל! הר"ן מסביר את שיטת רש"י ומבאר את עומק מסקנת הגמרא: במקום בו נהוג שהרוב מקדשים ואז נותנים אנו חוששים מכיוון שניתן להניח שאדם כזה לא יתן מתנה בשווי גבוה בניגוד למנהג הרווח לתת רק לארוסתו, סימן שרוצה לקדש את המשודכת לו בסבלונות. תשובה זו מסבירה מדוע לא צריך אמירה, מכיוון שזה הרוב יש כאן ממש דברים שבלב ובלב כל אדם! וזה מסתדר עם שיטת הר"ן בעצמו (דף כ ב בדפי הרי"ף ד"ה אמר רבא), שאומר שבמקרה שהדברים הם בלב ובלב כל אדם אינם נחשבים דברים שבלב אלא אמירה ממש. לשאלה השניה, הר"ן עונה שהאישה היא בחזקת פנויה, ועד שלא התבצעה פעולת וודאי אי אפשר להוציא אותה מחזקתה (א ב בדפי הרי"ף שורה למטה). לכן היינו חושבים שחזקת הפנויה תצטרף עם המיעוט שאינו נוהג כמנהג העיר ולא נחשוש לסבלונות. ולפי המסקנה היכן שמיעוט נוהג כך איננו מספיק בכדי להוציא את האישה מחזקתה. לפי הגאונים הר"ן מסביר מדוע מיעוט יכול להוציא אישה מחזקתה, מכיוון שהרוב במקרה זה אינו רוב קבוע עם היגיון אלא רק רוב סטטיסטי משתנה ולכן ניתן להניח שהמיעוט שנותן ואז מקדש יהיה הרוב. לשאלה השלישית הר"ן והתוס' עונים שמצאנו בכמה מקומות שהלשון חשש הוא להקל (בגיטין יט: ובסנהדרין לב.) .

העדים

אחת נפקא מינות בין השיטות זה הצורך בעדים: לפי רש"י זה מעשה הקידושין ולכן צריך עדים, אולם לפי הר"ח וכו' אין צריך עדים שהרי אנו בחשש שקידש פעם בעדים. אולם ר"א מן ההר אומר שמכיוון שניתנת הסבלונות היא זו ש מצריכה ממנה גט- צריך בקבלת הסבלונות עדי קיום. ר"א מן ההר אומר שכך סובר הרמב"ם. אולם, יש אומרים שאין זה מוכרח בדעת הרמב"ם. ציינו מקודם שלפי רש"י המקרה מדבר ששלח בעדים. אולם התרומת הדשן (סימן רז) אומר שלפי מסקנת הגמרא רש"י יודה שלא צריך עדים. כיוון שאומדנא שכזו היא "חששא ברורה כחזקה שאינה פוסקת" אין צריך עדים כי אנו עדים (אנן סהדי), שהיו קידושין.

פסק הלכה

הרמב"ם (פרק ט הלכה כח), קובע שחוששים אפילו במקום שמיעוט נותן ואז מקדש. השו"ע (אבן העזר סימן מה סעיף א) כותב את הגאונים כסתם ואת רש"י כיש אומרים, הרמ"א מביא את כל הדינים כדי שנחשוש לקידושין במקרה זה: א' יש לחוש לשני הפירושים (הטור). ב' אפילו לגאונים הם צריכים להיות משודכים תחילה כדי שנחשוש. ג' אם כבר נשאת שלא תצא מחשש זה (מהרי"ק שורש קע"א).