הבדלים בין גרסאות בדף "נשיאת נשים במועד"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "נשיאת נשים במועד המשנה במסכת מועד קטן דף ח' ע"ב אומרת "אין נושאים נשים במועד". הגמרא מפרשת...")
(אין הבדלים)

גרסה מ־09:26, 15 בינואר 2020

נשיאת נשים במועד המשנה במסכת מועד קטן דף ח' ע"ב אומרת "אין נושאים נשים במועד". הגמרא מפרשת בארבעה הסברים את טעם פסק המשנה. 1) רבה בר רב הונא -(רבב"ה) נאמר "ושמחת בחגך", משמע לאפוקי שמחת נישואין. 2 2) רבי חנינא (ר"ח)- אין מערבין שמחה בשמחה. 3) עולא- 'מפני הטורח'. 4) ר' יצחק נפחא- ביטול פריה ורביה. התוספות כתבו כי פוסקים להלכה כדעת רבב"ה, ורב אשי במס' חגיגה שמותר לערב שמחה בשמחה, ואין אסורה אלא שמחת נישואין במועד, וז"ל התוספות: "נ"ל דקיימא לן כרב אשי דדריש בחגיגה בפ"ק "בחגך" ולא באשתך, ואינו אסור לערב שמחה בשמחה, ועי"ל דלא חשיבי שמחה בשמחה כ"א שמחת נישואי בלבד" (מו"ק ד' ח' ע"ב, ד"ה "מפני"). וכ"כ הריטב"א בחידושיו. לעומת ראשונים אלו, דעת הרמב"ם והרא"ש אינה ברורה כ"כ. מחד משמע מלשון הרא"ש פ"א סי' ט"ו, כי פוסק כדעת ר"ח, והאיסור הוא מפני עירוב שמחה בשמחה (וכ"כ בדעתו הקרבן נתנאל). מאידך פסק הרא"ש למעשה כי אסור לקיים נישואין אפילו בלא סעודה, ומשמע לכאורה שפוסק כרבב"ה ורב אשי, שהאיסור הוא ספציפי לגבי שמחת נישואין ,עפ"י לימוד מפסוק. כמו"כ, הרמב"ם מחד פוסק: "ואין נושאים נשים ולא מייבמים במועד, כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין" (הלכות שביתת יו"ט פ"ז ה' ט"ז). מאידך, פוסק הרמב"ם: "ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין, כדי שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג" (שם). בנוסף, בהלכות אישות פ"י ה' י"ד פוסק הרמב"ם: "ואין נושאין נשים במועד, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה". הקושיה חזקה מאוד על פסק הרמב"ם הלכות אישות, משום שעפ"י פירוש הראשונים (מובא גם ברש"י על הרי"ף), אין אסור לשאת נשים במועד, כ"א עפ"י טעמו של רבב"ה, שיש איסור עצמי של נשיאת אישה במועד, ואיך כתב ברמב"ם את טעמו של ר"ח, בהקשר לאיסור אליבא דרבב"ה (קושיה זו מובאת במשנה למלך). הרי"ף כותב את כל ארבעת הטעמים הנ"ל, ונברר את סברתו בהמשך.


דעת הרמב"ם, הרא"ש והריטב"א הלחם משנה על הרמב"ם מתרץ כך: הרמב"ם פוסק כדעת ר' חנינא. אלא, שעפ"י הרמב"ם אין ר"ח חולק כלל על רבב"ה, כ"א מוסיף שאין לערב כל שמחה בשמחה, ולאו דווקא שמחת נישואין. לכן, לא נמנע הרמב"ם מלכתוב את טעמו של רבב"ה, מפני שטעם זה מוסכם לכל הדעות. וז"ל הלח"מ: " י"ל דודאי רבינו ז"ל פסק כדעה דאין מערבין, אבל מ"מ מ"ד אין מערבין, אינו מכחיש למ"ד משום שמניח שמחת הרגל, אלא מוסיף עליו דאפילו שאר שמחות נמי. לכך לא חש רבינו לכתוב כאן טעם זה דמניח שמחת יו"ט וכו', כיוון שהוא מוסכם, אבל מ"מ כתב בפ' י' מהלכות אישות טעמא דאין מערבין להודיענו שם הדין דאפילו בשאר שמחות, וכאן לא הוצרך לפרש, שהוסמך על מה שכתב שם". הרי שלדעת הרמב"ם אסורים גם נישואין שלעצמם, וגם עירוב שמחה בשמחה עפ"י שני הטעמים הנ"ל. ה'קרבן נתנאל', מפרש את דעת הרא"ש, מעט שונה מפירוש הלח"מ ברמב"ם. לדעתו, לכו"ע בגמרא אסור לערב שמחה בשמחה. לא שנחלקו רבב"ה ור"ח האם אסור לישא אישה במועד, לדעת ר"ח מותר, ולדעת רבב"ה אסור. הרא"ש פוסק כדעת רבב"ה שאוסר את שני הדברים, וז"ל הקרבן נתנאל: "צ"ל דסברתו דהך מ"ד ולא באשתך, ס"ל נמי דאין מערבין שמחה בשמחה". נלע"ד שניתן לייחס ('להצליב') את פירושי הקרבן נתנאל והלח"מ הן בדעת הרמב"ם, הן בדעת הרא"ש, מפני שהקושיה עליהם זהה, כנ"ל. ראיתי בספר 'שלמי יוסף' שיצא ע"י אברכי ישיבת פוניבז' הי"ו חידוש בדעת הרמב"ם (והרא"ש), שנכתב ע"י הרב מרדכי דוד צימרמן. הרב כותב, כי לדעת הרמב"ם ישנם שני גדרים ('צבי דיני') של עירוב שמחה במועד. האחד, הוא קיום שמחה בפועל, כמו סעודת פדיון הבן, סעודת פורים בשבת, וכדו'. השני, הוא עשיית מעשים אשר אין בהם שמחה מצד עצמם, אך הם מביאים לידי שמחה (ואף טרדה), כמו נשיאת אישה. אין בנישואים עצמם מעשה שמחה, כסעודה גדולה וכדו', כ"א מעשה הלכתי גרידא. אולם, אל מעשה זה, מתלוית שמחה עצומה, הגדולה אף יותר מהשמחה הבאה ע"י המעשים האחרים הנ"ל. מכאן, שעפ"י הרמב"ם והרא"ש, אסור כל עירוב שמחה במועד, בין אם עירוב מעשה שמחה, ובין אם עירוב מעשה המביא לידי שמחה. סברתו מתקבלת בדעת הרמב"ם והרא"ש, עפ"י הקרבן נתנאל. אולם, אין סברתו ברורה בדעת אליבא דריטב"א ותוספות, וכן בדעת הרמב"ם והרא"ש, אליבא דלח"מ. זאת מפני, שאת"ל שלכו"ע בגמרא אסור לערב שמחה בשמחה במועד, הרי שמובן החילוק, ויש מקום לחלוק לגבי נשיאת אישה, ונפסק להחמיר. אולם, אם נאמר שפוסקים שרק נשיאת אישה אסורה במועד, או שמא רק איסור זה מוסכם בגמרא, א"נ כ"כ לומר שמעשה שמחה נמוך בחומרתו ממעשה המביא לידי שמחה. הרי שהסברא הנ"ל טובה ונכונה אליבא דהרמב"ם והרא"ש עפ"י הקרבן נתנאל.

נלע"ד לחדש סברא בדעת הרא"ש והרמב"ם עפ"י לח"מ. נראה כי יש לחלק בין 'שמחה מעשית' ל'שמחה פורמלית'. יש להקדים את דברי מרן המשנ"ב בביאור הלכה, סי' ל"ח ד"ה "הם ותגריהם", אשר במקרה בו מכיוון האדם למצווה, וגם לדבר אחר בצורה שווה, הרי הוא נחשב ל'עוסק במצווה'. אולם, אם עיקר כוונתו שלא לשם המצווה, אין הוא עוסק במצווה. עפי"ז מובן ששמחה מעשית המונעת את האדם מכוונת מצוות השמחה, או לכה"פ מרובה, תהיה אסורה. אולם, נחלקו האמוראים, ואח"כ הראשונים בנידון של שמחה פורמלית. לדעת ר"ח, ישנו איסור מחודש לערב בשמחת החג שמחה אחרת, אף שהייתה הו"א להתיר זאת עפ"י כללי ההלכה בדיני כוונה שראינו לעיל. וכן פסקו הרא"ש והרמב"ם. לעומ"ז, לדעת רבב"ה, אין איסור לערב שמחה בשמחה, מפני שאין איסור לערב שמחה, אלא כאשר תמנע מהאדם עיקר כוונתו במצוות השמחה, ואזי לא יקיים את מצוותו. כלומר, לא חל כלל דין של עירוב שמחה פורמלי בשמחת החג, אלא הולכים עפ"י הפסיקה המקובלת הנ"ל. לענ"ד, כן נראה לדייק מדברי כמה ראשונים: רש"י מפרש את הטעם שאין לערב שמחה בשמחה, ש:"בעינן דלישמח בשמחת המועד לחודיה". כלומר, אע"פ שבדר"כ מותרת כוונה שונה מהמצווה, כל עוד רוב כוונתו למצווה, כאן אין לערב כל שמחה בשמחת המועד. וכ"כ ר"ח: "אלא ש"מ... שמחת מועד לבד". וכ"נ דברי שיטת הריב"ב שפירש את טעם האיסור של נשיאת אישה אליבא דרבב"ה בזו הלשון: "מפני שהרגל שמחה היא לו, וחייב לשמוח בו, ואינו יכול, מפני טרדת הנישואין". הרי שזה טעם פשוט של חוסר כוונה במצוות המחשה, ולא איסור מחודש. וכ"נ בבירור מדברי רש"י על הרי"ף, וז"ל: " 'ושמחת בחגך' ולא באשתך-...ומתוך חביבות אשתו מניח שמחת החג, אבל שאר שמחות שאינן של אשתו שאינו מבטל שמחת החג בשבילם, אית ליה דמערבין". הרי בפשיטות ששני דינים אלו שונים ומבוססים על סברא שונה. וכן ניתן לביא ראייה לכך, מכך שהלימוד לעירוב שמחה בשמחה הוא מפסוק שנושאו שונה מנושא המסכת, המדבר על שמחת שלמה המלך, ואילו שפסוק ממנו נלמד האיסור הספציפי של חתונה במועד הוא "ושמחת בחגך", מפני שאין זה חידוש כ"כ, אלא איסור עפ"י כללי הפסיקה הרגילים, כנ"ל. עפ"י הסברא הנ"ל, מובנים היטב פסקי הרא"ש והרמב"ם אליבא דהסבר הלח"מ. לכו"ע בגמ' אסור לקיים חתונה בחוה"מ, עפ"י הסברא הפשוטה. לגבי עירוב שמחה בשמחה, נחלקו האמוראים, ונפסק לאסור. לכן גם מובן מדוע כתבו הרא"ש והרמב"ם את שני הטעמים, שכן הם פוסקים כדעה ששני טעמים אלו נכונים. כמו"כ, ניתן להבין כך את סברת הריטב"א, אשר פסק כדעת רבב"ה עפ"י הסברא הפשוטה, דחה את הדעה המתירה (לכאורה) נישואין בלא סעודה במועד, ופסק להתיר בעירוב שמחה, עפ"י כללי הפסיקה הרגילים, כנ"ל.

דעת התוספות ישנה קושייה גדולה על התוס'. במסכת כתובות ד' מ"ז ע"א כותבים התוס' כי נשיאת אישה במועד ללא סעודה אינה אסורה, וז"ל: "אע"ג דאמר בהחולץ דאף בנשיאת אישה בלא סעודה איכא שמחה, לא חשיבה שמחה כולי האי לאסור נשיאת אישה במועד". ומאידך, בסוגייתנו פוסקים התוס' כרבב"ה ורב אשי שהאיסור הוא מלימוד מהפסוק "ושמחת בחגך", כמבואר לעיל. וזו תימה גדולה. אם האיסור הינו ספציפי לנשיאת אישה, הנלמד מפסוק מפורש, כיצד מותר לשאת אישה במועד (ללא סעודה). מובן היה פסק זה, אילו היה נפסק כדעת ר' חנינא, עפ"י סברת 'תורת המועד', כנ"ל. אך התוס' פוסקים כרבב"ה, ויש לברר את דעתם. כמו"כ, התוס' עצמם מביאים להלכה שיש שמחה בנשיאת אישה בלא סעודה, ומדוע התירו עירוב שמחה זו בשמחת המועד. ראיתי בספרי האחרונים חמישה תירוצים בדעת התוס' וסברתם: א)אין דעת התוס' להתיר נישואין בלא סעודה במועד, כ"א לאסור זאת מדרבנן, ולא מן התורה. (מהרש"א, בחידושי הלכות, כתובות ד' מז'). ב)עפ"י התוס', אע"פ שבנשיאת אישה בלא סעודה איכא שמחה, לא נאסרה אלא שמחת החג בבשר ויין, הבאה יחד עם נשיאת האישה, וכ"כ המגן אברהם, וז"ל: ""ושמחת בחגך" ולא באשתך', א"כ הכי קאמר- שמחת הסעודה שאתה עושה לצורך הרגל, דהיינו בשר ויין כדאיתא בגמרא, יהיה בחגך ולא באשתך, אבל נשואין בלא נשיאת אישה, שרי" (סי' תקמ"ו ס"ק א'). וכן הבהיר את דעת המג"א המחצית השקל, וז"ל: " גזירת הכתוב הוא דלא אסרה התורה כ"א נישואים עם סעודה". ג)לא נאסרה אלא שמחה יתירה, המתקיימת ע"י נישואים עם סעודה, וכ"כ המחצית השקל (על המג"א), וז"ל: "ושמחת בחגך מסתבר טפי דהיינו נישואים עם סעודה. דאיכא שמחה יתירה דווקא, אסור". ד)נשיאת אישה במועד אסורה כאשר הים נעשית יחד עם האירוסין, או כאשר היא נעשית יחד עם סעודת נישואין. אולם, נשיאת אישה בלא סעודה ובלא אירוסין, מותרת במועד. (מהרש"ל, ים של שלמה, כתובות פרק ד'). ה) הלימוד לאסור נשאית אישה במועד, נלמד מפני שאסור לערב שמחה בשמחה במועד. כלומר, זהו טעם אחד להלכה, השייך רק בנשיאת אישה עם סעודה. (מנחת אשר לגר"א ווייס, ויצא).


דעת הרי"ף והרשב"א עוד דעה בראשונים המצריכה ביאור היא דעת הרי"ף. (כידוע, הרי"ף הביא את דברי ההלכה בלבד, ולא עירב דברי אגדה). בסוגייתנו, מביא הרי"ף את ארבעת פירושי הגמ', ומשמע לכאורה שכולם להלכה. יש לבאר את סברתו. נלע"ד כי ניתן להסביר את הרי"ף עפ"י פירושו של הרב יצחק מינקובסקי, בעל 'קרן אורה' לסוגייתנו. הקרן אורה כותב כי לא נחלקו האמוראים בפירושם, אלא כל פירוש נצרך, ע"מ להסביר את דברי המשנה בשלמותם, כמפורט להלן: ראשית, ושמחת בחגך, ואין לערב שמחה אחרת בשמחת החג. בנוסף, הייתה הו"א כי חיוב השמחה העיקרי הוא ביו"ט לעניין זה, וע"כ מלמד הפירוש השני, הנלמד משמחת ארבעה עשר הימים של שלמה המלך, שאין לערב שמחה בשמחה, ואיסור זה חל בכל ימי החג. כמו"כ, מדוע אסור לשאת אלמנה, והרי עיקר השמחה היא בנשיאת אישה בתולה (כמבואר בזוה"ק, ובמק"א), לכך ישנו הפירוש השלישי, שהאיסור הוא מפני הטורח. כמו"כ, הייתה הו"א להתיר נישואין בלא סעודה (לכה"פ בנשיאת אלמנה), ולכך מוסיפה הגמ' טעם אחר, ביטול פרייה ורבייה (פו"ר). התוס' כותבים במפורש אחרת, וכן הריטב"א. גם בדעת הרמב"ם והרא"ש לא ניתן לפרש כך, שכן הביאו שני טעמים בלבד. אולם, פירוש זה מסביר היטב את הרי"ף, שכתב בהלכותיו את כל ארבעת הפירושים. לענ"ד, פירוש הקרן אורה מסביר גם את דעת הרשב"א. הרשב"א כתב כי מקבלים להלכה שני פירושים: עירוב שמחה בשמחה וביטול פו"ר. נראה כי לברת הרשב"א, שני טעמים אלו מספיקים לבדם לדחות כל הו"א אפשרית. בעירוב שמחה בשמחה, נכלל איסור נשיאת אישה. ונשיאת אישה בלא סעודה, אסורה מפני ביטול פו"ר. עפ"י הקרן אורה יש לקרוא אחרת את הגמרא, כארבעה פירושים המשלימים זא"ז ולא חולקים. נישואים בפורים נחלקו הראשונים האם מותר לשאת אישה בפורים, או אסור משום עירוב שמחה בשמחה. הרשב"א, כותב להתיר, והכלבו נוטה לאסור. סברת הכלבו נראית ברורה, שאין לערב שמחה בשמחת פורים, ועשו חכמים חיזוק לדבריהם, גם לשמחות מדרבנן, וכו'. סברת הרשב"א מצריכה ביאור. מה נשתנה פורים מג' הרגלים לעניין שמחה. הגר"א ווייס כתב לתרץ בשם הגרש"ז אוירבך את מהות עירוב השמחה בשמחה במועד, ומדוע אינה אסורה בפורים עפ"י הרשב"א. ראשית, יש להקשות על עצם עירוב השמחה במועד. נפסק כי יש לאדם לעשות במועד כל דברים שישמחו אותו ואת משפחתו. ה'שאגת אריה' כותב כי כל דבר המשמח במועד, מצוותו מה"ת. לעומתו, לדעת רבינו הזקן, הגר"ז בעל שועה"ר, מצוות השמחה מה"ת בבשר ויין, וכל שאר הדברים המשמחים, מצוותם מדרבנן. מהו יסוד ההבדל בין שמחת נישואין, לשמחת טיול, ריקוד וכיו"ב. ביתר שאת, קשה על השאג"א, שלדידו התורה צוותה לערב כל שמחה שהיא במועד. בספר 'שלמי יוסף', מתורצת הקושיה כך: השמחה שנאסר עירובה, היא שמחה בעלת ערך עצמי, כשמחת חתונה. כאשר האדם שמח בשמחה זו, משכחת שמחת המועד, מפני השמחה העצמית של הנישואים. השמחה שנצטווינו לערב במועד, היא שמחה שאינה בעלת חשיבות עצמית, כ"א מעשה חסר חשיבות שלעצמו, המשמח את האדם. שמחה כזו, לא נאסרה, ואף נצטווינו עליה במועד. הגר"א ווייס מתרץ שעפ"י הרשב"א, שמחה עצמית לא נאסרה במועד. זאת מפני, שיסוד האיסור לערב שמחה אחרת במועד הוא מפני שנאמר "ושמחת בחגך", ובפורים ישנה מצווה על שמחה שהיא.


הלכה למעשה להלכה אין נושאים נשים במועד, אף בלא סעודה. ז"ל מרן השו"ע:" אין נושאים נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות", ולא הזכיר את עניין הסעודה. וכ"כ ט"ז, מג"א, משנ"ב, כה"ח, וכן מוסכם להלכה. ככלל, אין מקדשים אישה בשבת ויו"ט, מפני גזירת חכמים (ביצה לו). אולם היות ועל השבת נאמר 'עונג', ולא שמחה, לא חל בה איסור של עירוב שמחה (שיטה מקובצת, כתובות ז, א). בפורים, יש מתירים למעשה נישואים (שו"ע תרצו ח, שערי תשובה ס"ק י"ב), ויש אוסרים (מגן אברהם שם ס"ק יח, פרי חדש שם תרפ"ח ס"ק ו, ערוך השולחן שם תרצו י"ב). המשנ"ב מביא את שתי הדעות (ס"ק כ"ח). למעשה, מותר לקיים אירוסים בחוה"מ (רמב"ם יום טוב ז ט"ז, טוש"ע תקמ"ו א). בר"ה ויוה"כ, יש שאסרו עירוב שמחה (רב שר שלום גאון באוצר הגאונים מועד קטן ט), ויש שהתירו (טורי אבן חגיגה ח ב).