נעילת דלת בשבת

מקורות
משנה:	עירובין י ח
בבלי:	עירובין קא א
ירושלמי:	עירובין י ח
רמב"ם:	שבת כו ח-ט
שולחן ערוך:	אורח חיים שיג ג-ד

באיזו דלת אסור לנעול בשבת משום בונה או מיחזי כבונה, ובאיזה אופן מותר.

סוגית התלמוד

המשנה (עירובין י ח) אומרת שיש כמה סוגים של דלתות שאסור לנעול בהם בשבת את הפתח, אלא אם כן הם גבוהים מן הארץ.
ואלו הם שלושת הדברים שאין נועלים בהם: א. דלת שבמוקצה, שהיא רחבה שמאחורי הבית שמצניעים שם דברים. ב. חדקים שבפרצה, שהם כעין קוצים שסותמים בהם את פרצת הגדר. ג. מחצלת של קנים.

בגמרא (עירובין קא א) מביאה ברייתא שבה מבואר שמותר לנעול בדלת אף אם היא נגררת, ואין צריך שתהיה גבוהה מן הארץ, אלא רק שתהיה קשורה ותלויה, וזה לכאורה דלא כהמשנה.
ונחלקו האמרואים ביישוב הסתירה, לדעת אביי בברייתא מדובר בדלת שיש לה ציר, ולכן התירו אף אם אינה גבוהה מן הארץ, ואילו לדעת רבא אפילו אם אין לה עכשיו ציר, אלא היה לה בעבר ציר, מותר לנעול בה אפילו אם אינה גבוהה מן הארץ.
כן פירש רש"י (ד"ה כשיש) וכן מוכח ברמב"ם (שבת כו ח), אבל הריטב"א (קא א ד"ה אמר אביי) מפרש דברי אביי ורבא שהציר הוא בפתח ולא בדלת, שאז מוכחא מילתא שפתחים אלא קבועים הם ולא פרצות, ולכן אינו נראה כבונה. אמנם דעת הריטב"א יחיאה היא, והזכירו הבית יוסף (ד"ה רחבה).

עולה מהגמרא שצריך אחד משני אופנים על מנת להתיר נעילת דלת בשבת: א. דלת שאינה קשורה ואינה תלויה אבל גבוהה מן הארץ. ב. שתהיה קשורה ותלויה ושיש או היה להם ציר, ואז מותר אפילו אינה גבוהה מן הארץ אלא נגררת.

יש להעיר שלא מדובר בכל דלת, שסתם דלת מותר לפתוח ולסגור ואין חשש מחזי כבונה, אלא כאן מדובר בדלתות כאלו שאין דרך לפתחן תדיר, ודנו בזה הראשונים להלן

טעם האיסור

רש"י (ד"ה כשיה וד"ה כשהיה) מבאר שהטעם שאסור לנעול בדלת אם אינה גבוהה מן הארץ הוא משום מחזי כבונה. אמנם כשיש לה ציר או היה לה ציר אין חשש מחזי כבונה, לפי שניכר שהיא דלת, וגם היא קשורה ותלויה.
עוד הביא רש"י שם שיש מפרשים שהאיסור המדובר במשנה לנעול דלת הוא משום חפירה בארץ, אבל רש"י דחה הסבר זה, שאם כן מה מהני שהיה להם ציר והרי עכשיו אין להם ציר, וגם אתיא רק כר' יהודה שאמר דבר שאינו מתכוון אסור. אמנם ברבנו חננאל משמע כדברי הפירוש שרש"י שלל, שכתב ר"ח שטעם ההיתר בשהיה להם ציר הוא מפני שאז אין סותמים את הדלת בדוחק, וממילא לא נחרץ חריץ.
טעם אחר לאיסור הוזכר במאירי (קא א ד"ה אמר המאירי) בשם יש מפרשים שהחשש במשנה הוא משום טלטול, וכאשר הדלת קשורה ותלויה וגבוהה, הרי זו הכנה ויש עליה תורת כלי.
אולם רוב ככל הראשונים והאחרונים הסכימו להסברו של רש"י, שהאיסור הוא משום מיחזי כבונה. וכן הוא במשנה ברורה (אורח חיים שיג כו-כז), שכתב שכאשר יש היכר ציר, והוא תולה את הדלת בשעה שהוא נועל בה, אז אפילו אם כאשר היא פתוחה היא נגררת, לא מיחזי כבונה. וכן כאשר אין היכר ציר אם היא גבוהה מן הארץ ואינה נגררת, ניכר שהיא דלת ולא מיחזי כבונה.

כמה גבוהה מן הארץ צריכה להיות הדלת

במשנה לא נזכר שיעור למרחק הדלת מן הארץ, אמנם בברייתא המובאת בהמשך הגמרא כתוב 'גובהים מן הארץ אפילו כמלוא נימא', וכן פירש הרמב"ם במשנה שכתב 'באיזה שיעור שיהיה', וכך כתבו גם רוב הראשונים.
אמנם נמצאת גם גירסה אחרת, כפי שמובא בר"ן (בדפי הרי"ף לג ב ד"ה אם אינן) וברבנו יונתן (לג ב ד"ה מתני') ובמאירי (קא א ד"ה אמר המאירי) שכתבו שצריך שתהיה הדלת גבוהה מן הארץ ג' טפחים. ומשמע שגרסו כן במשנה. אמנם במאירי בהמשך דבריו מוכח שבברייתא גרס 'אפילו כמלוא נימא' וכנראה הבין שחלוקות הן גם בענין זה.
בטור (אורח חיים שיג) היו גירסאות שבהם נכתב 'אלא אם כן גבוהים מן הארץ ג' טפחים', אבל בבית יוסף (ד"ה ודע) כתב שזו טעות לפי שמפורש בברייתא שלא כן, ושמצא בקצת ספרי טור שלא היה בהם תוספת זו של ג' טפחים.
אמנם הדרישה (ג) כתב לקיים הגירסה בטור, וציין שכן היא נוסחת ר' אברהם מפראג, ושגם בקיצור פסקי הרא"ש (יג) מוזכר ג' טפחים. וכתב שאם היה סובר הטור שבכלשהו סגי, היה לו לציין זאת במפורש, לפי שבסתמא כל תוך ג' טפחים כארעא סמיכתא הוא.
ולעניין יישוב לשון הגמרא שנקטה 'כמלוא נימא' ביאר הדרישה, שזה חוזר על הרישא של הברייתא שאמרה 'בזמן שקשורים ותלויים' דאז לא בעינן ג' טפחים אלא כל שתלוי סגי. אבל החלק השני של הברייתא שאמרה 'גבוהין מן הארץ' (שזהו תנאי בפני עצמו, כמבואר בתירוץ רבא בגמרא) בזה בעינן ג' טפחים. וכתב שכן מבואר מתוך דברי אביי ורבא שכשהזכירו בתירוציהם 'גבוהים מן הארץ' לא אמרו 'אלא כמלוא נימה'.

בירושלמי (עירובין י ח) כתוב להדיא על המשנה שצריך שתהיה הדלת גבוהה מן הארץ ג' טפחים, ואם לאו הרי היא כארץ ואסור.

בשלחן ערוך (אורח חיים שיג ג) סתם דבריו וכתב שצריך שתהיה הדלת גבוהה מן הארץ, וכוונתו לכאורה כמו שכתב בבית יוסף שאפילו בכלשהו סגי. וכן כתב המשנה ברורה (כז) כתב בפשיטות שאפילו גבוהים כמלוא נימא שרי, כיון שאינו נראה כבונה בנעילה זו, כיון שאינו נגרר.

סתירה מסוגיית פקק החלון

הרי"ף (עירובין לג ב) העתיק את הגמרא כצורתה, ומבואר שסובר כן להלכה.
הרז"ה במקום העיר על דבריו, שלכאורה ממה שהצריכה הברייתא שיהיה קשור ותלוי, הרי זה נגד מה שפסקה הגמרא לגבי פקק החלון שאין צריך קשור ותלוי, ועל כרחך צריך לומר שהמשנה והברייתא כאן הם לא להלכה, ואין צורך לא בקשור ותלוי ולא בגבוהה מן הארץ, אלא רק שהתקינו לשם כך. אמנם בעל המאור הרגיש בקושיה שיש על דבריו, שאם כן למה לא תירצה הגמרא את הסתירה בין המשנה לברייתא בפשיטות, לומר שהברייתא היא כר' אליעזר שמצריך קשור ותלוי והמשנה כרבנן. על זה כתב בעל המאור תירוץ, שהברייתא בלאו הכי סותרת את עצמה שכתוב בה גם שהדלת נגררת וגם שהיא גבוהה מן הארץ, ולכן בכל מקרה היה צורך להעמיד אותה בשיש או בשהיה לה ציר, וכתירוצי אביי ורבא.
עולה מדברי בעל המאור, שסובר הוא להלכה שבדלת האמורה בסוגיה אין צורך לא בקשור ותלוי ולא בגבוהה מן הארץ.

אבל הרמב"ן במלחמות חלק עליו ותמה איך ייתכן לדחות סוגיה שלמה מן ההלכה בלא ראיה, וכתב שאם כדבריו שהמשנה אתיא כר' אליעזר, לא היה לה לגמרא להקשות סתירה מהברייתא למשנה, שהמשנה היא כר' אליעזר שסובר שצריך שתהיה גבוהה מן הארץ. אלא היה לגמרא להקשות על הברייתא עצמה דאתיא דלא כמאן, שר' אליעזר מצריך גבוהין מן הארץ, ור' יהודה לא מצריך תלוי כלל, ולר' יוסי שרי בכל מקרה כיון שתורת כלי עליהן. אלא סובר הרמב"ן שסוגיה זו אין לה ענין עם מחלוקת ר' אליעזר וחכמים גבי פקק החלון, שכאן יש דין כלי עליהם ואינם צריכים קשירה מצד זה, אלא כיון שרוצה לסתמן בקביעות בעינן הכירא שלא יהיה נראה כבונה, ולכן צריך שיהיה נראה כפתח מאחד מהתנאים, שיהיה קשור ותלוי או שיהיה לו היכר ציר או גבוה מן הארץ.
גם הראב"ד (כתוב שם לג ב) דחה דברי הרז"ה, וכתב שודאי הסוגיה כאן היא לדברי הכל. אלא הטעם שבעינן קשור ותלוי או היכר אחר, הוא מפני שדלתות אלו אין רגילים בהם תדיר, ולכן יותר נראה כבונה וכסותם פרצתו בשבת. וכן כתב גם ברא"ש בשמו ושיותר נראין דבריו מדברי הרז"ה, שדלת של מוקצה ופרצה הם תוספת אוהל קבע ולא עראי שהרי אינו עשוי לפתוח אלא לזמנים רחוקים. ובאמת אם היה הפתח קבוע ותדיר לכניסה ויציאה, מותר לנעול בו אף שאינו גבוה מן הארץ.
גם מדברי הרמב"ם (שבת כו ח) שהביא משנה וגמרא זו להלכה, משמע שדווקא במקומות אלו -פרצה, מוקצה וכד', בעינן היכר ציר ותליה או שגבוהים מן הארץ.

הבית יוסף (שיג ד"ה ופתח העשוי) הביא דברי הרא"ש, והוסיף שמדברי רש"י (קג א ד"ה הדלת) לא נראה שסובר כהראב"ד והרא"ש בזה, שרש"י כתב שהסיבה שנקט התנא דלת שבמוקצה היא מפני שאין בעל הבית חושש לעשות לה דלת תלויה כראוי. ודייק הבית יוסף מדבריו שאם כן אפילו שאר דלתות שאין בעל הבית מקפיד לתלותן, הדין כן, אלא שנקט מוקצה משום אורחא דמילתא.
אמנם רש"י כתב שהסיבה שאין בעה"ב מקפיד לעשות כן, היא מפני שאין משתמשים בה תדיר. ומשמע שאם כן משתמשים תדיר, אז כן עושים דלת תלויה ומותר, וזהו ממש כדברי הראב"ד. וכן כתב הבית חדש (ד"ה ומ"ש שאין נכנסין) לחלוק על הב"י בזה, מפני שהשמיט דברי רש"י אלו שאין משתמשים בה תדיר. אמנם אפשר שהב"י למד שמ"מ עיקר הנקודה ברש"י היא מה שאין בעה"ב מקפיד לעשות דלת תלויה, ולכן אף בשאר מקומות שאינן מוקצה, הדין כן, וכן נראה דעת הטורי זהב (ג) בהבנת הבית יוסף, שהסכים עמו, וכן ביאר הפרי מגדים (משבצות זהב ג), וגם העיר על דברי הב"ח שהב"י לא נעלמו ממנו דברי רש"י שאין משתמשים בה תדיר, שהרי העתיקם לעיל מיניה (ד"ה רחבה).

שלחן ערוך ואחרונים

השלחן ערוך (אורח חיים שיג ג) פסק להלכה את דברי הגמרא ע"פ דברי הראב"ד והרא"ש, שדלת של רחבה שאחורי הבתים, שאין פותחים בה תדיר, וכן פרצה שגדרה בקוצים כעין דלת, מותר לנעול בהם על פי אחת האפשרויות: א. אם יש להם היכר ציר אז אפילו נגררים בארץ מותר לנעול בהם ובלבד שקשרם ותלאם. ב. אם אין להם היכר ציר ומעולם לא היה להם ציר, אין נועלים בהם אלא אם כן גבוהים מן הארץ. וסיים השלחן ערוך שפתח העשוי לכניסה וליציאה תדיר, מותר לנעול בו אפילו לא היה לו ציר מעולם ואפילו אם הוא נגרר.

כמה זמן נחשב פתח תדיר

כתב התוספת שבת (ט) שכניסה ויציאה תדיר שאמר השלחן ערוך, נראה שהוא לאחר שלושים יום, כמו לענין אבילות, שאחר ל' יום הוי שמועה רחוקה, וכן כאן כל שאינו נכנס ויוצא אלא לאחר ל' יום חשיב שאינו תדיר ובעינן היכר ציר וכנ"ל. ולדבריו הסכים הביאור הלכה (ד"ה שאין).