נ"ט בר נ"ט באוכלין

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg סוגיה זו זקוקה לעריכה: הסיבה לכך היא: סוגיה זו אינה עומדת בפני עצמה, היא חייבת להיות חלק מסוגיה גדולה יותר, מפני שאין לה מקור לא בש"ס, לא בראשונים ולא בשו"ע. לכן יש לסעפה לסוגיית 'נותן טעם בר נותן טעם'.
כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

רקע

הגמרא ב(חולין קיא, ב)אומרת שטעם שני בהיתר, היינו שהיתר נתן טעם בכלי ומשם הטעם עבר למאכל אחר הטעם נחשב ליותר קל מאשר כשהטעם עבר ישירות למאכל (להרחבה עיין בסוגיית נותן טעם בר נותן טעם (דגים שעלו בקערה))סוגייתינו מדברת על מקרה שבו העברת הטעם נעשתה ע"י מאכל להמחשה: אם בישל בתנור בשר ותפוחי אדמה באותה תבנית, האם מותר לקחת תפוח אדמה א' שלא נגע בבשר אלא קיבל טעם מתפוח אדמה ב' הסמוך לו שקיבל טעם מהבשר - האם מותר לאכול את תפוח אדמה א' עם גבינה?

הדעות בהלכה

דין זה לא נידון כלל בראשונים ולא הוזכר בשו"ע ולא נידון כלל עד לאחרונים, למעשה: הפמ"ג והחוו"ד כתבו לאסור(פת"ש יו"ד צה א'), וכך פסקו למעשה רבים מהאחרונים, ביניהם בא"ח, כה"ח וערוה"ש(יו"ד צה), לעומתם כתבו בפני אריה(פת"ש יו"ד צה א') ובעין יצחק(או"ח כח) להתיר, וכך פסק למעשה הרב עובדיה יוסף בהליכות עולם (ז) ובנו בילקוט יוסף (קיצור שלחן ערוך צב - צז, ז).

סברת האוסרים

הגמרא נתנה דוגמא של נ"ט בר נ"ט דרך כלי דווקא מכיוון שכדי שהטעם לא יאסור צריך פגימה כלשהי, וכמו שראינו לגבי גיעולי נכרים (ע"ז עה.) שאפילו קדירה בת יומא פוגמת במקצת, כך גם פה צריך פגימה מועטת ע"י כלי. לעומת זאת, אוכל לא פוגם את הטעם אל אדרבא, משבח אותו, ולכן אינו מהווה שינוי בטעם (אור שמח על הרמב"ם).

סברת המתירים

בפשטות הגמרא קוראת נ"ט בר נ"ט לכל טעם שאינו מגיע מן הממשות אלא מ'נושא' שלו (כך גם ניתן לדייק מרש"י שם), לכן אין שום צורך בפגימה אלא אפילו אם הטעם הוא כמות שהוא – התורה לא אסרה אותו. סברא זו מתקשרת ליסוד האיסור של הטעם שנקרא 'טעם כעיקר', דווקא אם הטעם מגיע מן העיקר אסור, לפיכך יש נ"ט בר נ"ט אף באוכלין.

ראיית האוסרים

בספר התרומה(סי' ס') אסר לאפות עוגה לצד פשטידה ששקועים בה חתיכות בשר מפני שהופך אותה לבשרית וכוב שאע"פ שהוי נ"ט בר נ"ט שמא אין נ"ט בר נ"ט באוכלין, ומביא שם עוד טעם. ובשערי דורא (או הגהות שערי דורא ע"ש) כתב את אותה לשון של ספר התרומה רק בלי "שמא".

עם זאת, הרמ"א(צ"ז א') פסק את ההלכה של ספר התרומה, אך מהטעם השני שלה בלבד והשמיט את הטעם הראשון: "ואין לאפות שום פת עם פלאד"ן או פשטיד"א בתנור, דחיישינן שמא יזוב מן השומן על הפת". אפשר לדייק מהרמ"א שהשמיט סברא זו שהוא חולק עליה.


ראיות המתירים

ראיה למתירים ניתן למצוא בשו"ת הרשב"א(ח"א תקט"ז): "ובמה שאמרתי אני לפסק הלכה בביצת אסורה בקליפה שנפלה לקדרה של התר /היתר/ שאינה אוסרת שמה שיוצא ממנה אינו אלא זיעה בעלמא. ואמרת אם נתבשלה במים בקדרה חולבת אם מותר לתת אותה ביצה במוליתא או לסוך התרנגולת עצמה או לא?
זה מותר אפי' לכתחלה דהא נותן טעם בר נותן טעם הוא החלב בקדרה והקדרה במים והמים בביצ'. וכן ירקות שנתבשלו בקדר' חולבת מותר לאכלן עם בשר הדגים שעלו בקדרה של בשר. ומאי עלו נתבשלו. אבל בצים שנתבשלו בקדרה עם בשר ואפי' עם קליפתן אסור לאוכלן בכותח. שקליפת הביצים בבירור מנוקבת היא. וכשאדם מבשלה בתוך יורה של צבעים תמצא הביצה עצמה צבועה מאותו צבע."

2 ראיות ניתן לדלות מתשובה זו: א) הרשב"א מחשיב את המים שבקדירה כנ"ט נוסף, א"כ אפשר לומר כך לכאורה על כל מאכל, יחס זה למים נמצא גם ברא"ש(חולין פ"ח כט -ל), בספר התרומה(סי' נ"ז) ובש"ד(שם). (אלא שיש לתמוה על התרומה וש"ד שהרי הוכח לעיל שהם סוברים שאין נ"ט בר נ"ט באוכלים ומסתירה זו ניתן לפרוך את הדמיון בין 2 הדינים). ב) הרשב"א כתב שביצה בקליפתה שנתבשלה עם בשר אסור לאכלה בגבינה, דין זה נפסק גם בשו"ע(צ"ה ב') בטעם הדבר הסביר שהקליפה אינה נחשבת לחוצץ בין הבשר לביצה, נראה לדייק מדבריו שלו יצויר שהקליפה היתה מהווה חוצץ היה כאן דין נ"ט בר נ"ט, והרי לפנינו נ"ט בר נ"ט באוכלין! אלא שראיה זו רחוקה(אולי הקליפה נחשבת כלי ולא אוכל, ואם תאמר שהיא אוכל אולי לא כתב דין זה לגבי ביצה דווקא אלא כוונתו לכל אוכל וקליפת הביצה היא רק דוגמא ודין כל האוכלין כמוה).

ראיה נוספת למתירים ניתן להביא מפירוש רש"י (חולין קטז: ד"ה הרי זו אסורה) לגבי חלב קרוש בקיבת בהמה שנמלח בה והתערב לאחר מכן בחלב אחר האם טעם העור אוסר את החלב השני.
רש"י מתמודד עם טענה שאם החלב הראשון נתן טעם בחלב אחר הרי זה נ"ט בר נ"ט ומותר, רש"י לא דוחה את עיקר הסברא שכלל לא הוי נ"ט בר נ"ט כיוון שהוא באוכלין אלא טוען שהחלב הראשון נאסר מהבשר ונעשה איסור בפני עצמו(חתיכה נעשית נבלה) ולכן הוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא. נראה לפי זה שרש"י סובר שיש נ"ט בר נ"ט באוכלין. ידידיהסטרוק 15:43, 6 באפריל 2016 (IDT)