הבדלים בין גרסאות בדף "מראית עין בחדרי חדרים"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "מראית עין בחדרי חדרים המשנה במועד קטן (ד' ח' ע"ב) אומרת "ועושין ארון עם המת בחצר". הגמרא אומר...")
(אין הבדלים)

גרסה מ־09:22, 15 בינואר 2020

מראית עין בחדרי חדרים המשנה במועד קטן (ד' ח' ע"ב) אומרת "ועושין ארון עם המת בחצר". הגמרא אומרת כך: "ת"ר- עושין כל צרכי המת, גוזזין לו שערו, ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון... רשב"ג אומר- אף מביאין עצים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו". ויש להבין את דברי רשב"ג, שנפסקו להלכה. מדוע יש להתיר ניסור עצים בצינעא גרידא. את"ל שיש בכך מראית עין, מה שייך עניין צינעא לכאן, ואת"ל שאין מ"ע, הר"ז מותר לחלוטין. נחלקו אמוראים במספר מקומות בגמרא, האם נאסרה 'מראית עין בחדרי חדרים'. דעת 'רב יהודה אמר רב' כי "כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים, אסור" (שבת קמ"ו, ביצה ט', ע"ז י"ב). ת"ק חולק ע"כ, ומתיר מ"ע בחדרי חדרים, עפ"י הסברא הפשוטה, שמדוע יש לגזור על מראית עין, אם אין עין הרואה את המעשה הנעשה. את סברת ר"י אמר רב הסבירו בדרכים שונות, ונראה חלק מהן להלן. רב ניסים גאון כתב שיש לפסוק כת"ק, שלא נאסרה מראית העין בחדרי חדרים. וכ"כ בשמו הנמוק"י (הנמוק"י עצמו חלק ע"כ), וז"ל: " רבינו ניסים גאון ז"ל כתב דליתא לדרב, משום דאשכחן כמה מתניתין דפליגי עליה... ובפ"ק דמו"ק נמי אמרינן דעושין נברכת במועד וארן עם המת בחצר, אלמא דווקא בחצר, אבל ברה"ר אסור". וכ"כ הרז"ה בעל המאור, וז"ל: "במסכת שבת יש לנו בזה סברא אחרת שאין הלכה כרב יהודה אמר רב". (ביצה ד' ט', במאור הקטן). וכ"כ התרומה. וכ"כ שלטי הגיבורים על הרי"ף. כפי שראינו, הגמרא שלנו מהווה ראייה לדברי ראשונים אלו, ועפ"י דבריהם אין כל קושייה. מ"ע לא נאסרה בחדרי חדרים, וע"כ מותר לנסר עצים בצינעא. אולם, רוב הראשונים חולקים על דבריהם, ופוסקים כדעת ר"י בשם רב. כן דעת רמב"ם, רי"ף, רא"ש, רשב"א, מגיד משנה, מאירי, רמב"ם, רמב"ן, סמ"ג, ר"ן, נמוק"י, תוספות, ועוד ראשונים רבים. עפ"י דעתם, יש לבאר את סוגייתנו, מדוע הותרה מראית עין בצינעא, ע"א שנפסק ככלל אחרת. התוס' (ד"ה ' ומנסרן בצינעא') כותבים כי יש לדמות מקרה זה למקרה בכתובות (ד' ס', ולא למקרה בשבת (ד' קמו'). בגמ' בכתובות, מובאים דבריו של נחום איש גליא, כי מותר לאדם למעך צינור שעלו בו קשקשין, מפני ההפסד. שואלים ע"כ התוס', מדוע אין דבר זה אסור מפני מראית העין. עונים שם התוס', כי מדובר במראית עין בדבר שאסור מדרבנן (היות והמלאכה נעשית בשינוי), ומראית עין באיסור דרבנן לא נאסרה בחרדי חדרים. התוס' בחגיגה ( ד' יח') כותבים כי כל איסור מלאכה בחוה"מ הינו מדרבנן. עפי"ז, מובן ההיקש של התוס'. כפי שמיעוך בשינוי האסור מדרבנן, לא נאסר בחדרי חדרים, כך מלאכה בחוה"מ, האסורה מדרבנן, אינה אסורה בחדרי חדרים (מטעם מ"ע). קושייה גדולה הוקשתה על התוספות. ראשית, מה הסבר החילוק בין דאורייתא לדרבנן. בנוסף, בגמרא בשבת (ד' נ"ד) נאסר ללכת עם החמור בזוג (פעמון קטן), מפני שזה נראה כהליכה ל'חינגא' (שוק), והר"ז מ"ע. מסביר רש"י שהאדם נראה כהולך "לשוק למכור". מקח וממכר נאסר בשבת מדרבנן, מחשש שמא יכתוב (ביצה כ"ג). א"כ, מדוע נאסר דבר זה ללא כל חילוק בין חדרי חדרים, להליכה ברבים. המגן אברהם, מתרץ כי הגמרא בשבת לא נפסקה להלכה, והיא חולקת על הגמרא בכתובות. וכ"כ מחצית השקל. הגאון רע"א, בחידושיו על השו"ע, מעיר על דברי המג"א, שאין הכרח לומר כדבריו. כותב רע"א, כי גם הגמרא בשבת מדברת במקרה שיש מ"ע באיסור דאורייתא, של הוצאה מרה"י לרה"ר, שכן הייתה דרכם, להוציא את בהמותיהם לרה"ר, כדי למוכרן. (תירוץ זה לא מתקבל כ"כ עפ"י רש"י, שכן לא הזכיר כלל עניין מלאכת הוצאה, כ"א מכירה.) עפי"ז, מתורצת קושיית המג"א, ואין כל מחלוקת בין הגמרות. [כן מוכרח לפרש כדברי רע"א, ערוך השולחן אליבא דפירוש התוס'. ישנה גזירה כללית שלא לצאת בשבת בדברים שעלולים ליפול, שכן ע"י כך, נמצא האדם מטלטלם ברה"ר, ועובר על איסור הוצאה (שבת ד' נ"ח). שלא כרוב האחרונים, כותב ערוה"ש כי גזירה זו חלה רק ברה"ר דאורייתא, ולא בכרמלית, בה איסור הוצאה הינו דרבנן (סי' ש"א סע' נ"ג). התוס' בשבת, נד, מעירים מדוע לא נאסר לצאת עם החמור בזוג, מפני החשש הנ"ל, שמא יפול, וז"ל התוס': "ומשום דילמא נפיל, נמי ליכא למיחש, כדחייש גבי זוג בריש במה אישה, דהכא מיירי באריג, ואמר התם- כל שהוא אריג, לא גזרו". רואים כי לתוס' הייתה קושייה מדוע לא נאסר הדבר מפני חשש נפילה. עפ"י דברי ערוה"ש הנ"ל, מוכרח לומר כדברי רע"א, כי לדעת התוס' מדובר ביציאה לרה"ר דאורייתא, ואכמ"ל]. ה'ציון לנפש חיה' (צל"ח) כתב לתרץ שעפ"י התוס' להלכה אין מ"ע אסורה באיסורי דרבנן כלל, שלא כדעת רב. עפי"ז, דברי רב בגמ' בשבת לא נפסקו להלכה, וחולקים הם על הסוגיה בכתובות. [דיון זה, של מראית עין באיסור דרבנן, נידון בהרחבה ביורה דעה, סי' פ"ז סע' ג', שם פסק הרמ"א להקל להניח חלב שקדים בבשר עוף, "שאינו אלא מדרבנן". וכ"כ כמותו פרי חדש.(וכ"כ אחרונים אחרים, מטעמים שונים). לעומתם, המהרש"ל, שו"ת באר שבע, שפתי כהן ואחרונים רבים, פסקו כי מ"ע בדרבנן אסורה בפרהסיה, ולא קיבלו את פסק הרמ"א, הנ"ל]. ב'פני יהושע' כתב כי שונים איסורי שבת משאר איסורים לעניין מ"ע. באיסורי שבת, כל שיעבור על איסור דרבנן, יחשדו אותו שעובר גם באיסורי תורה, שכן, לא סביר שאדם מסוים יעבור על איסורי שבת דרבנן, בשינוי וכד', ולא על איסורי תורה. לפיכך, איסורי שבת, בין דרבנן בין דאורייתא, נאסרו במ"ע אף בחרדי חדרים. בשו"ת באר דוד, כתב תירוץ דומה לפני יהושע. כל איסורי שבת נידונים כמקשה אחת, שכן, כל שעובר ח"ו על איסורי שבת דרבנן, נחשב מומר לאיסורי שבת, בין דאורייתא, בין דרבנן. עפי"ז, אין לחלק בדיני מ"ע בין דרבנן לדאורייתא באיסורי שבת, וכולם נאסרו אף בחדרי חדרים. איסורי שבת נידונים כמקשה אחת, ואין לחלק ביניהם כלל, כנ"ל. (תירוציהם של הפני יהושע ושל ה'באר דוד' כמעט זהים, אלא שנחלקו בטעם השוני באיסורי שבת דרבנן, האם מטעם החשד, או מטעם דין מומר). אולם, ראשונים רבים לא כתבו כתוספות. דעת התוס' מבוססת על שלוש הנחות הנתונות במחלוקת בראשונים: 1) מראית עין אסורה בחדרי חדרים. 2) מראית עין אסורה בחדרי חדרים באיסור דאורייתא, אך לא באיסור דרבנן. 3) מלאכת חוה"מ אסורה מדרבנן. כל ראשון החולק על אחת מההנחות הנ"ל, לא יוכל לפרש את הגמרא כדעת התוס'. פירוש נוסף, כתב הרשב"א בחידושיו. הרשב"א מחלק בין איסור מראית עין, כאשר הרואים יחשבו שהאדם עבר על איסור מסוים לפני כן, למקרה שהרואים יחשבו שעצם הדבר שעושה האדם הינו איסור. במקרה בראשון, יש להחמיר אף בחדרי חדרים, ובמקרה השני, אין להחמיר, כ"א ברבים. היות וכחמים התירו לאדם לנסר עצים לצורך המת, הר"ז מותר בחדרי חדרים., וז"ל הרשב"א: " והרי"ף פסק במסכת שבת כי הא דאמר רב יהודה אמר רב... וההיא דמו"ק היינו משום דמה שהוא עושה העולם סוברים שהוא אסור, ואינו אלא מותר גמור... אע"פ שהם חושדים במעשה ממש שהוא עושה שיהא אסור, אינו כן, אלא בהיתר". (ביצה ט, א). וכ"כ המאירי, וז"ל:" "ושאר הדברים, נראה טעם התירן שאע"פ שהרואים סוברים שהוא אסור, אינו אלא היתר". (שם). וכ"כ הר"ן בחידושיו. עפ"י זה, היות וניסור העצים מותר לצורך המת, אין בכך איסור משום מ"ע, כ"א ברבים. וכן מובא תירוץ זה בנמוק"י כי"א. עפי"ז, מובן מדוע נאסר לשטוח בחמה בגדים, שיש חשד שכיבסם לפנ"כ. וכן מובא תירוץ זה ב'חכמת שלמה' לגר"ש קלוגר. עוד שני פירושים מצאתי בנמוק"י לביצה (ד' ט'). כותב הנמוק"י, שכאשר חכמים התירו דבר מסוים, לא התירוהו כ"א בחדרי חדרים, אולם, כאשר יש בדבר מסוים מ"ע, נאסר הוא בכל מקום. את פשר חילוק זה, מסביר הנמוק"י בשתי דרכים. וז"ל: "כל דבר שהוא מותר גמור, וחכמים אסרוהו מפני מראית העין בלבד, אין לחלק בו בין רה"ר לרה"י, שאם את מתיר לו ברה"י, אף הוא יעשה כן ברה"ר, כיוון שהדבר מותר, ואמר- אין כאן רואים. וכן נמי, יש להם לחכמים לחוש שמא יראהו אדם ברה"י, ולאסור לגמרי. אבל ההיא דארון (סוגייתנו) וצינור (הסוגיה בכתובות ד' ס') ודכוותיהו לש שייכי בדרב כלל, דאדררבא, מצד עצמם אסורים הם, ומפני הצורך והדוחק התירום, דארון מלאכה גמורה היא... הלכך, כיון דאסירי, לא רצו חכמים להתירן, אלא בצינעא... (תירוץ 1) וליכא למיחש נמי שמתוך הצינעא יבוא לידי פרהסיא, שכיוון שהדבר עצמו אסור, ישמע לך, מה שא"כ בדבר שהוא מותר מצד בעצמו. (תירוץ 2) ואי נמי אמרת דאיכא למיחש, אי אפשר בלאו הכי". את התירוץ הראשון פשוט להבין מצד הסברא. היות ומתירים לאדם דבר מסוים, שבדר"כ אסור לחלוטין, אין כ"כ חשש שיעשה זאת בפרהסיה. את תירוצו השני של הנמוק"י ניתן להבין בשתי דרכים. אחת, שאע"פ שיש בניסור העצים (ובמעוך הצינור) איסור מ"ע, התירוהו חכמים מפני כבוד הבריות, במקרה שלנו, ומפני ההפסד, בגמ' בכתובות. לענ"ד, אין ניתן להבין כך כלל את הנמוק"י. לא ייתכן שבגמרות הנ"ל ישנו היתר כ"כ יסודי בדיני מ"ע, שאין אליו כל התייחסות. אולם, ניתן להבין את הסבר השני של הנמוק"י, עפ"י היסוד המובא ב'מנחת אליהו', ביסוד דיני מ"ע. מקובל לומר ברוב האחרונים (וכן מובא במשנ"ב) כי מ"ע בחדרי חדרים, הינה כעין הרחבה למ"ע ברבים, שנאסרה מעצם הגזירה, וכדו'. המנחת אליהו כותב כי שני איסורים אלה הינם שני איסורים נפרדים, שנאסרו כל אחד בפ"ע. עפ"י יסוד זה, הוא מסביר את הסוגיה במסכת ביצה, כי לא נאשרה מ"ע בחדרי חדרים במצבים שונים מפני שמחת יו"ט. היות וזהו איסור בפ"ע, לא אסרוהו חכמים במקום שמחת יו"ט, וכדו', שאין זה המשך גזירת מ"ע, שנאסרה בכל מקום, כ"א איסור בפ"ע. עפי"ז, ניתן להסביר את דברי הנמוק"י, כי היות ולא ניתן בלא מלאכות אלו, מפני כבוד הבריות, לא נאסור דברים אלו מפני מ"ע. אין זו גזירת מ"ע הרגילה כנ"ל, ואין היא נאסרה במקום זה. (עפ"י המשנ"ב, ניתן לדחוק את דברי הנמוק"י, כי 'גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה', והיות ואי אפשר בלאו הכי, יש לעבור במקרים אלו על איסור מ"ע, כדי לא לבזות את המתים, וכן בסוגיה בכתובות, נדחה איסור דרבנן מפני הפסד מרובה, אך כפי שהבאנו לעיל, תירוץ זה דחוק וקשה , ואין ניתן כ"כ לומר כך). הרי שמצאנו חמישה תירוצים בראשונים. עוד נלע"ד, כי ניתן לענות על שאלתינו, עפ"י החילוק המובא ב'שדי חמד' (חלק ב', ח-לג) בין חשד למראית עין. כותב השדי חמד, כי חשד הוא כאשר נראה הדבר שקול אם הוא איסור או היתר, ומ"ע הוא כאשר הנראה לעולם שהדבר אסור. הנפ"מ ביניהם, שחשד מותר בצנעא, ומ"ע אסורה בצנעא. עפ"י דבריו מובנת הגמרא שלנו, וכן הגמ' בשבת. במקרה שלנו, אין ברור כ"כ לרואים כי האדם עושה מעשה איסור, שכן למה לו לאדם לעסוק במלאכה כה קשה ולא נעימה ביום מנוחתו ושמחתו, ובוודאי עושה זאת מפני צורך מצווה המתיר זאת, וכו'. אולם, כאשר הולך עם זוג על צוואר הבהמה, אין כ"כ אפשרות לדון משעה זה להיתר, שאין זו מלאכה קשה, ולמה לו ללכת כך, אם לא למכירה, וכו'. לכן, ניסור עצים הותר בצנעא, והליכה עם זוג על צוואר הבהמה נאסרה. (לא ראיתי סברה זאת כתובה, אך לענ"ד נראית היא. זאת מפני, שכל יסוד מ"ע הוא מחשבת האדם הרואה, וז"ל הגמ': "מי שנשרו כליו במים, שוטחם בחמה, אבל לא כנגד העם, שמא יחשדוהו שכיבסם" (שבת קמ"ו ע"ב). הרי שכל האיסור הולך אחר מחשבת הרואים, וניתן לחלק עפ"י זה בין דרגות של חשד, כנ"ל).