תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 10,000 ש"ח | פרס שני - 7,500 ש"ח | פרס שלישי - 5,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

מקום בציעת הפת

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בס"ד

מקום בציעת הפת

מקורות
משנה:
בבלי: סנהדרין קב:, ברכות לט., מו.
ירושלמי: (ברכות פ"ו ה"א
רמב"ם: ברכות ז,ג
שלחן ערוך: אורח חיים קסז,א

הקדמהבפרק זה אנו למדים על ברכת "המוציא לחם מן הארץ", הנאמרת לפני אכילת לחם. ברכה זו היא מברכות הנהנין הנאמרות לפני אכילה או הנאה מריח טוב. הגמרא אומרת (ברכות לה ע"א) שהעולם כולו שייך לקב"ה יתברך ואין לנו ליהנות מהעולם לפני שנכיר באדנותו, שממנו כל הנאות שבעולם. בנוסף לכך על האכילה מברכים גם אחרי ההנאה, כהודאה על ההנאה שהותרה לנו. וע"י הברכה גם האוכל שהוא צורך גופני נכלל בעבודת ה'.

יש לחלק את סעיף זה לשלוש: א. מקום הבציע ב. זמן הבציע ג. שיעור הבציע

א. מקום הבציע.

נאמר בגמרא סנהדרין קב: "אתא מנשה איתחזי ליה(ר' אשי) בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן! מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא, אל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן, אל אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא אל מהיכא דקרים בישולא".

רש"י (ד"ה מהיכא דקרים בישולא) מביא שלושה גרסאות להסבר הגמרא א. "ממקום שנקרמין פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו ל"א מהיכא דקדים כלומר מהיכא שמקדים לאפות ואין חילוק בין הגירסאות הללו, דבין לגירסא "קרים" ובין לגירסא "קדים" בשניהם צריך לבצוע מהחלק הקשה שבפת ששם נקרמה וגם נאפתה קודם, ל"א מהיכא דגמר בשולא ממקום שהלחם אפוי יפה ולא מאותו מקום שקורין בשול "

{בהכרח שגירסא זו לא באה לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה לאפוקי מהרך שזה כבר נאמר בגירסאות הקודמות וגירסא זו חולקת עליהם וכונתה שצריך לבצוע מהחלק היפה שבקשה, דהיינו שגם בחלק הקשה יש אפוי יותר ויש פחות, בד"כ החלק העליון והתחתון הם אפויים יותר מן הצדדים, ועל זה באה גירסת "גמר בישולא" לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה שאפוי יותר יפה. וכן הסביר הפמ"ג (משבצות זהב סי' קסז סק"א) דגירסא זו באה לאפוקי מאותו מקום בחוץ שרך קצת.

נמצא לרש"י דגירסת גמר בישולא פליגי הגירסת קרים, וקדים, דלדידהו שרי לבצוע מכל מקום שבקשה, משא"כ לגירסת גמר בישולא.}

וכ"כ ב"י ששני הגרסאות הראשונות של רש"י קדים, קרים זה אותו דבר כלומר מקום שהתחיל להאפות הפנים של הפת: צד עליון או תחתון או סביב אבל לא באמצע. וגמיר הכוונה מקום שנאפה הלחם הרבה.

אולם באור זרוע (ח"א סי' קמג) מבואר שגירסת "קרים" חלוקה מגירסת "קדים", דכתב שצריך לבצוע מהיכא שמתחיל בישולא, ובספר ברכת ישראל שמע שיש מפרשים דהיינו כנגד צד המתבקע, מחמת שבזה הצד התחיל להאפות ונדחקת העיסה עד שמתבקעת כנגדו. ויש לדייק תרתי, א. דגרס בגמ' "קדים בישולא" כיון דכתב מהיכא דמתחיל בישולא. ב. אף שצריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, מ"מ צריך לבצוע מהמקום שנאפה תחילה, ועל זה כתב האו"ז כיצד ידע איזה מקום נאפה תחילה, אם יש מקום בפת שנתבקע, הצד השני שכנגדו הוא המקום שהתחיל לאפות תחילה, ומשם יבצע.

בהגהות מיימוני (פ"ז מהל' ברכות ה"ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר"ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.

נמצא דרש"י והאו"ז פליגי בפירוש הגירסא "קדים בישולא". רש"י ס"ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה, שזה החלק הקשה ולאפוקי ממקום הרך שבפת. והאו"ז ס"ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה בחלק הקשה, ולאפוקי מהחלק הקשה שנאפה מאוחר יותר.

וכתב הב"י שמשמע מלשון הטור "ויבצע ממקום שנאפה יפה" והרמב"ם "ואינו בוצע אלה ממקום שבשל יפה יפה" ובמסכת דרך ארץ רבה (פרק ו) "לא יפרוס אדם ממקום הרך אלא ממקום הקשה" משמע שסוברים כפירוש השלישי ברש"י.

אולם בהגהות מיימוני (פ"ז מהל' ברכות ה"ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר"ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.

טעם הדבר לבצוע ממקום שנאפה תחילה כתב בספר תורת חיים שכשמברכים על פרוסת המוציא הרי זה כהקרבת ביכורים לה' ועל כן מברכים על המקום שהקדים להיאפות שהוא הראשון.

פסיקת הלכה:

שו"ע פסק כרמב"ם וטור "בוצע הפת במקום שנאפה היטב"

ובמג"א פי' ובמקום הקשה ולא במקום הרך, והסביר במחצה"ש שכונת המג"א היא שצריך לברר אפי' בלחם שלם המקום הקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפה יפה, והיינו לפי הגי' בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בישולא, וא"כ השו"ע פסק כהטור והרמב"ם כגירסא שלישית ברש"י, שצריך לבצוע מהיכא "דגמיר בישולא" דהיינו בחלק הקשה שנאפה יותר יפה. וכ"כ הפמ"ג (א"א סק"א) הלבוש (ס"א), הלבושי שרד(סק"א, וסק"ב)

נמצא, שלדעת השו"ע צריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, וגם כשבוצע מהקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב.

הרמ"א פסק כהגהות מימוניות בשם הר"מ "ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעת מצד העליון והתחתון.

ומבואר מדבריו דהרמ"א פליג על המחבר בזה שכתב וזהו לאידך פירושא, דמובן מזה דהמחבר פסק כפי' אחר. וכ"כ המחצה"ש (סק"ב), דר"ל דלא כמובן הפשוט דהרמ"א אינו חולק על הב"י כיון שלא כתב וי"א. וע"כ כתב המג"א דעל כרחך חולק וכן כתב הביה"ל שם דאף שהרמ"א זכר דבריו בסתם, מ"מ הוא כמו שהיה כתוב "ויש מי שאומר".

נחלקו האחרונים בכוונת הרמ"א באומרו "ופת דידן": הט"ז (סק"ב) כתב על דברי הרמ"א, שבלחם שהיה בזמן הש"ס לא היה חילוק מהיכן יבצע מהעליון או מהתחתון, משום שהיה נאפה באויר התנור וכל הצדדים היו נאפים באותו זמן בשווה, אבל בפת שלנו שנאפית בקרקעית התנור איכא פלוגתא בין המפרשים איזה צד מתבשל תחילה, י"א העליון, וי"א התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמעלה ולמטה בחתך אחד. נמצא שלדעת הט"ז הפת שבזמן הגמ' היתה שונה בצורת אפייתה מהפת בזמנינו, ולכן הרמ"א כתב "ובפת דידן", דבה איכא פלוגתא מהיכן יבצע, משא"כ פת שבזמנם.

אלא שהגר"א בביאורו (סק"ב) העיר על דברי הרמ"א דמאי שנא דידן, וכן דברי הט"ז תמוהים. והסביר בדמשק אליעזר דגם בפת שבזמן הש"ס היתה מחלוקת מהיכן לבצוע, כמ"ש בשבת (כ.) אין נותנים הפת לתנור עם חשיכה וכו', ר"א אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומסתפקת הגמ' בדברי ר"א דאמר עד שיקרום התחתון, האם הכונה לחלק הדבוק בדופני התנור, או שזה החלק שנמצא לצד האור, ואיתא שם ברש"י דלצד האור ממהר לקרום מבצד התנור. ולפי' התוס' שם הוא להיפך שלצד התנור ממהר לקרום. עכ"פ מוכח דגם בזמנם היה הפת מודבק בתנור, ואין חילוק אם נדבק בדופן התנור או בקרקע. ופליגי רש"י ותוס' מהיכן לבצוע. וא"כ מדוע הרמ"א כותב "ובפת דידן", וכן כתב לתמוה הלבושי שרד ד"ה "דקרים", דבסי' רנד ס"ה מבואר דגם בפת שבזמן הש"ס היה צד אחד מתחיל להאפות תחילה, וכן העיר בספר בני ציון ליכטמן (סי' קסז), וכן תמה המאמר מרדכי על הט"ז, וכתב שאפשר דכונת הרמ"א לומר דבפת שלנו בקל יכול לצאת ידי כל הדעות שיכול לחתוך מן הצד, משא"כ בפת שלהם שהיה קשה לחתוך מן הצד, אבל אה"נ שהאפיה בתנור היתה כבזמנינו.

נמצא, דפליגי השו"ע והרמ"א כיצד יש לבצוע. השו"ע פסק כהגי' השלישית ברש"י שהיא "גמר בישולא", ע"כ יש לבצוע מהמקום הקשה, ואף שבוצע מהמקום הקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב. והרמ"א פסק כהגהות מיימוני כגי' "קדים בישולא" שהוא החלק הקשה שבפת, אלא שבזה י"א שבוצע מהחלק העליון, וי"א מהחלק התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יבצע בצד הפת ויחתוך מעט מהעליון ומעט מהתחתון.

פסקו כה"ח(א), הלכה ברורה(שלז), בא"ח(אמור א), ילקו"י שצריך לבצוע ממקום שנאפה יפה דהיינו במקום הקשה ואפילו מי שחביב עליו המקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה ואפילו שבדרך כלל אומרים חביב עדיף כאן הדין שונה כיון שצריך שיהיה חביבות הפת. אלא אם כן הוא זקן שאין לו אפשרות לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך ואם הזקן הוא בעל הבית או גדול שבסעודה והוא בוצע לאחרים יבצע לעצמו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה כיון שכונו לברכתו ובוצע להם ממקום הקשה נחשב שבצע ממקום הקשה.

מקום בציעת הפת כשהפת פרוסה כ' מ"ב שיכול לבצוע במקום שנפרס ואין צריך לבצוע במקום השלם רק שיחתוך מצד העליון והתחתון אולם כה"ח(ה) כתב שיש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מצד העליון והתחתון. ובהלכה ברורה(שלח) כתב שכל זה הוא לדעת הרמ"א אבל לדעת השו"ע בכל ענין צריך לבצוע במקום שנאפה יפה.

אם הפת נשרפה כ' כה"ח(א), מ"ב, הלכה ברורה(שלח) מה שנאמר מקום שנאפה יפה היינו למעט פת שנשרפה לכן אין לבצוע משם.

ופת שנשרפה נחלקו האחרונים האם האם המקום השרוף הופך את הלחם לחסר או שזה לא גורע ועדיין הוא חשוב שלם לגבי לחם משנה, ברכת המוציא וכו'. שו"ת שער אפריים, א"ר, שו"ת חכם צבי כתבו שכל עוד הלחם לא נחתך אפילו שהוא שרוף הוא חשוב עדיין שלם. ואילו ערוך השולחן כ' כיון שהוא לא ראוי לאכילה הוא יוציא את החתיכה השרופה מהלחם וכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי לכן הוא נחשב חסר. סיימו: בכה"ח(ח), חזו"ע(שבת ב' קפח) שלכתחילה יקח פת אחר אם יש לו ואם אין לו יוכל לסמוך על המתירים ויותר נכון שלא יחתוך ממקום השרוף.

ב. זמן הבציע.

איתה בברכות (לט.) "אמר רב חייא בר אשי פת צנומה(פרוסה) בקערה מברכין עליה המוציא ,ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם{יחד עם גמר פריסת הפת} הפת. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה. אלא אמר רבא מברך ואחכ בוצע, נהרדעי עבדי כר' חייא, ורבנן עבדי כרבא. אמר רבינא אמרה לי אם אבוך עביד כר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא, והלכתא כרבא דאמר מברך ואחכ בוצע".

ב"י: וכן פסק הרמב"ם שמשלים הברכה ואח"כ בוצע. ורבנו יונה כתב שאף שצריך לגמור הברכה בפת שלמה מ"מ צריך לחתוך פרוסת הבציע מעט קודם הברכה ויהיה דבוק לפת כיון שאם יחתוך אחר הברכה יהיה הפסק (מחמת החיתוך או שמא ידבר) בין הברכה לאכילה. וכ"ד רא"ש, תוס', מרדכי, טור, הגהות מימוניות, הר"מ מרוטנבורג.

הלכה למעשה.

כתב שו"ע בשם הרא"ש "ויחתוך פרוסת הבציע וצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הכיכר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלי הברכה בעוד שהפת שלם" והביא ראיה מטבול יום(פרק ג-א) רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו: והלכה כר' יהודה וכ"ד הר"מ, אולם בשם ר' ברוך כתבו שאף באוחז בגדול והקטן עולה עמו נחשב שלם. סיים ב"י שפוסקים כר"מ, ורא"ש כיון שר' ברוך הוא יחיד לגבם וגם אין טעם לדבריו.דברי השו"ע צריכין ביאור שהרי מצד אחד יש לפרוס את הלחם לפני הברכה, משום שבציעת הלחם יוצרת מעין הפסק בין הברכה לאכילה (במיוחד בעבר שהלחם שלהם היה קשה ופריסתו היתה אורכת הרבה זמן יחסית) וכן משום שהחיתוך מראש מראה שהבוצע על הלחם בחר בקפידה היכן הוא פורס מן הלחם ויש בכך כבוד לברכה. אולם מצד שני מכובד יותר לברך על פת שלמה ולא על פת פרוסה וכדי לקיים את שתי הדרישות פוסק מרן שו"ע לבצוע מעט, כך שהדבר יקל על החיתוך ויראה את מקומו אולם לא יפריד לחלוטין את הפרוסה מהלחם. ודאי שאין לפרוס את הפת באמצע הברכה ואם לא פרס לפני הברכה יחכה עד שיסיים הברכה ואז יפרוס ור' בחיי בספר שולחן ארבע כ' אם פורס לפני שסיים הברכה עליו נאמר "ובוצע ברך ניאץ ה'".

באופן שהפת רכה ביותר (כמו פיתה וכו') שאין צריך שיהוי בחתיכתו ונחתך מהר בידיים כ' ביאור הלכה(ד"ה וצריך לחתוך מעט), כה"ח (ז) שאין צריך לחתוך כלל קודם אכילה

ג. שיעור הבציע.

כתב הרמב"ם(ברכות ז,ג) "אינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שהוא נראה כצר עין ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן "

כ' הב"י שהרמב"ם למד זאת מהגמרא בברכות(מו.) "דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה" משמע שאם בוצע חתיכה קטנה אינה עין יפה. ומה שכ' ולא פרוסה יותר מכביצה למד זאת מברכות(לט:), שבת(קיז:) "ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא(בשבת) אל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא אמר [ליה] כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא" משמע שביום רגיל יותר מכביצה זה רעבתנות .

וצריך ביאור מה השיעור של פרוסה קטנה שאין לבצוע משום צרות עין?. הב"י כתב בשם הרוקח (סי' שכט), דנחלקו בזה בירושלמי (בר' פ"ו ה"א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית, ואית דאמרי פחות מכזית. וכן בדרכי משה (סק"ג) כתב, אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר, כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. הגר"ח קנייבסקי שליט"א בפירושו על הירושלמי {ד"ה "עד כזית"} כתב, "שיאמר הברכה על כזית ומשום "כבוד הברכה" .

פסיקת הלכה.

שו"ע פסק כרמב"ם "ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן".

מה ששו"ע כ' ולא יבצע פרוסה קטנה ביאר מ"ב היינו פחות מכזית וזה שכ' עיין בביאור הגר"א ששם כ' כירושלמי המובא ברוקח ששיעור בציעה י"א כזית וי"א פחות מכזית וכ"ד כה"ח(טו), בא"ח(אמור ח), הלכה ברורה(שמב) והוסיף שראוי שיהיה בפת שבוצע כזית.

ואם אוכל אם בני ביתו מותר לבצוע פרוסה גדולה כדי לחלק לבני ביתו כל אחד כזית ודין זה בתנאי שאוכל הוא תיכף מיד אבל אם הוא חותך לאחרים ואח"כ אוכל כ' הט"ז(סק"יח) שאין בעיה לעשות זאת אולם צריך להבין מהיכן למד הט"ז דין זה, שהרי בשו"ע ס"ב מפורש שיש לעשות רק חיתוך אחד, שאותה פרוסת הבציעה לא יבצע פחות מכזית ולא יותר מכביצה, וכן מבואר ברמ"א שם. ועוד תמהו עליו קצות השולחן, פמ"ג הרי זה הפסק ולא יעשה כך.

הערוך השלחן (סי' קסז ס"ו) כותב ובלחם שלנו המנהג הפשוט שחותכין מכל הלחם חלק גדול, וממנו חותכין כדי שיעור להמוציא, דלפי גודל הכמות של הכיכר לחם שלנו כמעט שא"א בעניין אחר (הכונה שא"א לחתוך ממנו שיעור פחות מכביצה). ומבואר שבזמנם הלחם היה גדול וא"א היה לחתוך שיעור שבין כזית לכביצה, ולכן חתכו פרוסה גדולה יותר מכביצה ואח"כ חתכו ממנה עוד חתיכה לא פחות מכזית ולא יותר מכביצה. ולפי"ז צ"ל דגם הט"ז שכתב לעשות שני חיתוכים כתב זאת לפי זמנם שהלחמים היו גדולים, ואף שבשו"ע כתוב אחרת, אפשר שדברי השו"ע נאמרו על לחמים רגילים שאפשר ע"י חיתוך אחד לחתוך פרוסה שבין כזית לכביצה, אבל בלחמים גדולים אפשר שיודה השו"ע דיש לעשות שני חיתוכים כדעת הט"ז.

נמצא שבלחם המצוי בימינו שבו אפשר ע"י חיתוך אחד לחתוך פרוסה בין כזית לכביצה יש לעשות חיתוך אחד כדעת השו"ע והרמ"א, ורק בלחמים גדולים שקשה לחתוך מהם בחיתוך אחד שיעור בין כזית לכביצה, יעשה שני חיתוכים כדעת הט"ז. ולכן בחלה של שבת שבפרוסה אחת ממנה יש (בנפח) יותר מכביצה צריך לעשות שני חיתוכים לפרוסת המוציא, החיתוך הראשון שהוא יותר מכביצה, והחיתוך השני שבין כזית לכביצה, שאם יאכל את הפרוסה מהחיתוך הראשון נמצא שמחזיק בידו יותר מכביצה, וכתב בשו"ע (סי' קע ס"ד) דלא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לכן צריך לעשות שני חיתוכים, וכתב הפמ"ג במשבצות זהב (סק"יח) שאפשר שאין בחיתוך השני משום הפסק כיון שחותך זאת לשם המוציא. ונמצא דבין לשו"ע ובין לט"ז אין לאכול מפרוסת המוציא שיעור כביצה שלא יראה כגרגרן, כמ"ש השו"ע.

אלא שהפוסקים כתבו שבימינו הדין השתנה, ואף שמחזיקים פרוסת לחם יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן שכן הוא דרך העולם, ואין בכך חסרון במדת דרך ארץ, ולכן האוכל סנדויץ משני פרוסות, או פיתה, או לחמניה וכו', אף שאוחז בידו פרוסה יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן, וכ"כ באור לציון (ח"ב פ"מו ה"ז) ובהערה שם כתב, כל שהדרך בכך לא נראה הדבר כרעבתן ומותר. וכ"כ בילקו"י (ח"ג עמ' קמט), ולא יאחוז בידו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וכ"כ בספר וזאת הברכה (עמ' 17 סעי' יד), שהרבה מפוסקי זמנינו הורו שאם כך דרך העולם אין בכך משום חוסר במדת דרך ארץ ולפי"ז יוצא שאף בלחם גדול שאין אפשרות לבצוע פרוסה בין כזית לכביצה אלא יותר מכביצה, אם פרוסה זו היא בגודל שכך נהוג אצל הבריות, יש לעשות רק חיתוך אחד כדעת השו"ע, ואין נראה בזה גרגרן שכן דרך העולם ומנהגו. ואף שהביא שם את דעת הגר"י פישר שליט"א שגם בימינו צריך לנהוג כדעת השו"ע וכן כ' הרב יעקב יוסף (אמר בשיעור) שיש לאכול את הלחם פחות מכביצה לכן אדם שקונה פלאפל יש לו לומר למוכר שיחתוך לו את הפיתה לחצי.

דין חיתוך הלחם בשבת: כתב הרמ"א(בשם תוס' ומרדכי) "ובשבת לא יחתוך בכיכר עד אחר הברכה כדי שיהיו הכיכרות שלמות, ומ"מ אם חתך כמו בחול אינו מזיק"

כתב מ"ב(ס"ק י) שהוא הדין ליו"ט שלא יחתוך קודם הברכה מפני שצריך לברך על לחם משנה . וביאר את דברי הרמ"א שאין לחתוך שמא ישבר כל הלחם קודם הברכה או שמא יחתוך כל כך עמוק עד שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הכיכר עמו ודינו כפרוס, וכה"ח(טז) הביא טעם נוסף בשם התשב"ץ שבשעה שחותך נופלים פירורים ושוב אין דינו כשלם, וצריך לברך על לחם משנה , לכן טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף אם ע"י זה יצטרך לשהות כשחותך בין הברכה לאכילה אין זה נחשב הפסק כיון שזה צורך אכילה. לכן כתב כה"ח(יח) נכון לעשות לחם דק או רך לברכת המוציא של שבת כדי שלא לשהות בין הברכה לאכילה ומה שביום חול כן חותכים זה כיון שלא צריך לחם משנה ויותר טוב שכמה שפחות יהיה שהייה בין הברכה לאכילה ומ"מ גם אם לא חתך אין זה מעכב דהוי "כטל ברוך" שזה מעין הסעודה.

אם שכך וחתך בשבת לא הפסיד ע"י זה את הלחם משנה כל שאוחז בפרוסה ושאר הכיכר עולה עמו כיון שלא הפריד הלחם לגמרי ויש לפניו לחם שלם- מ"ב.

כתב הרמ"א שמה שכתב שו"ע שאין לבצוע יותר מכביצה דהיינו אם הוא אוכל לבד וביום חול אבל אם בשבת שיש מצווה לאכול ואינו נראה כרעבתנות או שאוכל אם הרבה אנשים אפילו בחול, וקשה מה שכ' שהרי בדרכי משה לא הכריע בין הדעות, וא"כ מה גרם לרמ"א להכריע כאן כמ"ד שצריך לבצוע כזית?

וכתב המג"א (סק"ז) ולכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית. דהיינו שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולמד כן מהל' פסח (סי' תעה ס"א) דכתב מרן, שצריך לדחוק ולאכול ב' זיתים כאחד, כזית אחד של מצת מצוה, וכזית אחד של ברכת המוציא. ומזה שהצריך מרן לאכול כזית מפרוסת המוציא, נמצא דיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכל השנה ולא רק בפסח.

אלא שכתב המג"א שלא ראיתי נוהגים כן. מ"מ סיים דיש להחמיר כן לכתחילה, ולכן לא ישיח עד שיבלע הכזית. וכ"כ המחצה"ש (סקט"ז), והבאר היטב (סק"ט), ובעולת תמיד (סי' קסז אות יא) כתב בשם השל"ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא חשיב אכילה . ונמצא "דהכזית" שכתב הרמ"א זהו דין באכילה, ולא דין בבציעה שלא יראה כצר עין, דזו פלוגתא בירושלמי ולא הוכרע הדבר כמו שהובא בדרכי משה, ועוד, דגם הרוקח, הרמב"ם והב"י לא הכריעו בדין זה, א"כ מדוע שהרמ"א יבוא ויכריע במה שלא הכריעו הראשונים. אלא כיון שהרמ"א למד שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכן צריך לבצוע כזית, ולא מטעם שלא יראה כצר עין, ולולא פירוש המג"א ברמ"א כל אדם יכל לבצוע אפי' פחות מכזית, כיון שהדבר לא הוכרע.

אלא שהדברי חמודות (פ"ו סק"נה) הסביר אחרת, דמ"ש הרמ"א שצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד "כזית", אפשר דלתת לאחרים מחייב הרמ"א כמ"ד בירושלמי "כזית" כדי שלא יהא נראה כצר עין. ולדבריו הרמ"א הכריע במחלוקת שהובאה בירושלמי.

ונמצא דנחלקו המג"א והדברי חמודות בדעת הרמ"א, להמג"א הכזית הוא דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולהדברי חמודות הכזית הוא כדי שלא יהא נראה כצר עין.

למעשה: המ"ב(סק"טו) פסק כהדברי חמודות שבציעת הכזית היא כדי שלא יהא נראה כצר עין. וכתב בשעה"צ(סק"יב) שבזה תוסר קושיית המג"א שתמה על מנהג העולם, מדוע לא אוכלים את הכזית בשתיקה, משום שהכזית הוא מדין דרך ארץ שלא יהא נראה כצר עין, לכן כל שאוכל מעט יכול להשיח. אלא שלמעשה כתב המשנ"ב שטוב לכתחילה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא כהמג"א, (וכ"כ בסק"לה).

אולם בכף החיים (אות טו) כתב שהרמ"א הכריע כהי"א שצריך "כזית" לברכת המוציא, וכן משמע (בסי' תעה ס"א) שצריך כזית לברכת המוציא, וגם צריך לאוכלו בבת אחת בלי הפסק, ושכ"כ העולת תמיד (אות יא) בשם השל"ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא נחשב אכילה, ושכן דעת המג"א דיש להחמיר בזה לכתחילה.

ממשיך הרמ"א "וצריך ליתן לכל אחד מן הפרוסה כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו ואפילו יותר מכביצה".

כ' המגן אברהם(סי' קסז סק"ו) "עיקר המצווה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה".

מדברי המ"ב(ס"ק יד) ממשמע שהבין שצריך לכתחילה לחלק למסובין מאותה פרוסה עצמה שחתך מהפת שלמה.

אולם בכף החיים (יט) כתב דמשמע מדברי האר"י ז"ל בשער הכונות (דע"ב ע"ב) שצריך לבצוע מן הכיכר שעשה עליו המוציא, ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו. ואף שמדובר שם בשבת, אין חילוק בין שבת לחול, דאם היה צריך לתת מהחתיכה הראשונה שבוצע לכולם, היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאישתו כביצה ואח"כ למסובין, אלא משמע דחתיכה האחת דוקא צריך לבצוע לו לבדו, ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהכיכר שבירך עליו המוציא וכ"כ הלכה ברורה(שמג).