מצוות צריכות כוונה

מקורות
בבלי:	ברכות יג א; ראש השנה כח א-ב
רמב"ם:	שופר ב ד
שולחן ערוך:	אורח חיים ס ד

אדם שעושה פעולה מסויימת ויש בפעולה זו מצווה, אך הוא לא מתכוון בפעולתו לשם מצווה, האם יצא ידי חובה או לא.

סוגיות הגמרא

בארבעה מקומות בתלמוד מעוררת הגמרא את השאלה האם מצוות צריכות כוונה או לא.
המשנה (ברכות ב א) אומרת שאדם הקורא בתורה אם כיוון ליבו לצאת ידי חובת קריאת שמע יצא, ומדייקת מזה הגמרא (ברכות יג א) שדווקא אם כיוון ליבו יצא ידי חובה, אבל אם לא - לא. אך דוחה הגמרא ואומרת שמדובר שהוא קורא על מנת להגיה, והדרישה ממנו היא לכוון כדי לקרות בתורה, אבל לא חובה שיכוון לצאת ידי מצווה. ממילא נפלה הראיה שמצוות צריכות כוונה.

במקום אחר (עירובין צה ב) מביאה הגמרא מחלוקת תנאים לגבי אדם שמוצא זוגות של תפילין בשבת, האם מותר לו להכניסן לרשות היחיד על מנת שלא יזוקו. לדעת תנא קמא מותר להכניס זוג אחד ע"י כך שהוא לובש אותן, ואחר כך יכול לחזור ולהביא עוד זוג וכו'. לעומת זאת דעת רבן גמליאל שיכול להכניס את התפילין שנים שנים, כלומר בכל פעם שני זוגות. הגמרא מביאה כמה דרכים לבאר את מחלוקתם. האופן האחרון שבו הולכת הגמרא הוא לומר שסוברים שני התנאים ששבת זמן תפילין הוא, אלא שתנא קמא סובר שמצוות צריכות כוונה, ולכן יכול ללבוש כל פעם רק זוג אחד, כיון שאם תהיה כוונתו למצוה, הרי הוא עובר על בל תוסיף בכך שמניח שנים, ואם אין כוונתו למצווה, הרי שיש כאן משוי. לעומת זאת רבן גמליאל סובר שמצוות אין צריכות כוונה, וממילא גם אם לא מכוון בלבישתו למצווה, יש כאן מצווה.

המקום השלישי בגמרא (פסחים קיד ב), שם הגמרא לומדת מהמשנה שאמרה שמטבילין שני פעמים, ולומד מזה ריש לקיש שמצוות צריכות כוונה. ומסביר את דבריו, שהרי בפעם הראשונה הוא אוכל מרור שלא לשם מצווה, וממילא מברך בורא פרי האדמה, ואם כן למה מביאים לו פעם שניה שוב מרור? על כרחינו לומר שזה מפני שחוששים שלא כיוון לשם מצוה באכילה הראשונה, וכעת צריך להטביל שוב לשם מרור. אך הגמרא דוחה מיד ואומרת שייתכן ששני הטיבולים נועדו כדי שיהיה היכר לתינוקות ויתעוררו לשאול על הדבר.

מקור נוסף בגמרא (ראש השנה כח א) מובאים דברי רבא האומר שהתוקע בשופר על מנת לשיר יצא ידי חובה. לומדת מזה הגמרא שרבא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ומקשה עליו מהמשנה בברכות שאם היה קורא בתורה, רק אם כיוון ליבו יצא, ומתרצת שמדובר שהיה קורא להגיה, ואם כיוון לקרוא יצא, אך לאו דווקא שכיוון לצאת ידי חובה.
עוד מקשה הגמרא מהמשנה האומרת שמי שהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, רק אם כיוון ליבו יצא, משמע שמצוות צריכות כוונה. מתרצת הגמרא, שהכוונה שכיוון ליבו לשמוע, ולאו דווקא לצאת ידי חובה.