הבדלים בין גרסאות בדף "מצוות צריכות כוונה"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 3: שורה 3:
== סוגיות הגמרא ==
== סוגיות הגמרא ==
=== סוגיה דראש השנה ===
=== סוגיה דראש השנה ===
ב'''גמרא''' [https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=28&format=pdf (ראש השנה כח א)] מובאים דברי רבא האומר שהתוקע בשופר על מנת לשיר יצא ידי חובה. לומדת מזה הגמרא שרבא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ומקשה עליו מהמשנה בברכות (ב א) שאם היה קורא בתורה והגיע זמן קריאת שמע, רק אם כיוון ליבו יצא, ומתרצת (וכן מתרצת הגמרא שם בברכות יג א) שמדובר שהיה קורא על מנת להגיה, ולכן צריך שיכוון לקרוא בתורה, אך לאו דווקא שיכוון לצאת ידי חובת קריאת שמע.
ה'''גמרא''' [https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=28&format=pdf (ראש השנה כח א)] מביאה הלכה פשוטה שאם כפו על אדם לאכול מצה ואכלה, יצא ידי חובה. ומסביר שם רב אשי שהכוונה שכפו אותו אנשים פרסיים, כלומר שהכריחוהו בכוח. ומסביר '''רש"י''' שם (ד"ה שכפאוהו) שאף שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל פסח, יצא ידי חובה.
<BR/>מזה לומד רבא, שהתוקע בשופר על מנת לשיר יצא ידי חובה. וחידוש יש בדבר יותר מאכילת מצה, שכן במצה המצוה היא אכילה, והרי אכל ונהנה באכילתו ואפילו [[מתעסק]] יצא. אבל לגבי תקיעת שופר כתוב 'זכרון תרועה' והיה סברה שאינו יוצא ידי חובה כיון שהוא מתעסק בעלמא.
 
לומדת מזה הגמרא שרבא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ומקשה עליו מהמשנה בברכות (ב א) שאם היה קורא בתורה והגיע זמן קריאת שמע, רק אם כיוון ליבו יצא, ומתרצת (וכן מתרצת הגמרא שם בברכות יג א) שמדובר שהיה קורא על מנת להגיה, ולכן צריך שיכוון לקרוא בתורה, אך לאו דווקא שיכוון לצאת ידי חובת קריאת שמע.
<BR/>עוד מקשה הגמרא מהמשנה האומרת שמי ש[[היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה]], רק אם כיוון ליבו יצא, משמע שמצוות צריכות כוונה. מתרצת הגמרא, שהכוונה שכיוון ליבו לשמוע, ולאו דווקא לצאת ידי חובה.
<BR/>עוד מקשה הגמרא מהמשנה האומרת שמי ש[[היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה]], רק אם כיוון ליבו יצא, משמע שמצוות צריכות כוונה. מתרצת הגמרא, שהכוונה שכיוון ליבו לשמוע, ולאו דווקא לצאת ידי חובה.
<BR/>בהמשך הדברים, מביאה הגמרא מעשה בר' זירא שאמר למשמשו שיכוון ויתקע לו, כלומר לכוון להוציאו ידי חובה. מזה לומדת הגמרא שהמשמיע חייב לכוון להוציא את השומע ידי חובה.  
<BR/>בהמשך הדברים, מביאה הגמרא מעשה בר' זירא שאמר למשמשו שיכוון ויתקע לו, כלומר לכוון להוציאו ידי חובה. מזה לומדת הגמרא שהמשמיע חייב לכוון להוציא את השומע ידי חובה.  

גרסה מ־18:00, 16 ביוני 2020

מקורות
בבלי:ברכות יג א; ראש השנה כח א-ב
רמב"ם:שופר ב ד
שולחן ערוך:אורח חיים ס ד

אדם שעושה פעולה מסויימת ויש בפעולה זו מצווה, אך הוא לא מתכוון בפעולתו לשם מצווה, האם יצא ידי חובה או לא.

סוגיות הגמרא

סוגיה דראש השנה

הגמרא (ראש השנה כח א) מביאה הלכה פשוטה שאם כפו על אדם לאכול מצה ואכלה, יצא ידי חובה. ומסביר שם רב אשי שהכוונה שכפו אותו אנשים פרסיים, כלומר שהכריחוהו בכוח. ומסביר רש"י שם (ד"ה שכפאוהו) שאף שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל פסח, יצא ידי חובה.
מזה לומד רבא, שהתוקע בשופר על מנת לשיר יצא ידי חובה. וחידוש יש בדבר יותר מאכילת מצה, שכן במצה המצוה היא אכילה, והרי אכל ונהנה באכילתו ואפילו מתעסק יצא. אבל לגבי תקיעת שופר כתוב 'זכרון תרועה' והיה סברה שאינו יוצא ידי חובה כיון שהוא מתעסק בעלמא.

לומדת מזה הגמרא שרבא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ומקשה עליו מהמשנה בברכות (ב א) שאם היה קורא בתורה והגיע זמן קריאת שמע, רק אם כיוון ליבו יצא, ומתרצת (וכן מתרצת הגמרא שם בברכות יג א) שמדובר שהיה קורא על מנת להגיה, ולכן צריך שיכוון לקרוא בתורה, אך לאו דווקא שיכוון לצאת ידי חובת קריאת שמע.
עוד מקשה הגמרא מהמשנה האומרת שמי שהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, רק אם כיוון ליבו יצא, משמע שמצוות צריכות כוונה. מתרצת הגמרא, שהכוונה שכיוון ליבו לשמוע, ולאו דווקא לצאת ידי חובה.
בהמשך הדברים, מביאה הגמרא מעשה בר' זירא שאמר למשמשו שיכוון ויתקע לו, כלומר לכוון להוציאו ידי חובה. מזה לומדת הגמרא שהמשמיע חייב לכוון להוציא את השומע ידי חובה.
מסקנת הגמרא שיש בזה מחלוקת תנאים. לדעת תנא קמא די שהמשמיע תוקע להוציא עצמו, וכל מי ששומע אותו יוצא ידי חובה, ואילו לפי ר' יוסי זהו דווקא בשליח ציבור, אבל יחיד צריך שיכוון גם להוציא את השומע.
יוצא מזה לכאורה, שמחלוקת ר' זירא ורבא האם מצוות צריכות כוונה, היא מחלוקת התנאים, שלדעת ר' יוסי מצוות צריכות כוונה, ולדעת תנא קמא מצוות אינן צריכות כוונה. כך עולה גם להדיא מן הגמרא בספחים דלהלן. אמנם הראשונים דנו בדבר כפי שיובא בהמשך.

סוגיה דפסחים

במקום אחר בגמרא (פסחים קיד ב) מבואר שזו בעצם מחלוקת תנאים האם מצוות צריכות כוונה או לא.
המשנה אומרת שבליל פסח צריך לאכול פעמיים מרור, פעם אחת לפני אכילת מצה ופעם אחרי אכילת המצה. ובגמרא ולומד מזה ריש לקיש שמצוות צריכות כוונה. ומסביר את דבריו, שהרי בפעם הראשונה הוא אוכל מרור ומברך בורא פרי האדמה, ואם מצוות אינן צריכות כוונה למה מביאים לו פעם שניה שוב מרור? על כרחינו לומר שזה מפני שלא כיוון לשם מצוה באכילה הראשונה, וכעת צריך להטביל שוב לשם מרור ולברך 'על אכילת מרור'. אך הגמרא דוחה ואומרת שייתכן ששני הטיבולים נועדו כדי שיהיה היכר לתינוקות ויתעוררו לשאול על הדבר.
לאחר מכן מביאה הגמרא ברייתא מפורשת בה כתוב שאם אכל את המרור בלא כוונת מצווה יצא ידי חובה. אלא שזו מחלוקת תנאים, כי ר' יוסי אומר שאע"פ שטיבל בחזרת, מצוה להביא לפניו שוב חזרת וחרוסת ושני תבשילין, ומכך שר' יוסי אומר מצוה להביא לפניו וכו', מוכח שאין זה רק משום היכר לתינוקות, אלא כדי שיצא ידי חובת מרור, כיון שאת החזרת הראשונה אכל שלא לשם מרור.

סוגיה דעירובין

במקום נוסף (עירובין צה ב) תולה הגמרא את השאלה האם מצוות צריכות כוונה במחלוקת תנאים, בענין אדם שמוצא תפילין בשבת, האם מותר לו להכניסן לרשות היחיד על מנת שלא יזוקו. לדעת תנא קמא מותר להכניס זוג אחד ע"י כך שהוא לובש אותן, ואחר כך יכול לחזור ולהביא עוד זוג וכו'. לעומת זאת דעת רבן גמליאל שיכול להכניס את התפילין שנים שנים, כלומר בכל פעם שני זוגות. הגמרא מביאה כמה דרכים לבאר את מחלוקתם. האופן האחרון שבו הולכת הגמרא הוא לומר שסוברים שני התנאים ששבת זמן תפילין הוא, אלא שתנא קמא סובר שמצוות צריכות כוונה, ולכן יכול ללבוש כל פעם רק זוג אחד, כיון שאם תהיה כוונתו למצוה, הרי הוא עובר על בל תוסיף בכך שמניח שנים, ואם אין כוונתו למצווה, הרי שיש כאן משוי. לעומת זאת רבן גמליאל סובר שמצוות אין צריכות כוונה, וממילא גם אם לא מכוון בלבישתו למצווה, יש כאן מצווה.

מחלוקת הראשונים

הרי"ף (ראש השנה ז א) הביא דברי ר' זירא להלכה שצריך שיתכוון שומע ומשמיע, ורק בשליח ציבור אמרו שהעובר אחורי בית כנסת ושמע קול תקיעה יצא, לפי ששליח ציבור דעתו על כל מי ששומע. אבל ביחיד, אף שהתוקע מכוון להוציא עצמו, אין השומע יוצא ידי חובה עד שיכוון התוקע להוציאו.
בעל המאור (ד"ה לפום) חלק על הרי"ף וכתב שיש לפסוק כרבא שמצוות אינן צריכות כוונה, שכן המסקנה בעירובין. אבל הוסיף שיש אומרים שרבא ור' זירא אינן חולקים, אלא כוונת ר' זירא לומר למשמשו שיתקע לו לשם קול שופר, ולאו דווקא לשם מצוה, אלא מפירוש רש"י נראה שלא מפרש כן. וגם מסתבר כן, שהרי לא ייתכן שר' זירא יחמיר למשמיע יותר מהשומע. ועוד שהגמרא מעמידה דעת ר' זירא כר' יוסי, שחלוקים עליו חכמים. לכן יש לפסוק כחכמים וכרבא שמצוות אינן צריכות כוונה, וליתא לדברי הרי"ף.