הבדלים בין גרסאות בדף "מצוות צריכות כוונה"
| שורה 9: | שורה 9: | ||
<BR/>לאחר מכן מביאה הגמרא ברייתא מפורשת בה כתוב שאם אכל את המרור בלא כוונת מצווה יצא ידי חובה. אלא שזו מחלוקת תנאים, כי ר' יוסי אומר שאע"פ שטיבל בחזרת, מצוה להביא לפניו שוב חזרת וחרוסת ושני תבשילין, ומכך שר' יוסי אומר '''מצוה''' להביא לפניו וכו', מוכח שאין זה רק משום היכר לתינוקות, אלא כדי שיצא ידי חובת מרור, כיון שאת החזרת הראשונה אכל שלא לשם מרור. | <BR/>לאחר מכן מביאה הגמרא ברייתא מפורשת בה כתוב שאם אכל את המרור בלא כוונת מצווה יצא ידי חובה. אלא שזו מחלוקת תנאים, כי ר' יוסי אומר שאע"פ שטיבל בחזרת, מצוה להביא לפניו שוב חזרת וחרוסת ושני תבשילין, ומכך שר' יוסי אומר '''מצוה''' להביא לפניו וכו', מוכח שאין זה רק משום היכר לתינוקות, אלא כדי שיצא ידי חובת מרור, כיון שאת החזרת הראשונה אכל שלא לשם מרור. | ||
במקום | במקום נוסף (עירובין צה ב) תולה הגמרא את השאלה האם מצוות צריכות כוונה במחלוקת תנאים, בענין [[אדם שמוצא תפילין בשבת]], האם מותר לו להכניסן לרשות היחיד על מנת שלא יזוקו. לדעת תנא קמא מותר להכניס זוג אחד ע"י כך שהוא לובש אותן, ואחר כך יכול לחזור ולהביא עוד זוג וכו'. לעומת זאת דעת רבן גמליאל שיכול להכניס את התפילין שנים שנים, כלומר בכל פעם שני זוגות. הגמרא מביאה כמה דרכים לבאר את מחלוקתם. האופן האחרון שבו הולכת הגמרא הוא לומר שסוברים שני התנאים ש[[שבת זמן תפילין]] הוא, אלא שתנא קמא סובר שמצוות צריכות כוונה, ולכן יכול ללבוש כל פעם רק זוג אחד, כיון שאם תהיה כוונתו למצוה, הרי הוא עובר על בל תוסיף בכך שמניח שנים, ואם אין כוונתו למצווה, הרי שיש כאן משוי. לעומת זאת רבן גמליאל סובר שמצוות אין צריכות כוונה, וממילא גם אם לא מכוון בלבישתו למצווה, יש כאן מצווה. | ||
גרסה מ־16:09, 16 ביוני 2020
| בבלי: | ברכות יג א; ראש השנה כח א-ב |
| רמב"ם: | שופר ב ד |
| שולחן ערוך: | אורח חיים ס ד |
אדם שעושה פעולה מסויימת ויש בפעולה זו מצווה, אך הוא לא מתכוון בפעולתו לשם מצווה, האם יצא ידי חובה או לא.
סוגיות הגמרא
בגמרא (ראש השנה כח א) מובאים דברי רבא האומר שהתוקע בשופר על מנת לשיר יצא ידי חובה. לומדת מזה הגמרא שרבא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ומקשה עליו מהמשנה בברכות (ב א) שאם היה קורא בתורה והגיע זמן קריאת שמע, רק אם כיוון ליבו יצא, ומתרצת (וכן מתרצת הגמרא שם בברכות יג א) שמדובר שהיה קורא על מנת להגיה, ולכן צריך שיכוון לקרוא בתורה, אך לאו דווקא שיכוון לצאת ידי חובת קריאת שמע.
עוד מקשה הגמרא מהמשנה האומרת שמי שהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, רק אם כיוון ליבו יצא, משמע שמצוות צריכות כוונה. מתרצת הגמרא, שהכוונה שכיוון ליבו לשמוע, ולאו דווקא לצאת ידי חובה.
במקום אחר בגמרא (פסחים קיד ב) מבואר שזו בעצם מחלוקת תנאים האם מצוות צריכות כוונה או לא.
המשנה אומרת שבליל פסח צריך לאכול פעמיים מרור, פעם אחת לפני אכילת מצה ופעם אחרי אכילת המצה. ובגמרא ולומד מזה ריש לקיש שמצוות צריכות כוונה. ומסביר את דבריו, שהרי בפעם הראשונה הוא אוכל מרור ומברך בורא פרי האדמה, ואם מצוות אינן צריכות כוונה למה מביאים לו פעם שניה שוב מרור? על כרחינו לומר שזה מפני שלא כיוון לשם מצוה באכילה הראשונה, וכעת צריך להטביל שוב לשם מרור ולברך 'על אכילת מרור'. אך הגמרא דוחה ואומרת שייתכן ששני הטיבולים נועדו כדי שיהיה היכר לתינוקות ויתעוררו לשאול על הדבר.
לאחר מכן מביאה הגמרא ברייתא מפורשת בה כתוב שאם אכל את המרור בלא כוונת מצווה יצא ידי חובה. אלא שזו מחלוקת תנאים, כי ר' יוסי אומר שאע"פ שטיבל בחזרת, מצוה להביא לפניו שוב חזרת וחרוסת ושני תבשילין, ומכך שר' יוסי אומר מצוה להביא לפניו וכו', מוכח שאין זה רק משום היכר לתינוקות, אלא כדי שיצא ידי חובת מרור, כיון שאת החזרת הראשונה אכל שלא לשם מרור.
במקום נוסף (עירובין צה ב) תולה הגמרא את השאלה האם מצוות צריכות כוונה במחלוקת תנאים, בענין אדם שמוצא תפילין בשבת, האם מותר לו להכניסן לרשות היחיד על מנת שלא יזוקו. לדעת תנא קמא מותר להכניס זוג אחד ע"י כך שהוא לובש אותן, ואחר כך יכול לחזור ולהביא עוד זוג וכו'. לעומת זאת דעת רבן גמליאל שיכול להכניס את התפילין שנים שנים, כלומר בכל פעם שני זוגות. הגמרא מביאה כמה דרכים לבאר את מחלוקתם. האופן האחרון שבו הולכת הגמרא הוא לומר שסוברים שני התנאים ששבת זמן תפילין הוא, אלא שתנא קמא סובר שמצוות צריכות כוונה, ולכן יכול ללבוש כל פעם רק זוג אחד, כיון שאם תהיה כוונתו למצוה, הרי הוא עובר על בל תוסיף בכך שמניח שנים, ואם אין כוונתו למצווה, הרי שיש כאן משוי. לעומת זאת רבן גמליאל סובר שמצוות אין צריכות כוונה, וממילא גם אם לא מכוון בלבישתו למצווה, יש כאן מצווה.