תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב:
עדכון: עקב כמות הסוגיות הנמוכה עד כה, מועד סיום התחרות יוארך עד א' באייר,
כמו כן סכום הפרסים הסופי ייקבע בהתאם לכמות הסוגיות שתשלחנה
להשתתפות בתחרות >>

הבדלים בין גרסאות בדף "מלאכות חול המועד"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
תגית: הפניה חדשה
 
(2 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
מועד קטן
#הפניה [[טיוטה:מלאכות חול המועד]]
 
חול המועד
א) כ' הרמב״ן בריש מועד קטן "הלכות מועד אעפ"י שהן עקרות ואין למדות זו מזו נ"ל שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים ומכשירים נמי התירה בשא"א להן לעשותו מעי"ט יותר משאר מלאכות וזה הכלל שבמועד כל שהוא (טורח) באוכל נפש עצמו מותר כדרכו ואע"פ שהוא טורח גדול וזהו מדלין מים לירקות כדי לאכלן וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן" וכו', ושם בהמשך דבריו לגבי מכשירי אוכל נפש וז"ל "וכן במכשירין כל שהן קרובין לאוכל נפש עצמו עשו אותן כאוכל נפש ומותר אפילו במלאכת אומן זו היא שהתיר ר"י לאמי תנוראה למגדל תנורי ולמגדל מהולתא והגדילה היא עשיית המהולתא כדרכן ועשיית התנורין והתירן מפני שהן מכשירי אוכל נפש כענין שהתיר ר' יהוד' גריפת תנור ביו"ט והלכה כמותו וא"צ לומר בשפוד שפיצם ושנרצף ואפילו לעשותו לכתחלה שהן מכשירין הצריכין במועד שהן מותרין וכן בסכין לחדדה כדרכה ואפי' במלאכת אומן ולעשותו לכתחלה כשנשבר במועד איפשר שהוא לפי מה שהוא הנשאל, ויש להתיר וכו' כולן מפני שהן מכשירין נפש הותרו אעפ"י שיש בהן מלאכת אומן והוא נהנה בהם אף לאחר המועד" עכ"ל.
ועיין בבית יוסף בסי' תקמ' בד"ה "ומ"ש רבינו בשם ה"ר פרץ" ובמגן אברהם שם, שהביאו מהרמב"ן דהטעם שלא התירו לבנות איצטבא לישב עליה ואבוס לבהמה אלא מעשה הדיוט, משום דלא התירו במעשה אומן אלא צורך אוכל נפש.
ועיין בב"י בס"ס תקמ' הביא מהרמב"ן שם דסכין ודאי מותר לחדדה כדרכה אפילו במלאכת אומן, והביאו הרמ"א בהג"ה שם, והיינו משום דהוא מכשירי אוכל נפש וכמובא לעיל מהרמב"ן דגם מכשירי אוכל נפש התירו במעשה אומן, וכן מבואר במגן אברהם תקמא' סק"א.
והנה תנן במשנה י. "מעמידין תנור וריחים במועד רבי יהודה אומר אין מכבשין את הריחים בתחילה" ובגמ' "מאי מכבשין רב יהודה אמר מנקר ריחיא רב יחיאל אמר בת עינא", וכ' הרא"ש בסי' יח' וז"ל "כ' הראב"ד ז''ל דרב יהודה אומר דוקא מנקר ריחיא דמעשה הדיוט הוא אבל בת עינא לא דמעשה אומן הוא ורב יחיאל אומר בת עינא וכ"ש מנקר ריחיא", עכ"ל.
והנה לפ"ז דברי הרמב״ן לחלק בין מכשירי אוכל נפש לשאר צרכי המועד, אינם אלא לפי דבריו שפסק שם כרב יחיאל דגם בת עינא מותר לרבנן (וכן דעת הרמב״ם בפ"ח מהל' יו"ט הי"ג), אבל לפי דברי הרא"ש בשם הראב"ד שם בהמשך דבריו, וכן פסק הטור בס"ס תקמ', דהלכה כרב יהודה דבת עינא אסור, יוצא מבואר דלא כהרמב"ן, דאין חילוק בין צורך אוכל נפש לשאר צרכי המועד, ולא הותר כי אם מעשה הדיוט.
והאמת דכן מבואר להדיא בטור בריש סי' תקמא' "מותר לעשות מצודות דגים מערבה שהוא מעשה הדיוט אבל לא הארוגין מחוטין שהוא מעשה אומן", אע"פ שהוא צורך אוכל נפש, ומקורו הוא מדאי' בגמ' יא. "רב שרא לחייא בר אשי למיגדל אוהרי בחולא דמועדא מאי טעמא מעשה הדיוט הוא אבל איזלי אסור מאי טעמא מעשה אומן הוא".
והנה בשו"ע בריש סימן תקמא' הביא דברי הטור בזה אע"פ שבסי' תקמ' פסק כהרמב"ם והרמב"ן שהתירו גם בבת עינא, ונראה שהבין דלא סתרי אהדדי, וכן המגן אברהם הקשה בר"ס תקמא' מדברי הרמ"א בשם הרמב״ן לגבי סכין על דברי הטור והשו"ע במצודות דגים עי"ש מה שתירץ והביאוהו האחרונים.
אמנם לכאורה נראה ברור שדברי הטור במצודות דגים הם לפי דרכו בבת עינא, אבל להרמב"ם והרמב"ן ליתא להך מימרא ולא קשה מידי כל קושיותיהם. ומדויק היטב שהרמב"ם השמיט לגמרי מימרא זו (ואפשר שסובר שהיא אליבא דרב יהודה ולא קי"ל כוותיה), והרמב"ן נראה שגרס שם בגמ' באופ"א, שכ' בתוך דבריו "ושאינו אוכל נפש ומכשיריו והוא לצורך המועד, כגון כסות וכלים במלאכת אומן אסרו ובהדיוט התירו זו היא ששנינו ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב וכו' וכן שנינו בעשיית מעקה מעשה הדיוט מותר וכן אמרו בעשיית אוהל וכן נמי סירוג המיטות" וכו' עכ"ל, ולא מצאתי מקור למה שכ' "וכן אמרו בעשיית אוהל" מלבד שנאמר שלא גרס "למיגדל אוהרי" אלא "אוהלי" ודוק.
וצריך עיון לדעת הטור מהא דריש פ"ב "טוחנים במועד לצורך המועד" וה"ה קצירה וצידה וכבישה עי"ש והובא בטור בסי' תקלג', ועי"ש להדיא דגם אומנין מותרים בכל זה, וכן כיבוס וגילוח למאן דהותר לו אין צריך מעשה הדיוט דוקא, וכן כ' הטור בריש הלכות חול המועד "עיקרן אינו אלא מדרבנן הלכך התירו דבר האבד פירוש שהוא אבד אם לא יעשנו והתירו כל צרכי רבים ואפילו צרכי יחיד אם אינו מעשה אומן והתירו כל צרכי המועד" עכ"ל, משמע מלשונו שצרכי המועד מותרים אפילו מעשה אומן, ד"מעשה הדיוט" הוא היתר אחר שכתב קודם לכן, שהתירו אפילו צרכי יחיד אם הוא מעשה הדיוט, ואח"כ הוסיף שצרכי המועד מותרים, משמע שצורך המועד מותר אפילו מעשה אומן.
וברמב"ן שם כ' שצרכי גופו הוא מכלל צרכי אוכל נפש שהתירו גם מעשה אומן, אבל לדעת הטור קשה. ואולי יש לחלק בזה בין צורך אוכל נפש למכשירי אוכל נפש, שצורך אוכל נפש ממש התירו גם מעשה אומן, אבל לא משמע כן מלשון הטור שסתם וכ' שצרכי המועד מותרים ולא חילק איזה צורך המועד, ואדרבא משמע שאינו אפילו מכשירי אוכל נפש.
עוד צריך עיון דהנה מלשון הטור שכ' שצורך המועד מותרים ולא חילק משמע אפילו שאינו צורך אוכל נפש כלל וכמו שנתבאר, וצריך עיון דלפי זה יוצא שמש"כ הטור שמעשה הדיוט מותר אפילו צרכי יחיד, הכוונה אפילו שלא לצורך המועד כלל. וזה אינו שהרי הטור כ' בהדיא בסי' תקמא' על מה שהתיר מעשה הדיוט "וכל זה בצריך לה במועד" וכן שם לגבי הדיוט תופר כדרכו, והוא מדברי תוס' במו"ק י. ד"ה "ההדיוט" דבחינם ודאי לא התירו עי"ש.
גם צ"ע דבריו מיניה וביה דכיון שביאר בסי' תקמא' שבעינן שיהיה צריך לו במועד, א"כ עיקר ההיתר הוא מפני צורך המועד, וא"כ צ"ב מה שכ' שמעשה הדיוט מותר ולא הזכיר את עיקר טעם ההיתר משום שהוא צורך המועד ונמצא העיקר חסר מן הספר.
ונראה בדעת הטור דיש לחלק בין כשעושה מעשה במועד שאינו אלא רק לצורך המועד ואינו מתקיים לאחר המועד, ובין כשעושה מעשה שמתקיים ונהנה ממנו גם לאחר המועד. דבכל הנך דברים שלא שרינן אלא מעשה הדיוט איירי בדברים שעושה שמתקיימים ונהנה מהם לאורך זמן, משא"כ בדברים שאינו נהנה מהם אלא במועד עצמו בזה התירו לדעת הטור אפילו מעשה אומן.
והביאור בזה, דדברים שמתקיימים לאחר המועד כגון שאורג מצודות דגים או מיטה, או בונה איצטבא וספסל או ריחים, לא חשיב שעוסק בצורך המועד, כיון שהוא צורך האדם סתם בין במועד ובין שלא במועד, ומה שצריך להם גם במועד לא מחשיבו "צורך המועד", אבל דבר שאינו עומד אלא במועד עצמו כגון לטחון קמח לצורך המועד או לגלח ולכבס, זה חשיב צורך המועד עצמו, כיון שהוא מצרכיו שאינו צריך להם אלא למועד.
ובזה מדויק היטב דברי הטור שכ' סתם שכל צרכי המועד מותר אפילו מעשה אומן ולא חילק בזה, משמע אפילו אינם צורך אוכל נפש כלל, דלא חשיב "צרכי המועד" אלא בדברים שהם רק לצורך המועד ואינו נהנה מהם לאחר המועד וכנ"ל, ומה שכתב הטור שמעשה הדיוט מותר לצורך יחיד ומשמע אפילו כשאינו לצורך המועד, אין כוונתו שאינו צריך לו במועד, דודאי צריך לו במועד כמש"כ בסי' תקמא' וכנ"ל, אלא שלא חשיב "צורך המועד" כיון שיהנה ממנו גם לאחר המועד.
ולכן לא הזכיר שההיתר הוא מצד צורך המועד, שזה אינו סיבה להתיר אלא כשחשיב שמתעסק בצורך המועד אבל בזה אע"פ שצריך לו במועד לא חשיב שמתעסק בצורך המועד, ועיקר ההיתר הוא שהוא מעשה הדיוט, אלא שיש תנאי שיהיה צריך לו במועד משום דאם אין לו שום שייכות למועד לא מסתבר שיתירו בחינם.
ועיין רמב"ן שהובא לעיל שם שכ' "מפני שהן מכשירין נפש הותרו אעפ"י שיש בהן מלאכת אומן והוא נהנה בהם אף לאחר המועד", ומבואר שנחית לסברא זו שהיה מקום לחלק כחילוק דלעיל בין דברים שנהנה בהם לאחר המועד לדברים שאינו נהנה מהם אלא במועד.
 
ב) במשנה ח: "ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב" וכן לק' יא. במשנה "עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט אבל לא מעשה אומן" וכן שם לעיל בגמ' "רב שרא לחייא בר אשי למיגדל אוהרי בחולא דמועדא מאי טעמא מעשה הדיוט הוא אבל איזלי אסור מאי טעמא מעשה אומן הוא", ומבואר דצרכי יחיד מותרים בחול המועד מעשה הדיוט.
וכתבו תוס' י. ד"ה "ההדיוט תופר כדרכו- נראה דוקא לצורך המועד אבל בחנם למה יתירו אפילו על ידי שינוי, מיהו לא איירי בדבר האבד דהיכא דאיכא דבר האבד קי"ל כרבי יוסי דאין מצריך שינוי בדבר האבד" עכ"ל, וצריך ביאור, כיון שדבריהם אזלי על דין הדיוט ולא על אומן, איך הוכיחו מזה שלא איירי בדבר האבד, הא אמרי' "ההדיוט תופר כדרכו" בלא שינוי, וכן ק' בתחילת דבריהם שכתבו "אבל בחנם למה יתירו אפילו על ידי שינוי" משמע שיש כאן שינוי.
ונראה מוכח מזה שיטת תוס' שבאמת אין חילוק בין מעשה הדיוט למעשה אומן, ועיקר ההיתר לעשות צרכי יחיד הוא לעשותם בשינוי, אלא שכיון שאיירי בדבר שהדרך ליתנו לאומן לעשותו, ממילא זה גופא שעושהו הדיוט הוי שינוי, ומה שההדיוט תופר כדרכו הוא אותו היתר עצמו שהאומן מכליב.
ובגמ' שם "מסרגין את המיטות מאי מסרגין ומאי ממתחין וכו' במסרגין כולי עלמא לא פליגי דשתי וערב" וכו' וכתבו שם תוס' וז"ל "תימה היאך מותר לעשות מלאכה כי האי בלא שינוי", והרא"ש בסי' יח' כ' ע"ז בסו"ד "ושרי ליה רבי מאיר בלא שינוי דחשיב ליה דבר האבד". ודבריהם צריכים עיון, דמסתמא דמלתא משמע שאינו מלאכת אומן אלא מלאכת הדיוט, דלא איירי התנא לאומן אלא לכל אדם בביתו, וא"כ יש לתמוה מה אכפת לן שהוא מלאכה גמורה, הרי לא מצינו בשום מקום שמעשה הדיוט לצורך המועד צריך שינוי. ונראה מזה כנ"ל שמעשה הדיוט יסודו הוא מדין שינוי, ולכן כאן שהוא דבר הרגיל שעושה כל אדם בביתו ואין שייך בו מעשה אומן, יש לאסור אפילו מעשה הדיוט עד שיעשה שינוי, אלא אם כן הוא דבר האבד כמש"כ הרא"ש.
והנה כ' הטור בסי' תקמ' "מותר ליטול גבשושית שבבית", וכ' על זה הב"י וז"ל "דאע"ג דמלאכה גמורה היא ואינו דבר האבד שרי בחול המועד כיון שאינה מלאכה של טורח" עכ"ל והביאוהו הנו"כ, ולכאורה צ"ע כיון שאינו מעשה אומן והוא צורך הבית ומצרכי המועד הוא, מה אכפ"ל שאינו דבר האבד, הא כל מעשה הדיוט מותר במועד, אלא נראה ברור מדברי הב"י כנ"ל שיסוד ההיתר במעשה הדיוט הוא מדין שינוי, וכאן שלא שייך בו כלל מעשה אומנות א"כ אין שינוי במה שעושהו מעשה הדיוט, ולכן הוקשה לו א"כ ייאסר לגמרי, וחידש שדבר שליכא שום טרחא מותר אפילו בלי שינוי.
אמנם בטור ריש הלכות חול המועד כ' וז"ל "אבל עיקרן אינו אלא מדרבנן הלכך התירו דבר האבד פירוש שהוא אבד אם לא יעשנו והתירו כל צרכי רבים ואפילו צרכי יחיד אם אינו מעשה אומן" וכו' עכ"ל, מדכ' בסתמא שצרכי יחיד מותרים בחול המועד, משמע שיסוד ההיתר אינו מדין שינוי מחמת שאינו עושהו מעשה אומן, אלא כל צורך המועד מותר ורק יש תנאי שלא יהיה מעשה אומן ודלא כמשנ"ת לתוס' והרא"ש.
ובזה מדויק היטב שכ' הטור בסי' תקמא' לגבי מסרגין המיטות "וכל זה בצריך לה במועד", והנה לדברי הרא"ש שבמעשה הדיוט בעי' שינוי וכאן ההיתר הוא מדין דבר האבד, א"כ אין צריך שיהיה צורך המועד כלל, על כרחך דהטור סובר שאינו דבר האבד ואעפ"כ מותר משום דכל מעשה הדיוט מותר אפילו בלא שינוי.
ובמתני' ו: ומקרין את הפירצה במועד ובשביעית בונה כדרכו", ושם ז. "כיצד מקרין רב יוסף אמר בהוצא ודפנא במתניתא תנא צר בצרור ואינו טח בטיט אמר רב חסדא לא שנו אלא כותל הגינה אבל כותל החצר בונה כדרכו", ופרש"י במשנה "ומקרין את הפרצה- שאם נפלה מקצתה חוזר ומתקנה במועד" ובשביעית בונה כדרכו- מתחילה" וכו', משמע מדבריו דחילוק המשנה בין המועד לשביעית הוא שבשביעית מותר לבנות מתחילה ובמועד אין היתר אלא לקרות פירצה כשהגדר כולה קיימת (כיון דליכא פסידא יתירא כדפרש"י, ועיין פמ"ג בא"א תקמ' סק"ז), ודינא דרב יוסף לקרות מעשה הדיוט ולא מעשה אומן, הוא דין נוסף שלא משמע ממתני' אלא חידושא דרב יוסף הוא. ולפ"ז גם חילוקא דרב חסדא בין כותל גינה לכותל חצר, שבכותל חצר בונה כדרכו, הוא כלפי הך דינא שלא לבנות מתחילה אלא רק לקרות פירצה כשהגדר קיימת, שהרי לק' אמרי' שמתני' דייקא כרב חסדא, משמע שרב חסדא איירי כלפי חידושא דמתני'. אבל בדרכי משה הביא דברי המרדכי שכ' על הא דרב חסדא, דדוקא כותל חצר הסמוכה לרה"ר אבל כותל שבין חצר לחצר ישראל אסור לבנותה כדרכה אלא בהוצא ודפנא, וכן הרמב״ם כ' בפ"ח ה"ו "כותל גנה שנפל בונהו מעשה הדיוט או גודר אותו בקנים וגומא וכיוצא בהן אבל כותל חצר שנפל בונהו כדרכו", ולא הזכיר כלל "פירצה", משמע מדבריהם, שפירצה לאו דווקא, ועיקר חילוק המשנה הוא שבמועד אינו בונה אלא מעשה הדיוט, ורב יוסף בא לפרש מימרא דמתני', מהו "מקרין" שפירושו הוא "מעשה הדיוט ולא מעשה אומן".
ונראה דתלוי בהנ"ל דלשיטת הרא"ש ותוס' ודאי יש לפרש הא דתנן "ובשביעית בונה כדרכו" שהכונה שבמועד צריך לבנותו רק מעשה הדיוט, דלשיטתם הדין "מעשה הדיוט" הוא "שלא כדרכו", אבל להטור ודאי "שלא כדרכו" לא שייך לדין מעשה הדיוט, ו"שלא כדרכו" הכונה שאינו בונה מתחילה כדפרש"י.
 
ג) בגמ' י: "ואמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסור א"ר יוסי בר אבין ובדבר האבד מותר", וכ' הרא"ש בסי' כג' וז"ל "ולא מיקרי דבר האבד אלא שיחסר מן הקרן כגון הני תוחלני וזיתיו הפוכין ובורו לגוף וכגון הני דבני אקרא דשנוותא שאם לא ילך עתה לא ימצאם לאחר המועד אבל אם יום השוק הוא במועד ויוכל עתה למכור סחורתו בריוח ולאחר המועד לא יוכל להרויח כל כך אבל מן הקרן לא יפסיד אסור למכור במועד והכי איתא בירושלמי פ"ב הלכה ג אי ידע דלא מזדבני והוא פוחת מקרנא מזדבן" עכ"ל והביאו הטור והשו"ע באו"ח סי' תקלט'. עוד כ' שם הרא"ש וז"ל "ועוד גרסינן פרקמטיא אבודה שרי מזבנינהו במועדא רבי יעקב בשם רבי אחא בשם ר' יוסי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה במועדא לא הוה ידע דשיירתא עלתה ומוזלא עבידתא אלמא עבורי רווחא פסידא היא משמע מהא ירושלמי אם נזדמן במועד דבר שאינו מצוי מיקרי שפיר דבר האבד כגון אם באו שיירות של סוחרים במועד והביאו הרבה סחורות ומוכרים בזול ולא ימצאו אחר המועד ואף השיירות קונין עתה הסחורות ביוקר קונין מהן ומוכרין להן דמניעת הריוח הוא הפסד כיון דדבר שאינו מצוי הוא" עכ"ל.
והקשה הב"י שם בד"ה "ואיכא למידק" דדברי הרא"ש סתרי אהדדי, ותי' וז"ל "ונראה לומר דשאני התם שיום השוק הוא יום אחד בשבוע וכיון שהוא מצוי בכל שבוע נמצא שאין כאן הפסד שאם לא מכרו ביום שוק של שבוע זה ימכרנו ביום שוק של שבוע הבא ומפני ספק שמא לא ימכרנו כל כך ביוקר לא שרינן ליה למכרו במועד" וכו'. והנה במ"ב שם הביא רק תחילת דברי הב"י שיום השוק מצוי בכל שבוע ולכן לא מיקרי דבר האבד, אבל זה תמוה, דא"כ אין חילוק בין קרן לרווח, אלא עיקר הטעם הוא שגם הרווח אינו דבר האבד, וגם כלפי הקרן לא שרינן בכה"ג, שהרי אם עד יום השוק הבא לא יוכל למכור כלל אעפ"כ לא חשיב דבר האבד. וגם במה שהוסיף הב"י שיש כאן ספק שמא ביום השוק הבא לא יצליח למכרו, וגם זה תמוה כנ"ל, דאם מספק לא חשיב דבר האבד א"כ גם מספק שמא יפסיד גם את הקרן לא חשיב דבר האבד, וביותר דבמגן אברהם בסי' תקמא' כ' שגם מספק חשיב דבר האבד (ואפשר שמחלק בין ספק שיפסיד את הקרן לספק על הרווח ואינו מובן).
אלא נראה בזה כונת הרא"ש שמה שכתב שכשלא יפסיד מן הקרן לא מיקרי דבר האבד, אין כונתו שלא יפסיד מקרן דידיה כמה שהוציא לקנות סחורתו, אלא מקרן דהשתא, כמה שווי סחורתו עכשיו למכור, שמרוויח, אבל אינו מרוויח כל כך שאינו מוכרו ביותר משוויו, וכן משמע לשון הרא"ש שכ' "ולאחר המועד לא יוכל להרוויח כל כך". והביאור בזה נראה פשוט לפמשנ"ת לעיל בהע' שאין היתר בדבר האבד אלא בפסידא יתירא, ולא בהפסד מועט ולכן כאן שירוויח ורק לא ירוויח כל כך אלא פחות מזה קצת, חשיב הפסד מועט ואינו בכלל דבר האבד.
אמנם הטור הביא הך דינא דשיירות באופן אחר קצת, שכ' וז"ל "וכן אם באו שיירות והביאו סחורות שאינן מצויין כלל אחר המועד, או יקנו ממנו (וכן אם אינו מצוי) שיבואו שיירות כאלו לקנות מהם ולמכור להם" (נראה שחסר "מותר לקנות מהם ולמכור להם") עכ"ל, ולא הביא כלל מש"כ הרא"ש דעבורי רווחא פסידא הוא, משמע שסובר דבאמת עבורי רווחא לאו פסידא הוא, ובשיירות מותר באופן שלא ימצא כלל הך סחורה לאחר המועד, ולא יקנו ממנו כלל לאחר המועד, וחשיב דבר האבד משום שיפסיד גם הקרן וכדינא דלעיל, ולא הוסיף בזה אלא שמותר גם לקנות וענין לקנות כדי להשתכר שהביא בשם הרמב״ן שם בסמוך.
וברא"ש פ"ב סי' טו' "וכן אדם שצריך לקנות יין בבציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שנמצא במועד דבר האבד הוא ומותר לקנות לצורך כל השנה", ובטור שם העתיק דבריו וסיים על זה "אבל יותר מכדי צורך שתייתו לא יקנה" וכ' שם הב"י "וטעמו מפני שהוא כעשיית סחורה דאסור, ויש לדחות ולומר דכיון שאינו מצוי תדיר הוי כדין השיירות דשרי". והנה בשו"ע הביא דברי הטור, והאחרונים כתבו לחלק בין הך לשיירות בכמה אופנים (ועיין ב"ח שכ' דכאן איירי בדליכא ריווח מרובה אם יקנה השתא, והיינו כמו שכתבתי לעיל לחלק בין הך דשיירות לתחילת דברי הרא"ש). אמנם מסתימת דברי הטור משמע דכל היכא שמצוי לו כל השנה ואינו קונה השתא אלא כדי להרוויח, אע"פ שהוא רווח גדול אסור דעבורי רווחא אינו הפסד, וכפי שנתבאר בדעתו, והרא"ש לשיטתו לא הוסיף כדברי הטור, שסובר שעבורי רווחא פסידא הוא וכמובא לעיל.
 
ד) ונראה בכל זה דהנה בחול המועד התירו כמה מלאכות אע"פ שאסורות בשאר שבתות ויו"ט, כגון צורך המועד, מעשה הדיוט, ודבר האבד. ויש לחקור אם נאמר בזה סיבות וטעמים להתיר איסור מלאכה בחול המועד, או שנאמר בזה גדרי מלאכות שבהם נדחה איסור חול המועד. כלומר, האם נתחדש שכמו שביום טוב מותר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, כך בחול המועד מותר לעשות מלאכה כדי להציל מהפסד או לצורך המועד וכו', או שבאמת אין בטעמים אילו סיבה כדי להתיר, אלא שאין צריך סיבה להתיר, דודאי אין סיבה כלל לאסור בחול המועד בכל מלאכה, וסגי במה שאסור במקצת מלאכות כדי שלא יהיה כחול לגמרי (כלשון הר"ם ריש הל' חול המועד), אלא שכל הנך גדרים באו לומר סוגי מלאכות מותרות, שהרי אי אפשר לאסור ולהתיר באותו מקום, וע"ז אמרי' שבדבר האבד מותר דהיינו מלאכה שבמהותה היא דבר הפסד מותרת, וכן כיו"ב בשאר היתרים.
ובריש מכילתין "משקין בית השלחין במועד", ופירש רש"י "ודבר של הפסד התירו חכמים", אבל תוס' כתבו שם "ומשום פסידא התירו חכמים". ותלוי בהנ"ל, מלשון תוס' משמע שטעם ההיתר הוא משום הפסד, אבל ברש"י משמע שבא להגדיר מה מותר דהיינו מלאכת דבר של הפסד וכהצד הב'.
והרמב"ן בפסקי דינים שהובא לעיל כ' בד"ה "עוד אני צריך להתיר קשר אחר שהוא מקושר במועד" וז"ל "..וי"ל שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום [טוב] וכן מכשירין ובחש"מ הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך", הרי שהקיש היתר מלאכה בחול המועד להיתר מלאכת אוכל נפש ביום טוב, ומשמע כהצד הראשון.
 
ונראה דבזה תלוי מה שנחלקו בדבר האבד, דלהצד הראשון ודאי יש לומר כמש"כ הרא"ש שעבורי רווחא הוא ג"כ הפסד, וכמו שהתירו לצורך הפסד כך התירו לצורך מניעת רווח גדול, אבל ודאי המלאכה בעצמה אינה מלאכת הצלה והרחקת הפסד ונזק, אלא בהפסד ממש ולא במניעת רווח, והטור סובר כהצד הב' ולכן לא התיר אלא במקום הפסד הקרן שמתעסק בהצלת הסחורה ולמנוע ממנה הפסד.
 
ובזה מבואר היטב מה שנתבאר בדעת הטור להתיר מעשה אומן בדבר שאינו נהנה ממנו אלא במועד שאז חשיב שמתעסק בצורך המועד, ולאסור כשיהנה ממנו גם לאחר המועד משום דלא חשיב שמתעסק בצורך המועד אף שהוא דבר הצריך לו במועד אפילו למכשירי אוכל נפש, וכדלעיל. והשתא מבואר היטב דהטור סובר כהצד הב' וא"כ כיון שהתירו מלאכה שמהותה הוא צורך המועד, אין חילוק אם צריך לה לצורך אוכל נפש או שלא לצורך אוכל נפש, דאין הכונה שהתירו איסור מלאכה לצורך המועד שנחלק בין צורך לצורך, אלא התירו מלאכת צורך המועד, וכל מה שחשיב צורך המועד הרי הוא בכלל, אבל דבר שנהנה גם לאחר המועד שלא חשיב שמתעסק בצורך המועד, א"כ לא אכפ"ל שצריך לו במועד שהרי אין הצורך דוחה איסור מלאכה, אלא "מלאכת צורך המועד" מותרת, וזה לא חשיב "מלאכת צורך המועד" אלא מלאכה דעלמא שצריך לה במועד.
אבל הרמב"ן סובר כהצד הראשון שהתירו איסור מלאכה בגלל צורך המועד, וא"כ שפיר יש לחלק בין צורך לצורך, שצורך אוכל נפש הוא חשוב והוא סיבה להתיר איסור חול המועד כמו שהוא סיבה להתיר איסור יום טוב, אבל שלא במקום צורך אוכל נפש ומכשיריו לא. וכן להיפך במקום צורך אוכל נפש אין חילוק אם הוא דבר שנהנה ממנו גם לאחר המועד, דאע"פ שאינו מלאכתצורך המועד כמשנ"ת, מ''מ הצורך שצריך לה במועד הוא סיבה להתיר איסור מלאכה ודוק.
 
ובזה תלוי מה שנחלקו במעשה הדיוט בדבר שאינו צורך אוכל נפש או אינו צרכי המועד אבל צריך לו במועד, אם התירו הוא מדין שינוי, או שיש היתר בעצם על מעשה הדיוט, דתוס' והרא"ש סברי כהצד הראשון וא"כ בשלמא צורך המועד או מקום פסידא הם סיבה להתיר, אבל מעשה הדיוט אינו סיבה להתיר לעבור איסור מלאכה, דס"ס עושה מלאכה גמורה, אם לא מצד שינוי שכמו שהוא סיבה להתיר מדאורייתא מלאכות שבת כך הוא סיבה וטעם להתיר גם מלאכות חול המועד. אבל להטור אין צריך סיבה להתיר כמשנ"ת אלא גדר וחילוק מה הוא המותר ומהו האסור, וא"כ גם מלאכת הדיוט אפשר להתיר (כל זמן שצריך לה במועד, שבחינם ממש ודאי לא התירו וכנ"ל).
{{חול המועד}}

גרסה אחרונה מ־12:06, 29 ביוני 2021