מלאכה שאינה צריכה לגופה

מקורות
משנה:	שבת ב ה,י
בבלי:	שבת לא ב, מא א-ב, עג ב, צד א-ב, קז ב
רמב"ם:	שבת א ז

בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת, במקרים השונים בגמרא, ודעות החולקים בזה אם חייב או פטור.

המקורות התלמודיים

בכמה וכמה מקומות בגמרא מוזכרת מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלר' יהודה חייב ולר' שמעון פטור מן התורה, והאיסור הוא רק מדרבנן. וגם באמוראים מצאנו מחלוקת בדבר, כדלהלן.

הוצאת מת

במשנה (שבת י ה) מוזכרת מחלוקת זו לענין המוציא מת במטה בשבת, שלדעת תנא קמא חייב, ואילו לדעת ר' שמעון פטור.
בגמרא (שבת צד א-ב) וכן במפרשים, מבואר שטעמו של ר' שמעון שפוטר הוא מפני שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את גוף הדבר אלא לסלקו מעליו. ועוד מבואר שאפילו מוציא את המת לקוברו אף שאין כאן רק צורך סילוק הדבר, מ"מ פטור לר' שמעון לפי שאין כאן אלא צורך המת, ולא צורך האדם המוציא, לכך חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה.

במקום אחר בגמרא (שבת קמא ב) אומר רבא שהמוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצווארו פטור. ומבואר שם שהסיבה שרבא פוטר היא מפני שסובר הוא כר' שמעון שמלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה, וזהו על פי המשנה הנ"ל.

פינוי מיחם

איתא במשנה (שבת ג ה) שמיחם שפינהו, אסור לתת לתוכו צונן בשביל לחממם, אבל מותר ליתן בתוכו צונן כדי להפשירן.
ובגמרא (שבת מא א-ב) מובאים שני הסברים למשנה זו. פירוש ראשון אומר רב אדא בר מתנא, שמיחם שפינהו הכוונה שפינה ממנו את המים החמים שהיו בו, ולכן אסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי לחממם. אך אם נותן לתוכו מים מרובים שאינם יכולים להתחמם מחום המיחם אלא רק להעשות פושרין, מותר. ומוסיפה הגמרא שאף שלכאורה מצרף הוא בזה את הכלי על ידי המים הקרים, שכל כלי מתכות חם שנותנים לתוכו צונן, והרי זה מחזק את הכלי והוי גמר מלאכה, מ"מ מותר מפני שאינו מתכוון לכך, כדעת ר' שמעון.
פירוש שני למשנה שאומרו אביי (מפני שקשה לו על הפירוש הראשון, מהו 'המיחם שפינהו' שמשמע שפינה אותו ולא שפינה ממנו מים), שמדובר במיחם מלא מים שפינה אותו מהאש, שהדין הוא שאסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי שיתחממו המים דהוי מבשל, אבל מים מרובים מותר ליתן לתוכו כיון שלא ירתחו אלא רק ייעשו פושרין. ומסיים אביי שמיחם שפינה ממנו את המים לגמרי, אסור ליתן לתוכו מים כלל מפני שמצרף את הכלי, וכדעת ר' יהודה הסובר שדבר שאינו מתכוון מותר.
עוד מביאה הגמרא מחלוקת נוספת בין רב ושמואל, שרב אומר שמיחם שפינה ממנו את המים, אסור ליתן מים כשיעור שיצרף את הכלי, אלא רק כשיעור להפשירן. ואילו ושמואל מתיר אף למלאות כולו מים כשיעור כדי לצרף, לפי שדבר שאינו מתכוון הוא. ומבארת הגמרא שאף ששמואל סובר כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, מ"מ בדבר שאינו מתכוון סובר כר' שמעון, ולכן מתיר ליתן מים כשיעור לצרף, כל שאין כוונתו אלא להפשירן.

כיבוי גחלת של עץ

הגמרא שם שואלת על שמואל, כיצד פוסק הוא שהנותן מים למיחם של על מנת לצרף פטור משום שאינו מתכוון, והרי שמואל עצמו סובר להלכה כר' יהודה, שבמקום אחר אמר הוא שהמכבה גחלת של מתכת פטור והמכה גחלת של עץ חייב, אף שעושה כן כדי למנוע נזק מן הרבים. והרי לכאורה כיבוי גחלת עץ שלא על מנת לעשות פחם, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפילו הכי מחייב שמואל.
מתרצת הגמרא שיש להבחין בין דבר שאינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאף ששמואל פוסק כר' שמעון בדבר שאינו מתכוון שמותר, מ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק הוא כר' יהודה שחייב.

כיבוי נר

המשנה (שבת ב ה) מביאה מחלוקת מביאה מחלוקת תנאים בענין כיבוי נר. שהמכבה את הנר מפני שחס על הנר או על השמן או על הפתילה, לדעת תנא קמא חייב משום מכבה. ואילו לדעת ר' יוסי פטור, מלבד המכבה את הנר מפני שחס על הפתילה, שבזה חייב, ומבאר שם הטעם 'מפני שהוא עושה פחם'.
בגמרא (שבת לא ב) מובא שדעת תנא קמא מובנת, שסובר הוא שחייב משום מכבה אף שאינו צריך לגוף המלאכה אלא לחסוך בנר או בשמן או בפתילה, מפני שעומד הוא בשיטת ר' יהודה שמלאכה שאין צריך לגופה חייב. אך בהבנת דעת ר' יוסי מובאות שתי דעות.
עולא מבאר שגם ר' יוסי סובר כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אלא שסובר ר' יוסי שסותר על מנת לבנות שלא במקוםו לא הוי סותר. גם בנידון דידן, פתילה היא מקום השלהבת, ולכן כאשר חס על הנר או על השמן, הרי זה מכבה על מנת להדליק שלא במקומו, אך כשמכבה מפני שחס על הפתילה, הרי זה מכבה על מנת להדליקו במקומו, באותה פתילה, וחייב.

צידה ומפיס מורסה

בגמרא (שבת קז ב) מובאים דברי רב יהודה אמר רב בשלוש לישנות שונות, שבכל אחת מהן מעמיד הלכה מסויימת כר' שמעון דווקא מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה.
בלישנא קמא מתייחס הוא למשנה (שבת יד א) האומרת שהצד אחת משמונה שרצים, אם צדן שלא לצורך פטור. ומעמידה רב יהודה בשם רב דווקא אליבא דר' שמעון.
בלישנא שניה מתייחס הוא למפיס מורסה, שאם עושה זאת כדי לעשות לה פה חייב אך אם להוציא ממנה לחה פטור, לפי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
בלישנא שלישית מתייחס הוא לצד נחש בשבת, שאם עושה זאת כמתעסק שלא ישכנו פטור, לפי שהוא מלאכה שאין צריך לגופה.

גומה וצריך לעפרה

מבואר בגמרא (שבת עג ב) שהחופר גומא ואינו צריך את הגומא אלא את עפרה, פטור. לא מיבעיא לר' שמעון הסובר שמלאכה שאין צריך לגופה פטור, אלא אף ר' יהודה פטור מפני שמקלקל הוא, וכל המקלקלים פטורים.

סיכום המקורות התלמודיים

נמצא שיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון באדם העושה מלאכה, כאשר אין הוא צריך לגוף המלאכה אלא למטרה אחרת, כגון מכבה את הנר שלא לצורך הפחם, מוציא את המת כדי שלא יסריח את הבית, חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה וכד', לר' יהודה חייב, ולר' שמעון פטור.

טעם הפטור לר' שמעון

רש"י (שבת צג ב ד"ה ור' שמעון) כתב שהטעם שפוטר ר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מפני שאינו צריך למלאכה, ולכן לאו מלאכת מחשבת היא.

תוס' (שבת צד א) כתב שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלא נעשית לתכלית שהיה לה במשכן.

בעל המאור ורמב"ן מסבירים שמשצל"ג זה מלאכה שאדם עושה על מנת למנוע או להסיר נזק אומנם יש מלאכות שבהם יש צורך עצמי למלאכה כגון בורר או זורה

מחלוקת הראשונים

דעת הרמב"ם

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הרמב"ם (שבת א ז) פסק להלכה כר' יהודה, שמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה,

פסיקת ההלכה

ישנה סתירה בדברי השו"ע במספר מקומות: בסי' שטז סע' ח - לעניין צד שרץ שלא לצורך פטור ולרמב"ם חייב

ובסי' שלד סע' כז- לכבות גחלת שלא יזוקו בה רבים מותר (כיוון שזה איסור דרבנן במקום היזק לרבים) ולרמב"ם אסור

ומשמע משני מקורות אלו שפסק הלכה כר"ש שפטור אבל בסי' שמ סעי' א -פסק השו"ע הגוזז שתי שערות חייב ומשמע שפסק כר"י

וקשה איך בכל מקום פוסק כר"ש ובגוזז כר"י?

1. מג"א -לעניין גוזז כתב "ולמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מיירי שצריך לשערן" והביה"ל מקשה עליו הרי גם מלקט לבנות מתוך השחורות חייב וזה ודאי משצל"ג? וקשה לומר שהשו"ע דיבר רק בשצריך לשער!

2. גר"א- סתם כדעת הרמב"ם דהלכה כר"י במלאכה שאצ"ל ומגוזז מוכח כן דהלכה כר"י והוא ראיה לפסק הרמב"ם: (וקשה עליו משאר המקורות שהשו"ע פסק במפורש כר"ש וצ"ע)

3. ריב"ש(שו"ת סי' שצד) רק בגוזז חייב גם כאשר לא צריך את השער כיוון שבמשכן היה שני מצבים של גוזז א. גוזז את הצמר לעשות בגדים ב. גזיזת העורות תחשים לכיסוי המשכן. ובאפשרות השנייה אין צורך בצמר אלא בייפוי העור כך גם בגוזז שערו וציפורניו.

נ"מ בין הדעות מופיעה ביו"ד לעניין נדה שחל ליל טבילתה בשבת ולא גזזה ציפורניה שהט"ז פסק שעדיף שתטבול בלא גזיזה ונקודות הכסף סבר שעדיף שתקצוץ ע"י נוכרי כיוון שסבר כמג"א שגוזז זה משצל"ג הביה"ל נוקט להלכה כריב"ש ולכן עדיף שתטבול בלי גזיזה.

במשנ"ב (רעח א) פסק כדעת הרמב"ם לעניין שאם צריך לכבות נר בפני חולה או לטלטל את החולה לבחוץ עדיף לטלטל את החולה אע"פ שכיבוי הנר זה משצל"ג ומסביר בביה"ל "ומ"מ לדינא נראה להחמיר לכו"ע היכא דיש לו עצה אחרת להסתיר האור ע"י כפיית כלי וכיוצא בזה כי באיסור כביה אף דהיא מלאכה שאצ"ל מ"מ מפני שהיא קרובה מאד לאיסור תורה לא רצו להקל בה"