ברוכים הבאים לתחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 3,000 ש"ח | פרס שני - 2,000 ש"ח | פרס שלישי - 1,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

שינויים

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כוונה בתקיעת שופר

נוספו 497 בתים, 18:39, 6 ביולי 2020
אין תקציר עריכה
{{בעבודה}}
{{מקורות||ראש השנה כח א - כט א||שופר ב ד|אורח חיים תקפט א-ב}}
אדם הרוצה לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר, האם צריך שהתקיעה תהיה לשם מצווה ועליו לכוון לצאת ידי חובה, והאם יש הבדל בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים.
== סוגית הגמרא ==
לכאורה דברי ר' זירא אינם מתייחסים באופן ישיר לדברי רבא שמצוות אינן צריכות כוונה. שהרי מחלוקת התנאים היא האם המשמיע צריך לכוון להוציא אחרים, או שהם יוצאים ידי חובתו אף אם לא כיוון להוציאם. גם רבא שסובר שמצוות אינן צריכות כוונה, יכול לכאורה להודות שהמוציא אחרים צריך לכוון להוציאם. אך מהברייתא האומרת 'עד שיכוון שומע ומשמיע' מדוייק שיש להם את אותו גדר, כשם שהשומע די שיכוון לשמיעת שופר ולא למצווה, כך גם המשמיע די שיכוון לשמיעת שופר ולא למצווה, וכן הוא מדוייק בגמרא לעיל וב'''תוספות''' (כח ב ד"ה אבל).
בעל המאור מעלה אפשרות לפרש בדברי ר' זירא שאין הוא אומר למשמשו לכוון להוציאו ידי חובה, אלא לכוון להשמיע לו קול שופר, ולפי זה דברי ר' זירא אינם סותרים את דברי רבא, כיון שגם ר' זירא מודה שמצוות אינן צריכות כוונה. אך בעה"מ דוחה זאת מפני שרש"י פירש לא כך, אלא פירש להדיא שר' זירא ביקש שיכוון להוציאו ידי חובהחובת המצווה, וגם מפני שיש יש קושי לומר כן מפני שאם ר' זירא אינו מחמיר בכוונת השומע להצריך כוונה, למה שיחמיר בכוונת המשמיע, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא? הרי מסתבר שמסתבר יותר שכוונת השומע חמורה יותר מכוונת המשמיע, ואם השומע לא צריך לכוון לצאת ידי חובה, קל וחומר שהמשמיע אינו צריך לכוון להוציא אותו<ref>יש להעיר שמדברי בעה"מ משתמע שמחלוקת התנאים בברייתא בין ת"ק ולר' יוסי האם משמיע צריך לכוון או לא, היא אותה המחלוקת האם מצוות צריכות כוונה. ודבר זה צ"ע שהרי אפשר לומר שגם לת"ק שמקל למשמיע שאינו צריך לכוון, ייתכן שיחמיר לשומע עצמו ויאמר שמצוות צריכות כוונה.</ref>.
<BR/>גם מדברי שאר הראשונים נראה שהבינו בפשיטות שדברי רבא ורבי זירא עומדים אחד כנגד השני, אף שרבא דיבר על כוונת עושה המצווה בעצמו, ואילו ר' זירא דיבר על כוונת המוציא אחרים. ויתבאר להלן.
== מחלוקת הראשונים ==
{{סוגיה מורחבת|מצוות צריכות כוונה}} שיטות הראשונים שיובאו כאן יוצגו באופן מתומצת, לפי הצורך להבנתם בענין כוונה בתקיעת שופר. ה'''רי"ף''' (ראש השנה ז א) הביא דברי ר' זירא יוסי להלכה שצריך שיתכוון שומע ומשמיע, ורק בשליח ציבור אמרו שהעובר אחורי בית כנסת ושמע קול תקיעה יצא, לפי ששליח ציבור דעתו על כל מי ששומע. אבל ביחיד, אף שהתוקע מכוון להוציא עצמו, אין השומע יוצא ידי חובה עד שיכוון התוקע להוציאו. הרי"ף השמיט את דברי אבוה דשמואל שהתוקע לשיר יצא (וכן את דברי רבא שמי שכפאוהו לאכול מצה יצא). <BR/>ה'''רא"ש''' הבין מדברי הרי"ף שכוונתו לפסוק כר' זירא ש[[מצוות צריכות כוונה]] וכר' יוסי שנימוקו עמו. ונראה שכן סובר גם הרא"ש בעצמו, וכן את דברי אבוה דשמואל לגבי התוקע לשירשמי שתוקע לעצמו אין אחרים יוצאים ידי חובה בתקיעתו, עד שיתכוון להוציאם. <BR/>'''בעל המאור''' (ד"ה לפום) הבין מדברי חלק על הרי"ף שפוסק שמצוות צריכות כוונה, וחלק עליו וכתב שיש לפסוק כרבא שמצוות אינן צריכות כוונה, שכן המסקנה בעירובין. והוסיף שאמנם יש אומרים שרבא ור' זירא אינן חולקים, אלא כוונת ר' זירא לומר למשמשו שיתקע לו לשם קול וממילא גם לגבי תקיעת שופר, ולאו דווקא אין צורך בכוונה לשם מצוהמצווה, אלא מפירוש רש"י נראה שלא מפרש כן. וגם מסתבר כן, שהרי לא ייתכן שר' זירא יחמיר למשמיע יותר מהשומע. ועוד שהגמרא מעמידה דעת ר' זירא כדעת ר' יוסי, שבמסכת פסחים סובר הוא שמצוות צריכות כוונה. ומסיק בעל המאור שיש לפסוק כחכמים וכרבא שמצוות אינן צריכות כוונה, וליתא לדברי הרי"ףמצד השומע ולא מצד המשמיע.
ישנם ראשונים שהסבירו שר' זירא ורבא לא חולקים באופן חזיתי, אלא יש לפשר ביניהם.<BR/>ה'''ראב"ד''' (כתוב שם ז א) למשל מסביר שאמנם הלכה כר' זירא ולא כרבאשבתקיעת שופר צריך כוונה<ref>הוא מטעים את הדבר משום 'מעשה רב', כלומר שכשיש מעשה של חכם לעומת הלכה, פוסקים כפי המעשה, וכשם שעשה ר' זירא.</ref>, אך לענין כפאוהו ואכל מצא גם ר' זירא מודה שיצאאף בלא כוונה, כיון שיש הבדל בין מצוה שהיא באכילה לשאר מצוות. שמצווה שהיא באכילה כיון שנהנה ממנו, יצא ידי חובה, אפילו שהוא כמתעסק בעלמא ואין לו כוונת מצווה. אך שאר המצוות שיש בהם מעשה כשמיעת קול שופר וכלולב וכד', אם לא נתכוון לא יצא ידי חובה.<BR/>באופן אחר מתרץ ה'''רמב"ן''' (מלחמת ה' ז א), שרבא בכלל לא חולק על ר' זירא, וגם הוא סובר שמצוות צריכות כוונה, וכל דבריו באו רק לתרץ דברי רבה<ref>הרמב"ן גורס ש'''רבה''' הוא שאמר את ההלכה לגבי התוקע לשיר, ורבא בהמשך הסוגיה בא לתרץ דבריו.</ref> לקושיית אביי עליו שהקשה מהישן בסוכה ביום השמיני, אבל רבא עצמו אינו סובר כן. ויתרה מזו אומר הרמב"ן, שייתכן שאף רבה עצמו סובר שמצוות צריכות כוונה, ואת ההלכה שאמר שהתוקע לשיר יצא, לא שסובר כן<ref>לפי הסבר זה, הרמב"ן גם משמיט את הגירסה בגמרא 'אלמא כסבר רבה מצוות צריכות כוונה'.</ref>, אלא שכן יוצא מתוך דברי אבוה דשמואל לגבי כפאוהו ואכל מצה, מפני שאין לחלק בין תקיעת שופר לבין אכילת מצה. ועוד מביא על כל פנים לענין תקיעת שופר סובר הרמב"ן ראיות לכך שמצוות צריכות כוונה, ולבסוף מוכיח זאת מכך שקיימא לן ש[[פסוק ראשון של קריאת שמע צריך כוונה]], והרי למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, אפילו בפסוק ראשון הדין כן.<BR/>ה'''רא"ש''' גם הוא הבין מדברי הריכהרישכוונתו לפסוק כר' זירא שמצוות צריכות כוונה וכר' יוסי שנימוקו עמו. ונראה שכן סובר גם הרא"ש בעצמו, שמי שתוקע לעצמו אין אחרים יוצאים ידי חובה בתקיעתו, עד שיתכוון להוציאםשכוונה מעכבת.
ה'''רשב"א''' לעומתם לעומת זאת (ראש השנה כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) מסביר בדברי הרי"ף שאמנם פסק כר' זירא, אבל סובר הוא שר' זירא ורבא אינם חלוקים כלל. שבאמת הלכה היא , כי גם ר' זירא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה כרבא ואבוה דשמואל, ומה שר' זירא אמר לשמשו כוון ותקע לי, אין הכוונה להוציאני ידי חובה, אלא כוון להשמיעני קול שופר בעלמא. <BR/>אמנם הביא הרשב"א גם את קושיית דעת בעל המאור על כך, שמדברי הגמרא שתולה את דעת ר' זירא בתנא ר' יוסי, מבואר שסובר הוא שמצוות צריכות כוונה. אבל על כל פנים דעת , אך בין כך ובין כך, משמע שדעת הרשב"א נראית שסובר להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה<ref>וכן כתב להדיא ה'''ר"ן''' בדעתו.</ref>וממילא גם לענין תקיעת שופר. וכן דעת ה'''ריטב"א''' (כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) שהלכה כרבא וכרבנן שמצוות אינן צריכות כוונה.
ה'''מאירי''' (כח א ד"ה המשנה השביעית) אחר שהביא כל הדעות בזה, כתב שדעתו נוטה לפסוק להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה, ובתנאי שלא יכוון שלא לצאת, שאם כיוון להדיא שלא לצאת ידי חובה לא יצא. והוסיף המאירי שראוי לאדם שיתכוון בכל מצוה שעושה להתכוון למצוה.<BR/>עוד כתב המאירי שהגם שמצוות אינן צריכות כוונה, צריך שצריך שידע שני דברים בזמן עשיית המצווה. - צריך שידע שיש על חובת הדבר, ושהוא יכול לצאת בו ידי חובה אם יעשהו. ולכן אם אדם קרא קריאת שמע לפי שהוא סבור שהוא לילה, לא יצא ידי חובה. וכן אם נטל לולב כשדעתו שהיום יום חול, לא יצא, שאין זה טוב יותר ממתעסק שלא יצא. וכן הדין אם שמע קול וסבור שהוא קול של חמור, או קול שופר ניבוח של שיר וכיו"ב לא יצא ידי חובה, עד שיכוון וידע שזהו קול שופר.
=== במתכוון שלא לצאת =שיטת הרמב"ם ==ה'''רבנו שמואלרמב"ם'''{{מקור}} סובר שהגם שמצוות אינן צריכות כוונה(שופר ב ד-ה) פסק שלא כרבא, אם מתכוון בהדיא שלא לצאת אינו יוצא שתוקע על מנת להתלמד והשומע ממנו, לא יצא ידי חובה. ומקורו בגמרא בברכות בסוגיה ד[[טעות וספק בברכות|נקיט כסא דחמרא]]וכן אם נתכוון השומע ולא נתכוון המשמיע להוציאו, שאם מחזיק כוס שכר ומתחיל את הברכה על דעת בורא פרי הגפןאו שנתכוון המשמיע להוציא אבל השומע לא נתכוון לצאת, לא יצא ידי חובהעד שיתכוונו גם השומע וגם המשמיע. אמנם אם תקע וכיוון להוציא את כל מי ששומע, אף שאינו מתכוון באופן ספציפי, אע"פ שמצוות אינן צריכות כוונהכגון שליח ציבור שתוקע, כאן שינה להדיא מכוונתו ומתכוון שלא לצאת בשכר אלא בייןיצא ידי חובה.
לכאורה דברי הרמב"ם מבוארים שפוסק כר' זירא וכפי שהסבירה הגמרא לשיטתו, שרק בשליח ציבור אפילו אם לא כיוון באופן ישיר לאותו ששומע כיוון שהיה אחורי בית הכנסת וכד', יצא ידי חובה מפני שהש"ץ מכוון לכל מי ששומע.
 
== שיטת הטור ונושאי כליו ==
ה'''טור''' (אורח חיים תקפט) הביא להלכה דברי ר' זירא, שצריך התוקע לכוון להוציא ידי חובה את השומע, ואם לא כיוון לא יצא, וגם שהתוקע לשיר לא יצא, שכל שאינו מכוון לשם מצווה אלא מתעסק או מלמד לאחרים, לא יצא ידי חובה, לפי שמצוות צריכות כוונה. אמנם שליח ציבור אינו צריך להתכוון במיוחד, לפי שבסתמא דעתו על כל השומעים.
<BR/>ובהמשך מביא הטור דעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, וכתב שכן דעת הרי"צ גיאות, ורבנו חננאל ורב שרירא גאון. אך הטור עצמו מכריע כאביו הרא"ש שמצוות צריכות כוונה.
 
== שלחן ערוך ואחרונים ==
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה: ראש השנה כח:]]
[[קטגוריה: ראש השנה כט.]]
[[קטגוריה: שופר סוכה ולולב פרק ב]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תקפט]]

תפריט ניווט