ברוכים הבאים לתחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 3,000 ש"ח | פרס שני - 2,000 ש"ח | פרס שלישי - 1,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

שינויים

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כוונה בתקיעת שופר

הוסרו 567 בתים, 18:39, 6 ביולי 2020
אין תקציר עריכה
{{בעבודה}}
{{מקורות||ראש השנה כח א - כט א||שופר ב ד|אורח חיים תקפט א-ב}}
אדם הרוצה לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר, האם צריך שהתקיעה תהיה לשם מצווה ועליו לכוון לצאת ידי חובה, והאם יש הבדל בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים.
== סוגית הגמרא ==
=== עובדא דר' זירא ומשמשו ===
בסוף הסוגיה, מביאה הגמרא מעשה בר' זירא שאמר למשמשו שיכוון ויתקע לו, כלומר לכוון להוציאו ידי חובה. ומזה לומדת הגמרא שהמשמיע חייב לכוון להוציא את השומע ידי חובהבתקיעתו לשם אחר, ולא די שישמיע לצורך עצמו. <BR/>לאחר שקלא וטריא מסיקה בדברי ר' זירא, מביאה הגמרא שדבר זה אינו מוסכם ויש בזה ברייתא ובה מחלוקת תנאים. לדעת תנא קמא די שהמשמיע יכוון להוציא את עצמו, וכל מי ששומע אותו יוצא ידי חובה, ואילו לפי ר' יוסי זה נכון רק בשליח ציבור, אבל יחיד שתוקע, אם רוצים אחרים לצאת ידי חובה בתקיעתו, צריך הוא לכוון להוציא גם אותם. ותולה הגמרא את דברי ר' זירא במחלוקת תנאים זו, שהוא סובר כר' יוסי שאין היחיד מוציא את חבירו ידי חובה אלא אם כן מכוון להוציא אותם.
=== היחס בין רבא לר' זירא ===
יש צורך לברר האם לכאורה דברי רבא ורר' זירא אינם מתייחסים אחד לשני, באופן ישיר לדברי רבא שמצוות אינן צריכות כוונה. שהרי מחלוקת התנאים היא האם הם חולקיםהמשמיע צריך לכוון להוציא אחרים, או שהם שני דברים שוניםיוצאים ידי חובתו אף אם לא כיוון להוציאם.לכאורה דברי גם רבא האם מצוות שסובר שמצוות אינן צריכות כוונה מתייחסות לאדם עצמו שעושה מעשה המצווה, שבעשייתו את המצווה אינו יכול לכאורה להודות שהמוציא אחרים צריך לכוון להוציאם. אך מהברייתא האומרת 'עד שיכוון דווקא לצאת ידי חובת המצוה, אלא שיכוון לעשות את המעשה עצמו. עומת זאת רשומע ומשמיע' זירא מדבר על אדם שעושה מדוייק שיש להם את המצווה לצורך אדם אחראותו גדר, ובזה אומר הוא שצריך כשם שהשומע די שיכוון לשם מצווה. לכאורה היה מקום לחלק ולומר שרבא אינו חולק על זה, וגם הוא סובר שאם אדם אחר עושה את פעולת המצווה צריך הוא לכוון להוציא, ורק כאשר האדם עצמו עושה אינו צריך כוונה. <BR/>אך מלבד שאין סברה לומר כןלשמיעת שופר ולא למצווה, כך גם מוכח מהגמרא לעיל שרבא אומר דבריו גם על אדם אחר המכוון להוציאו, שגם בזה אין צריך המשמיע די שיכוון לשם מצווה אלא כעושה מעשה בעלמא, שכן לגבי הברייתא משומע ומשמיע הקשתה הגמרא על רבא שאם המשמיע מכוון לשיר והשומע מכוון לצאת אמרה הברייתא שלא יצא ידי חובה, ולכאורה מאי קושיא, הרי רבא לא דיבר אלא על העושה המצווה בעצמו לשמיעת שופר ולא על העושה להוציא אחריםלמצווה, ובמוציא אחרים מודה וכן הוא שצריך שיכוון? אלא על כרחך שרבא דיבר בין על העושה בעצמו ובין על העושה להוציא אחריםמדוייק בגמרא לעיל וב'''תוספות''' (כח ב ד"ה אבל).
בעל המאור מעלה אפשרות לפרש בדברי ר' זירא שאין הוא אומר למשמשו לכוון להוציאו ידי חובה, אלא לכוון להשמיע לו קול שופר, ולפי זה דברי ר' זירא אינם סותרים את דברי רבא, כיון שגם ר' זירא מודה שמצוות אינן צריכות כוונה, ו. אך מלבד בעה"מ דוחה זאת מפני שרש"י פירש לא כך, אלא להדיא שר' זירא ביקש שיכוון להוציאו ידי חובהחובת המצווה, גם וגם יש קושי לומר כן מפני שמסתבר יותר שכוונת השומע חמורה יותר מכוונת המשמיע, ואם השומע לא צריך לכוון לצאת ידי חובה, קל וחומר שהמשמיע אינו צריך לכוון להוציא אותו<ref>יש להעיר שמדברי בעה"מ משתמע שמחלוקת התנאים בברייתא בין ת"ק ולר' יוסי האם משמיע צריך לכוון או לא, היא אותה המחלוקת האם מצוות צריכות כוונה. ודבר זה צ"ע שהרי אפשר לומר שגם לת"ק שמקל למשמיע שאינו צריך לכוון, ייתכן שיחמיר לשומע עצמו ויאמר שמצוות צריכות כוונה.</ref>.<BR/>גם מדברי שאר הראשונים נראה שהבינו בפשיטות שדברי רבא ורבי זירא עומדים אחד כנגד השני, אף שרבא דיבר על כוונת עושה המצווה בעצמו, ואילו ר' זירא דיבר על כוונת המוציא אחרים. ויתבאר להלן.
מגמרא זו יוצא לכאורה שהמחלוקת האם == מחלוקת הראשונים =={{סוגיה מורחבת|מצוות צריכות כוונה}} שיטות הראשונים שיובאו כאן יוצגו באופן מתומצת, היא מחלוקת אמוראים ותנאיםלפי הצורך להבנתם בענין כוונה בתקיעת שופר. לדעת רבא מצוות אינן צריכות כוונה ה'''רי"ף''' (ראש השנה ז א) הביא דברי ר' יוסי להלכה שצריך שיתכוון שומע ומשמיע, ולכן התוקע לשיר ורק בשליח ציבור אמרו שהעובר אחורי בית כנסת ושמע קול תקיעה יצא, וכן היא דעת תנא קמאלפי ששליח ציבור דעתו על כל מי ששומע. אבל ביחיד, הואמר אף שהתוקע מכוון להוציא אחרים לא צריך לכוון להוציאם עצמו, אין השומע יוצא ידי חובהעד שיכוון התוקע להוציאו. הרי"ף השמיט את דברי אבוה דשמואל שהתוקע לשיר יצא (וכן את דברי רבא שמי שכפאוהו לאכול מצה יצא). לעומת זאת דעת ר<BR/>ה'''רא"ש''' הבין מדברי הרי"ף שכוונתו לפסוק כר' זירא שמצוות ש[[מצוות צריכות כוונה]] וכר' יוסי שנימוקו עמו. ונראה שכן סובר גם הרא"ש בעצמו, שהרי לדעתו צריך התוקע לאחרים לכוון להוציאם שמי שתוקע לעצמו אין אחרים יוצאים ידי חובהבתקיעתו, והוא הדין התוקע לעצמו צריך לכוון לצאת ידי חובהעד שיתכוון להוציאם.<refBR/>לכאורה היה מקום לחלק בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים. שגם אם התוקע לאחרים צריך לכוון להוציאם, עדיין ניתן לומר '''בעל המאור''' (ד"ה לפום) חלק על הרי"ף וכתב שיש לפסוק כרבא שמצוות אינן צריכות כוונה כאשר אדם עושה את המצווה בעצמו. אך בעל המאור דחה חילוק זה וקרא על כך 'יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא', כלומר שאם האדם עצמו כשעושה את המצוה אינו צריך לכוון לצאת ידי חובה, קל וחומר כששומע מאחר שאין האחר צריך לכוון להוציאו ידי חובה. וממילא גם שאר הראשונים לא חילקו בזהלגבי תקיעת שופר, ונראה מדבריהם שהבינו בפשיטות שדברי רבא ורבי זירא עומדים אחד כנגד השניאין צורך בכוונה לשם מצווה, אף שרבא דיבר על כוונת עושה המצווה בעצמו, ואילו ר' זירא דיבר על כוונת המוציא אחרים.</ref>. וכן היא דעת התנא ר' יוסילא מצד השומע ולא מצד המשמיע.
== מחלוקת הראשונים ==ישנם ראשונים שהסבירו שר' זירא ורבא לא חולקים באופן חזיתי, אלא יש לפשר ביניהם.<BR/>ה'''ריראב"ףד''' (ראש השנה כתוב שם ז א) הביא דברי רלמשל מסביר שאמנם הלכה כר' זירא להלכה שצריך שיתכוון שומע ומשמיעולא כרבא שבתקיעת שופר צריך כוונה<ref>הוא מטעים את הדבר משום 'מעשה רב', כלומר שכשיש מעשה של חכם לעומת הלכה, ורק בשליח ציבור אמרו שהעובר אחורי בית כנסת ושמע קול תקיעה יצאפוסקים כפי המעשה, לפי ששליח ציבור דעתו על כל מי ששומעוכשם שעשה ר' זירא. אבל ביחיד</ref>, אך לענין כפאוהו ואכל מצא גם ר' זירא מודה שיצא אף שהתוקע מכוון להוציא עצמובלא כוונה, כיון שיש הבדל בין מצוה שהיא באכילה לשאר מצוות. שמצווה שהיא באכילה כיון שנהנה ממנו, אין השומע יוצא יצא ידי חובה עד שיכוון התוקע להוציאו, אפילו שהוא כמתעסק בעלמא ואין לו כוונת מצווה. הרי<BR/>באופן אחר מתרץ ה'''רמב"ף השמיט ן''' (מלחמת ה' ז א), שרבא בכלל לא חולק על ר' זירא, וגם הוא סובר שמצוות צריכות כוונה, וכל דבריו באו רק לתרץ דברי רבה<ref>הרמב"ן גורס ש'''רבה''' הוא שאמר את ההלכה לגבי התוקע לשיר, ורבא בהמשך הסוגיה בא לתרץ דבריו.</ref> לקושיית אביי עליו שהקשה מהישן בסוכה ביום השמיני, אבל רבא שמי שכפאוהו לאכול מצה עצמו אינו סובר כן. ויתרה מזו אומר הרמב"ן, שייתכן שאף רבה עצמו סובר שמצוות צריכות כוונה, ואת ההלכה שאמר שהתוקע לשיר יצא, וכן לא שסובר כן<ref>לפי הסבר זה, הרמב"ן גם משמיט את הגירסה בגמרא 'אלמא כסבר רבה מצוות צריכות כוונה'.</ref>, אלא שכן יוצא מתוך דברי אבוה דשמואל לגבי כפאוהו ואכל מצה, מפני שאין לחלק בין תקיעת שופר לבין אכילת מצה. על התוקע לשירכל פנים לענין תקיעת שופר סובר הרמב"ן כהרי"ף שכוונה מעכבת. <BR/>ה'''בעל המאוררשב"א''' לעומת זאת (ראש השנה כח ב ד"ה לפוםא"ל ר' זירא) הבין מדברי מסביר בדברי הרי"ף שפוסק שמצוות צריכות כוונהשאמנם פסק כר' זירא, אבל סובר הוא שר' זירא ורבא אינם חלוקים כלל, וחלק עליו וכתב שיש לפסוק כרבא כי גם ר' זירא סובר שמצוות אינן צריכות כוונהכרבא ואבוה דשמואל, שכן המסקנה בעירובין. והוסיף שאמנם יש אומרים שרבא ורומה שר' זירא אינן חולקיםאמר לשמשו כוון ותקע לי, אין הכוונה להוציאני ידי חובה, אלא כוונת ר' זירא לומר למשמשו שיתקע לו לשם כוון להשמיעני קול שופר, ולאו דווקא לשם מצוה, אלא מפירוש רשבעלמא. <BR/>אמנם הביא הרשב"י נראה שלא מפרש כן. וגם מסתבר כןא גם את דעת בעל המאור, שהרי לא ייתכן שר' זירא יחמיר למשמיע יותר מהשומע. ועוד שהגמרא מעמידה שמדברי הגמרא שתולה את דעת ר' זירא כדעת בתנא ר' יוסי, שבמסכת פסחים סובר מבואר שסובר הוא שמצוות צריכות כוונה, אך בין כך ובין כך, משמע שדעת הרשב"א שסובר להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה<ref>וכן כתב להדיא ה'''ר"ן''' בדעתו.</ref> וממילא גם לענין תקיעת שופר. ומסיק בעל המאור שיש לפסוק כחכמים וכרבא וכן דעת ה'''ריטב"א''' (כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) שהלכה כרבא וכרבנן שמצוות אינן צריכות כוונה, וליתא לדברי הרי"ף.
ה'''ראב"דמאירי''' (כתוב שם ז כח א) מסביר שאמנם הלכה כר' זירא ולא כרבא, אך לענין כפאוהו ואכל מצא גם ר' זירא מודה שיצא, כיון שיש הבדל בין מצוה שהיא באכילה לשאר מצוות. שמצווה שהיא באכילה כיון שנהנה ממנו, יצא ידי חובה, אפילו שהוא כמתעסק בעלמא ואין לו כוונת מצווה. אך שאר המצוות שיש בהם מעשה כשמיעת קול שופר וכלולב וכד', אם לא נתכוון לא יצא ידי חובה.<BR/>באופן אחר מתרץ ה'''רמבד"ן''' (מלחמת ה' ז אהמשנה השביעית)אחר שהביא כל הדעות בזה, שרבא בכלל לא חולק על ר' זירא, וגם הוא סובר כתב שדעתו נוטה לפסוק להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה, וכל דבריו באו רק לתרץ דברי רבה<ref>הרמב"ן גורס ש'''רבה''' הוא שאמר את ההלכה לגבי התוקע לשירובתנאי שלא יכוון שלא לצאת, ורבא בהמשך הסוגיה בא לתרץ דבריו.</ref> לקושיית אביי עליו שהקשה מהישן בסוכה ביום השמיניוהוסיף שצריך שידע שני דברים בזמן עשיית המצווה - צריך שידע שיש על חובת הדבר, אבל רבא עצמו אינו סובר כןושהוא יכול לצאת בו ידי חובה אם יעשהו. ויתרה מזו אומר הרמב"ןולכן אם שמע קול וסבור שהוא קול של חמור, שייתכן שאף רבה עצמו סובר שמצוות צריכות כוונה, ואת ההלכה שאמר שהתוקע לשיר יצא, לא שסובר כן<ref>לפי הסבר זה, הרמב"ן גם משמיט את הגירסה בגמרא 'אלמא כסבר רבה מצוות צריכות כוונה'.</ref>, אלא שכן יוצא מתוך דברי אבוה דשמואל לגבי כפאוהו ואכל מצה, מפני שאין לחלק בין תקיעת שופר לבין אכילת מצה. ועוד מביא הרמב"ן ראיות לכך שמצוות צריכות כוונה, ולבסוף מוכיח זאת מכך שקיימא לן ש[[פסוק ראשון או קול ניבוח של קריאת שמע צריך כוונה]], והרי למשיר וכיו"ד מצוות אין צריכות כוונה, אפילו בפסוק ראשון הדין כן.<BR/>ה'''רא"ש''' גם הוא הבין מדברי הרי"ף שכוונתו לפסוק כר' זירא שמצוות צריכות כוונה וכר' יוסי שנימוקו עמו. ונראה שכן סובר גם הרא"ש בעצמו, שמי שתוקע לעצמו אין אחרים יוצאים ב לא יצא ידי חובה בתקיעתו, עד שיתכוון להוציאםשיכוון וידע שזהו קול שופר.
== שיטת הרמב"ם ==ה'''רשברמב"אם''' לעומתם (ראש השנה כח שופר ב ד"-ה א"ל ר' זירא) סובר שר' זירא ורבא אינם חלוקים כלל. שבאמת הלכה היא שמצוות אינן צריכות כוונה פסק שלא כרבא ואבוה דשמואל, ומה שר' זירא אמר לשמשו כוון ותקע לישתוקע על מנת להתלמד והשומע ממנו, אין הכוונה להוציאני לא יצא ידי חובה. וכן אם נתכוון השומע ולא נתכוון המשמיע להוציאו, אלא כוון להשמיעני קול שופר בעלמאאו שנתכוון המשמיע להוציא אבל השומע לא נתכוון לצאת, לא יצא ידי חובה עד שיתכוונו גם השומע וגם המשמיע. אמנם הביא הרשב"א אם תקע וכיוון להוציא את קושיית בעל המאור על כךכל מי ששומע, אף שאינו מתכוון באופן ספציפי, שמדברי הגמרא שתולה את דעת ר' זירא בתנא ר' יוסיכגון שליח ציבור שתוקע, מבואר שסובר הוא שמצוות צריכות כוונה. אבל על כל פנים דעת הרשב"א נראית שסובר להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה<ref>וכן כתב להדיא ה'''ר"ן''' בדעתו.</ref>. וכן דעת ה'''ריטב"א''' (כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) שהלכה כרבא וכרבנן שמצוות אינן צריכות כוונהיצא ידי חובה.
הלכאורה דברי הרמב"ם מבוארים שפוסק כר'''מאירי''' (כח א ד"ה המשנה השביעית) אחר שהביא כל הדעות בזהזירא וכפי שהסבירה הגמרא לשיטתו, כתב שדעתו נוטה לפסוק להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה, ובתנאי שלא יכוון שלא לצאת, שאם שרק בשליח ציבור אפילו אם לא כיוון באופן ישיר לאותו ששומע כיוון להדיא שלא לצאת ידי חובה לא יצא. והוסיף המאירי שראוי לאדם שיתכוון בכל מצוה שעושה להתכוון למצוה.<BR/>עוד כתב המאירי שהגם שמצוות אינן צריכות כוונה, צריך שידע שני דברים בזמן עשיית המצווה. צריך שידע שיש על חובת הדברשהיה אחורי בית הכנסת וכד', ושהוא יכול לצאת בו ידי חובה אם יעשהו. ולכן אם אדם קרא קריאת שמע לפי שהוא סבור שהוא לילה, לא יצא ידי חובה. וכן אם נטל לולב כשדעתו שהיום יום חול, לא יצא, שאין זה טוב יותר ממתעסק שלא יצא. וכן הדין אם שמע קול וסבור שהוא קול של חמור, או קול שופר של שיר וכיומפני שהש"ב לא יצא ידי חובהץ מכוון לכל מי ששומע.
=== במתכוון שלא לצאת =שיטת הטור ונושאי כליו ==ה'''טור'רבנו שמואל''(אורח חיים תקפט) הביא להלכה דברי ר'{{מקור}} סובר שהגם שמצוות אינן צריכות כוונהזירא, אם מתכוון בהדיא שלא לצאת אינו יוצא שצריך התוקע לכוון להוציא ידי חובה. ומקורו בגמרא בברכות בסוגיה ד[[טעות וספק בברכות|נקיט כסא דחמרא]]את השומע, ואם לא כיוון לא יצא, וגם שהתוקע לשיר לא יצא, שאם מחזיק כוס שכר ומתחיל את הברכה על דעת בורא פרי הגפןשכל שאינו מכוון לשם מצווה אלא מתעסק או מלמד לאחרים, לא יצא ידי חובה, אע"פ לפי שמצוות צריכות כוונה. אמנם שליח ציבור אינו צריך להתכוון במיוחד, לפי שבסתמא דעתו על כל השומעים.<BR/>ובהמשך מביא הטור דעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, כאן שינה להדיא מכוונתו ומתכוון שלא לצאת בשכר אלא בייןוכתב שכן דעת הרי"צ גיאות, ורבנו חננאל ורב שרירא גאון. אך הטור עצמו מכריע כאביו הרא"ש שמצוות צריכות כוונה.
== שלחן ערוך ואחרונים ==
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה: ראש השנה כח:]]
[[קטגוריה: ראש השנה כט.]]
[[קטגוריה: שופר סוכה ולולב פרק ב]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תקפט]]

תפריט ניווט