הבדלים בין גרסאות בדף "כוונה בתקיעת שופר"

ה'''משנה''' (ראש השנה ג ז) אומרת שאדם העובר על יד בית כנסת ושומע קול שופר (או קול מגילה), אם כיוון ליבו לצאת ידי חובה, יצא, ואם לא - לא יצא.

בהקשר לזה, מביאה ה'''גמרא''' [https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=28&format=pdf (ראש השנה כח א)] הלכה בשם אבוה דשמואל שאם כפו על אדם לאכול מצה ואכלה, יצא ידי חובה. ומסביר שם רב אשי שהכוונה שכפו אותו אנשים פרסיים, כלומר שהכריחוהו בכוח. ומבאר '''רש"י''' שם (ד"ה שכפאוהו) שאף שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל פסח, יצא ידי חובה.  

<BR/>מזה לומד רבא<ref>כן היא הגרסה לפנינו. אך יש גורסים רבה, ולכאורה היא גרסה נכונה יותר.</ref>, שהתוקע בשופר על מנת לשיר יצא ידי חובה. ומסבירה הגמרא שחידוש יש בדבר יותר מאכילת מצה, שכן במצה המצוה היא אכילה, והרי אכל ונהנה באכילתו ואפילו [[מתעסק]] יצא. אבל לגבי תקיעת שופר כתוב 'זכרון תרועה' והיתה סברה לומר שאינו יוצא ידי חובה כיון שהוא מתעסק בעלמא, קא משמע לן.

<BR/>מתרצת הגמרא, שהתוקע מנבח נבוחי. מסביר '''רש"י''' (ד"ה דקא מנבח) שלא תקע שיעור תקיעה. וב'''תוספות''' (ד"ה דקא) הקשו אם כן פשיטא שלא יצא, אפילו כיוון השומע לצאת, שהרי לא היה כאן שיעור תקיעה. ולכן ביארו התוספות, שהתוקע אמנם לא כיוון לתקוע שיעור תקיעה, אבל כן יצא לו שיעור תקיעה<ref>וכתב שייתכן שזו גם כוונת רש"י.</ref>. או תירוץ אחר, שהיה מתעסק עם השופר ונופח בו ועלתה בידו תקיעה.

בסוף הסוגיה, מביאה הגמרא מעשה בר' זירא שאמר למשמשו שיכוון ויתקע לו, כלומר לכוון להוציאו ידי חובה. ומזה לומדת הגמרא שהמשמיע חייב לכוון להוציא את השומע ידי חובה.  

<BR/>לאחר שקלא וטריא מסיקה הגמרא שדבר זה אינו מוסכם ויש בזה מחלוקת תנאים. לדעת תנא קמא די שהמשמיע יכוון להוציא את עצמו, וכל מי ששומע אותו יוצא ידי חובה, ואילו לפי ר' יוסי זה נכון רק בשליח ציבור, אבל יחיד שתוקע, אם רוצים אחרים לצאת ידי חובה בתקיעתו, צריך הוא לכוון להוציא גם אותם.

מגמרא זו יוצא לכאורה שהמחלוקת האם מצוות צריכות כוונה, היא מחלוקת אמוראים ותנאים. לדעת רבא מצוות אינן צריכות כוונה, ולכן התוקע לשיר יצא, וכן היא דעת תנא קמא, הואמר שהתוקע להוציא אחרים לא צריך לכוון להוציאם ידי חובה. לעומת זאת דעת ר' זירא שמצוות צריכות כוונה, שהרי לדעתו צריך התוקע לאחרים לכוון להוציאם ידי חובה, והוא הדין התוקע לעצמו צריך לכוון לצאת ידי חובה<ref>לכאורה היה מקום לחלק בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים. שגם אם התוקע לאחרים צריך לכוון להוציאם, עדיין ניתן לומר שמצוות אינן צריכות כוונה כאשר אדם עושה את המצווה בעצמו. אך בעל המאור דחה חילוק זה וקרא על כך 'יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא', כלומר שאם האדם עצמו כשעושה את המצוה אינו צריך לכוון לצאת ידי חובה, קל וחומר כששומע מאחר שאין האחר צריך לכוון להוציאו ידי חובה. גם שאר הראשונים לא חילקו בזה, ונראה מדבריהם שהבינו בפשיטות שדברי רבא ורבי זירא עומדים אחד כנגד השני, אף שרבא דיבר על כוונת עושה המצווה בעצמו, ואילו ר' זירא דיבר על כוונת המוציא אחרים.</ref>. וכן היא דעת התנא ר' יוסי.