תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 10,000 ש"ח | פרס שני - 7,500 ש"ח | פרס שלישי - 5,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

שינויים

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כוונה בתקיעת שופר

נוספו 2,022 בתים, 18:39, 6 ביולי 2020
אין תקציר עריכה
{{בעבודה}}{{מקורות||ראש השנה כח א - כט א||שופר ב ד|אורח חיים תקפט א-ב}}
אדם הרוצה לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר, האם צריך שהתקיעה תהיה לשם מצווה ועליו לכוון לצאת ידי חובה, והאם יש הבדל בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים.
== סוגית הגמרא ==
ה'''משנה''' (ראש השנה ג ז) אומרת שאדם העובר על יד בית כנסת ושומע קול שופר (או קול מגילה), אם כיוון ליבו לצאת ידי חובה, יצא, ואם לא - לא יצא.
=== דברי רבא ושקלא וטריא בדבריו ===
בהקשר לזה, מביאה ה'''גמרא''' [https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=28&format=pdf (ראש השנה כח א)] הלכה בשם אבוה דשמואל שאם כפו על אדם לאכול מצה ואכלה, יצא ידי חובה. ומסביר שם רב אשי שהכוונה שכפו אותו אנשים פרסיים, כלומר שהכריחוהו בכוח. ומבאר '''רש"י''' שם (ד"ה שכפאוהו) שאף שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל פסח, יצא ידי חובה.
<BR/>מזה לומד רבא<ref>כן היא הגרסה לפנינו. אך יש גורסים רבה, ולכאורה היא גרסה נכונה יותר.</ref>, שהתוקע בשופר על מנת לשיר יצא ידי חובה. ומסבירה הגמרא שחידוש יש בדבר יותר מאכילת מצה, שכן במצה המצוה היא אכילה, והרי אכל ונהנה באכילתו ואפילו [[מתעסק]] יצא. אבל לגבי תקיעת שופר כתוב 'זכרון תרועה' והיתה סברה לומר שאינו יוצא ידי חובה כיון שהוא מתעסק בעלמא, קא משמע לן.
<BR/>וכן לגבי המשנה הנ"ל האומרת שאם היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר, אם כיוון ליבו יצא, שלכאורה משמע שמצוות צריכות כוונה, מוכרח רבא להסביר שהכוונה שהוא שומע קול וסבור שהוא קול של חמור, ולכן צריך שיכוון לשמוע שזוהי תקיעת שופר ולא חמור, אבל לא צריך שיכוון לצאת ידי חובת המצווה.
את אותו עיקרון אומרת הגמרא גם לגבי אדם ששומע תקיעה מאדם אחר, שהברייתא אומרת שבמקרה כזה צריך שיתכוונו גם השומע וגם המשמיע, אבל אם אחד מהם לא כיוון, לא יצא השומע. ולפי רבא נצטרך להסביר שכוונה האמורה כאן היא לא כוונה לשם מצווה, אלא כוונה לשם תקיעת ושמיעת שופר. <BR/>ואומרת הגמרא שלפי לכן לפי רבא צריך לבאר שנתכוון משמיע ולא שומע , מדובר שהתכוון התוקע לשם תקיעה בשופר ואילו השומע סבור היה שהוא קול של חמור, ולכן לא יצא ידי חובה עד שיכוון לבו שהוא קול שופר. אך קשה איך יסביר רבא נתכוון השומע ולא נתכוון המשמיע, אם לא שנאמר שהתוקע תקע על מנת לשיר, ואילו השומע כיוון לצאת ידי מצוה? ואם כן נלמד מזה שהתוקע לשיר לא יצא ידי חובה<ref>מהגמרא הזו מוכח שאין חילוק בין התוקע לשומע, כלומר כשרבא אמר שמצוות אינן צריכות כוונה, הוא הדין שלדעתו גם המוציא ידי חובה נכלל בכלל הזה, שאינו צריך לכוון לשם מצווה. ואילו למ"ד מצוות צריכות כוונה, אפילו אם השומע מכוון לצאת ידי חובה, אם התוקע אינו מכוון לכך חסר בכוונת המצווה.</ref>?!
<BR/>מתרצת הגמרא, שהתוקע מנבח נבוחי. מסביר '''רש"י''' (ד"ה דקא מנבח) שלא תקע שיעור תקיעה. וב'''תוספות''' (ד"ה דקא) הקשו אם כן פשיטא שלא יצא, אפילו כיוון השומע לצאת, שהרי לא היה כאן שיעור תקיעה. ולכן ביארו התוספות, שהתוקע אמנם לא כיוון לתקוע שיעור תקיעה, אבל כן יצא לו שיעור תקיעה<ref>וכתב שייתכן שזו גם כוונת רש"י.</ref>. או תירוץ אחר, שהיה מתעסק עם השופר ונופח בו ועלתה בידו תקיעה.
=== עובדא דר' זירא ומשמשו ===בסוף הסוגיה, מביאה הגמרא מעשה בר' זירא שאמר למשמשו שיכוון ויתקע לו, כלומר לכוון להוציאו ידי חובה. ומזה לומדת הגמרא שהמשמיע חייב לכוון להוציא את השומע ידי חובהבתקיעתו לשם אחר, ולא די שישמיע לצורך עצמו. <BR/>לאחר שקלא וטריא מסיקה בדברי ר' זירא, מביאה הגמרא שדבר זה אינו מוסכם ויש בזה ברייתא ובה מחלוקת תנאים. לדעת תנא קמא די שהמשמיע יכוון להוציא את עצמו, וכל מי ששומע אותו יוצא ידי חובה, ואילו לפי ר' יוסי זה נכון רק בשליח ציבור, אבל יחיד שתוקע, אם רוצים אחרים לצאת ידי חובה בתקיעתו, צריך הוא לכוון להוציא גם אותם. ותולה הגמרא את דברי ר' זירא במחלוקת תנאים זו, שהוא סובר כר' יוסי שאין היחיד מוציא את חבירו ידי חובה אלא אם כן מכוון להוציא אותם.
מגמרא זו יוצא === היחס בין רבא לר' זירא ===לכאורה שהמחלוקת האם מצוות דברי ר' זירא אינם מתייחסים באופן ישיר לדברי רבא שמצוות אינן צריכות כוונה. שהרי מחלוקת התנאים היא האם המשמיע צריך לכוון להוציא אחרים, היא מחלוקת אמוראים ותנאיםאו שהם יוצאים ידי חובתו אף אם לא כיוון להוציאם. לדעת גם רבא מצוות שסובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ולכן התוקע לשיר יצא, וכן היא דעת תנא קמא, הואמר שהתוקע להוציא יכול לכאורה להודות שהמוציא אחרים לא צריך לכוון להוציאם . אך מהברייתא האומרת 'עד שיכוון שומע ומשמיע' מדוייק שיש להם את אותו גדר, כשם שהשומע די שיכוון לשמיעת שופר ולא למצווה, כך גם המשמיע די שיכוון לשמיעת שופר ולא למצווה, וכן הוא מדוייק בגמרא לעיל וב'''תוספות''' (כח ב ד"ה אבל). בעל המאור מעלה אפשרות לפרש בדברי ר' זירא שאין הוא אומר למשמשו לכוון להוציאו ידי חובה. לעומת זאת דעת , אלא לכוון להשמיע לו קול שופר, ולפי זה דברי ר' זירא אינם סותרים את דברי רבא, כיון שגם ר' זירא מודה שמצוות אינן צריכות כוונה. אך בעה"מ דוחה זאת מפני שרש"י פירש להדיא שר' זירא ביקש שיכוון להוציאו ידי חובת המצווה, וגם יש קושי לומר כן מפני שמסתבר יותר שכוונת השומע חמורה יותר מכוונת המשמיע, שהרי לדעתו ואם השומע לא צריך התוקע לאחרים לכוון להוציאם לצאת ידי חובה, והוא הדין התוקע לעצמו קל וחומר שהמשמיע אינו צריך לכוון לצאת ידי חובהלהוציא אותו<ref>לכאורה היה מקום לחלק יש להעיר שמדברי בעה"מ משתמע שמחלוקת התנאים בברייתא בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים. שגם אם התוקע לאחרים ת"ק ולר' יוסי האם משמיע צריך לכוון להוציאםאו לא, עדיין ניתן לומר שמצוות אינן היא אותה המחלוקת האם מצוות צריכות כוונה כאשר אדם עושה את המצווה בעצמו. אך בעל המאור דחה חילוק ודבר זה וקרא על כך 'יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא', כלומר שאם האדם עצמו כשעושה את המצוה אינו צ"ע שהרי אפשר לומר שגם לת"ק שמקל למשמיע שאינו צריך לכוון לצאת ידי חובה, קל וחומר כששומע מאחר שאין האחר צריך לכוון להוציאו ידי חובהייתכן שיחמיר לשומע עצמו ויאמר שמצוות צריכות כוונה.</ref>. <BR/>גם מדברי שאר הראשונים לא חילקו בזה, ונראה מדבריהם נראה שהבינו בפשיטות שדברי רבא ורבי זירא עומדים אחד כנגד השני, אף שרבא דיבר על כוונת עושה המצווה בעצמו, ואילו ר' זירא דיבר על כוונת המוציא אחרים.</ref>. וכן היא דעת התנא ר' יוסיויתבאר להלן.
== מחלוקת הראשונים ==
{{סוגיה מורחבת|מצוות צריכות כוונה}} שיטות הראשונים שיובאו כאן יוצגו באופן מתומצת, לפי הצורך להבנתם בענין כוונה בתקיעת שופר. ה'''רי"ף''' (ראש השנה ז א) הביא דברי ר' זירא יוסי להלכה שצריך שיתכוון שומע ומשמיע, ורק בשליח ציבור אמרו שהעובר אחורי בית כנסת ושמע קול תקיעה יצא, לפי ששליח ציבור דעתו על כל מי ששומע. אבל ביחיד, אף שהתוקע מכוון להוציא עצמו, אין השומע יוצא ידי חובה עד שיכוון התוקע להוציאו. הרי"ף השמיט את דברי אבוה דשמואל שהתוקע לשיר יצא (וכן את דברי רבא שמי שכפאוהו לאכול מצה יצא). <BR/>ה'''רא"ש''' הבין מדברי הרי"ף שכוונתו לפסוק כר' זירא ש[[מצוות צריכות כוונה]] וכר' יוסי שנימוקו עמו. ונראה שכן סובר גם הרא"ש בעצמו, שמי שתוקע לעצמו אין אחרים יוצאים ידי חובה בתקיעתו, וכן את דברי אבוה דשמואל על התוקע לשירעד שיתכוון להוציאם. <BR/>'''בעל המאור''' (ד"ה לפום) הבין מדברי חלק על הרי"ף שפוסק שמצוות צריכות כוונה, וחלק עליו וכתב שיש לפסוק כרבא שמצוות אינן צריכות כוונה, שכן המסקנה בעירוביןוממילא גם לגבי תקיעת שופר, אין צורך בכוונה לשם מצווה, לא מצד השומע ולא מצד המשמיע. והוסיף שאמנם יש אומרים שרבא ור ישנם ראשונים שהסבירו שר' זירא אינן ורבא לא חולקיםבאופן חזיתי, אלא יש לפשר ביניהם.<BR/>ה'''ראב"ד''' (כתוב שם ז א) למשל מסביר שאמנם הלכה כר' זירא ולא כרבא שבתקיעת שופר צריך כוונה<ref>הוא מטעים את הדבר משום 'מעשה רב', כלומר שכשיש מעשה של חכם לעומת הלכה, פוסקים כפי המעשה, וכשם שעשה ר' זירא.</ref>, אך לענין כפאוהו ואכל מצא גם ר' זירא מודה שיצא אף בלא כוונה, כיון שיש הבדל בין מצוה שהיא באכילה לשאר מצוות. שמצווה שהיא באכילה כיון שנהנה ממנו, יצא ידי חובה, אפילו שהוא כמתעסק בעלמא ואין לו כוונת מצווה. <BR/>באופן אחר מתרץ ה'''רמב"ן''' (מלחמת ה' ז א), שרבא בכלל לא חולק על ר' זירא לומר למשמשו שיתקע לו לשם קול שופר, ולאו דווקא לשם מצוהוגם הוא סובר שמצוות צריכות כוונה, אלא מפירוש רשוכל דבריו באו רק לתרץ דברי רבה<ref>הרמב"י נראה שלא מפרש ן גורס ש'''רבה''' הוא שאמר את ההלכה לגבי התוקע לשיר, ורבא בהמשך הסוגיה בא לתרץ דבריו.</ref> לקושיית אביי עליו שהקשה מהישן בסוכה ביום השמיני, אבל רבא עצמו אינו סובר כן. וגם מסתבר ויתרה מזו אומר הרמב"ן, שייתכן שאף רבה עצמו סובר שמצוות צריכות כוונה, ואת ההלכה שאמר שהתוקע לשיר יצא, לא שסובר כן<ref>לפי הסבר זה, הרמב"ן גם משמיט את הגירסה בגמרא 'אלמא כסבר רבה מצוות צריכות כוונה'.</ref>, שהרי לא ייתכן אלא שכן יוצא מתוך דברי אבוה דשמואל לגבי כפאוהו ואכל מצה, מפני שאין לחלק בין תקיעת שופר לבין אכילת מצה. על כל פנים לענין תקיעת שופר סובר הרמב"ן כהרי"ף שכוונה מעכבת. ה'''רשב"א''' לעומת זאת (ראש השנה כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) מסביר בדברי הרי"ף שאמנם פסק כר' זירא, אבל סובר הוא שר' זירא ורבא אינם חלוקים כלל, כי גם ר' זירא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה כרבא ואבוה דשמואל, ומה שר' זירא יחמיר למשמיע יותר מהשומעאמר לשמשו כוון ותקע לי, אין הכוונה להוציאני ידי חובה, אלא כוון להשמיעני קול שופר בעלמא. ועוד שהגמרא מעמידה <BR/>אמנם הביא הרשב"א גם את דעת בעל המאור, שמדברי הגמרא שתולה את דעת ר' זירא כדעת בתנא ר' יוסי, שבמסכת פסחים סובר מבואר שסובר הוא שמצוות צריכות כוונה, אך בין כך ובין כך, משמע שדעת הרשב"א שסובר להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה<ref>וכן כתב להדיא ה'''ר"ן''' בדעתו.</ref> וממילא גם לענין תקיעת שופר. ומסיק בעל המאור שיש לפסוק כחכמים וכרבא וכן דעת ה'''ריטב"א''' (כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) שהלכה כרבא וכרבנן שמצוות אינן צריכות כוונה, וליתא לדברי הרי"ף.
ה'''ראב"דמאירי''' (כתוב שם ז כח א) מסביר שאמנם הלכה כר' זירא ולא כרבא, אך לענין כפאוהו ואכל מצא גם ר' זירא מודה שיצא, כיון שיש הבדל בין מצוה שהיא באכילה לשאר מצוות. שמצווה שהיא באכילה כיון שנהנה ממנו, יצא ידי חובה, אפילו שהוא כמתעסק בעלמא ואין לו כוונת מצווה. אך שאר המצוות שיש בהם מעשה כשמיעת קול שופר וכלולב וכד', אם לא נתכוון לא יצא ידי חובה.<BR/>באופן אחר מתרץ ה'''רמבד"ן''' (מלחמת ה' ז אהמשנה השביעית)אחר שהביא כל הדעות בזה, שרבא בכלל לא חולק על ר' זירא, וגם הוא סובר כתב שדעתו נוטה לפסוק להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה, וכל דבריו באו רק לתרץ דברי רבה<ref>הרמב"ן גורס ש'''רבה''' הוא שאמר את ההלכה לגבי התוקע לשירובתנאי שלא יכוון שלא לצאת, ורבא בהמשך הסוגיה בא לתרץ דבריו.</ref> לקושיית אביי עליו שהקשה מהישן בסוכה ביום השמיניוהוסיף שצריך שידע שני דברים בזמן עשיית המצווה - צריך שידע שיש על חובת הדבר, אבל רבא עצמו אינו סובר כןושהוא יכול לצאת בו ידי חובה אם יעשהו. ויתרה מזו אומר הרמב"ןולכן אם שמע קול וסבור שהוא קול של חמור, שייתכן שאף רבה עצמו סובר שמצוות צריכות כוונה, ואת ההלכה שאמר שהתוקע לשיר יצא, לא שסובר כן<ref>לפי הסבר זה, הרמב"ן גם משמיט את הגירסה בגמרא 'אלמא כסבר רבה מצוות צריכות כוונה'.</ref>, אלא שכן יוצא מתוך דברי אבוה דשמואל לגבי כפאוהו ואכל מצה, מפני שאין לחלק בין תקיעת שופר לבין אכילת מצה. ועוד מביא הרמב"ן ראיות לכך שמצוות צריכות כוונה, ולבסוף מוכיח זאת מכך שקיימא לן ש[[פסוק ראשון או קול ניבוח של קריאת שמע צריך כוונה]], והרי למשיר וכיו"ד מצוות אין צריכות כוונה, אפילו בפסוק ראשון הדין כן.<BR/>ה'''רא"ש''' גם הוא הבין מדברי הרי"ף שכוונתו לפסוק כר' זירא שמצוות צריכות כוונה וכר' יוסי שנימוקו עמו. ונראה שכן סובר גם הרא"ש בעצמו, שמי שתוקע לעצמו אין אחרים יוצאים ב לא יצא ידי חובה בתקיעתו, עד שיתכוון להוציאםשיכוון וידע שזהו קול שופר.
== שיטת הרמב"ם ==ה'''רשברמב"אם''' לעומתם (ראש השנה כח שופר ב ד"-ה א"ל ר' זירא) סובר שר' זירא ורבא אינם חלוקים כלל. שבאמת הלכה היא שמצוות אינן צריכות כוונה פסק שלא כרבא ואבוה דשמואל, ומה שר' זירא אמר לשמשו כוון ותקע לישתוקע על מנת להתלמד והשומע ממנו, אין הכוונה להוציאני לא יצא ידי חובה. וכן אם נתכוון השומע ולא נתכוון המשמיע להוציאו, אלא כוון להשמיעני קול שופר בעלמאאו שנתכוון המשמיע להוציא אבל השומע לא נתכוון לצאת, לא יצא ידי חובה עד שיתכוונו גם השומע וגם המשמיע. אמנם הביא הרשב"א אם תקע וכיוון להוציא את קושיית בעל המאור על כךכל מי ששומע, אף שאינו מתכוון באופן ספציפי, שמדברי הגמרא שתולה את דעת ר' זירא בתנא ר' יוסיכגון שליח ציבור שתוקע, מבואר שסובר הוא שמצוות צריכות כוונה. אבל על כל פנים דעת הרשב"א נראית שסובר להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה<ref>וכן כתב להדיא ה'''ר"ן''' בדעתו.</ref>. וכן דעת ה'''ריטב"א''' (כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) שהלכה כרבא וכרבנן שמצוות אינן צריכות כוונהיצא ידי חובה.
הלכאורה דברי הרמב"ם מבוארים שפוסק כר'''מאירי''' (כח א ד"ה המשנה השביעית) אחר שהביא כל הדעות בזהזירא וכפי שהסבירה הגמרא לשיטתו, כתב שדעתו נוטה לפסוק להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה, ובתנאי שלא יכוון שלא לצאת, שאם שרק בשליח ציבור אפילו אם לא כיוון באופן ישיר לאותו ששומע כיוון להדיא שלא לצאת ידי חובה לא יצא. והוסיף המאירי שראוי לאדם שיתכוון בכל מצוה שעושה להתכוון למצוה.<BR/>עוד כתב המאירי שהגם שמצוות אינן צריכות כוונה, צריך שידע שני דברים בזמן עשיית המצווה. צריך שידע שיש על חובת הדברשהיה אחורי בית הכנסת וכד', ושהוא יכול לצאת בו ידי חובה אם יעשהו. ולכן אם אדם קרא קריאת שמע לפי שהוא סבור שהוא לילה, לא יצא ידי חובה. וכן אם נטל לולב כשדעתו שהיום יום חול, לא יצא, שאין זה טוב יותר ממתעסק שלא יצא. וכן הדין אם שמע קול וסבור שהוא קול של חמור, או קול שופר של שיר וכיומפני שהש"ב לא יצא ידי חובהץ מכוון לכל מי ששומע.
=== במתכוון שלא לצאת =שיטת הטור ונושאי כליו ==ה'''טור'רבנו שמואל''(אורח חיים תקפט) הביא להלכה דברי ר'{{מקור}} סובר שהגם שמצוות אינן צריכות כוונהזירא, אם מתכוון בהדיא שלא לצאת אינו יוצא שצריך התוקע לכוון להוציא ידי חובה. ומקורו בגמרא בברכות בסוגיה ד[[טעות וספק בברכות|נקיט כסא דחמרא]]את השומע, ואם לא כיוון לא יצא, וגם שהתוקע לשיר לא יצא, שאם מחזיק כוס שכר ומתחיל את הברכה על דעת בורא פרי הגפןשכל שאינו מכוון לשם מצווה אלא מתעסק או מלמד לאחרים, לא יצא ידי חובה, אע"פ לפי שמצוות צריכות כוונה. אמנם שליח ציבור אינו צריך להתכוון במיוחד, לפי שבסתמא דעתו על כל השומעים.<BR/>ובהמשך מביא הטור דעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, כאן שינה להדיא מכוונתו ומתכוון שלא לצאת בשכר אלא בייןוכתב שכן דעת הרי"צ גיאות, ורבנו חננאל ורב שרירא גאון. אך הטור עצמו מכריע כאביו הרא"ש שמצוות צריכות כוונה.
== שלחן ערוך ואחרונים ==
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה: ראש השנה כח:]]
[[קטגוריה: ראש השנה כט.]]
[[קטגוריה: שופר סוכה ולולב פרק ב]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תקפט]]

תפריט ניווט